ידיעה לא מסעירה שהתפרסמה בשבוע שעבר סיפרה שחברת הנפט הרוסית גזפרום-נפט חתמה על הסכם לקידוח ופיתוח שדות נפט בחבל הכורדי בעיראק. על פי ההסכם, גזפרום תחזיק 40% (בשותפות עם חברה קנדית שתחזיק אף היא 40%) בשדה נפט אחד, ועוד 80% בשדה נפט אחר. ממשלת כורדיסטאן תחזיק ב-20% בשני השדות האלה. החידוש בהסכמים הוא שלראשונה חותמת רוסיה על הסכם לקידוח נפט בכורדיסטאן, תוך עקיפת ממשלת עיראק. בכך פועלת רוסיה אף בניגוד לעמדתה הרשמית, הגורסת כי אין לפצל את עיראק וכי יש לשמרה כיחידה פוליטית וכלכלית מאוחדת.

לכאורה, ממשלת עיראק היתה צריכה לפחות להשמיע מחאה. אבל לא רק שמחאה לא נשמעה מבגדד, משלחת צבאית עיראקית חתמה בשבוע שעבר על הסכם לרכישת ציוד הגנה אווירית מרוסיה. מדוע מרוסיה ולא מארה"ב? כי כאשר איראן היא המדינה המשפיעה ביותר על מדיניותה של ממשלת עיראק, וכאשר עיראק ואיראן מתנגדות למדיניותה של ארה"ב בסוריה, אין סיבה לתת מתנות לחברות האמריקאיות, גם אם פירוש הדבר עצימת עין לנוכח ההתבססות הרוסית בכורדיסטאן.

כך חוזר הנפט למלא את תפקידו המדיני והאסטרטגי המסורתי, שמנצח כל אידיאולוגיה או מוסר מדיני.

לפני שבע שנים עמד נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, על סיפון נושאת המטוסים רונלד רייגן, ואל מול הרוח הנושבת הצהיר חגיגית כי "לא ניתן שהנפט של עיראק ייפול לידיהם של טרוריסטים". הוא התכוון לאל-קאעדה. בוש הוריש לברק אובמה עוד חזון אסטרטגי אחד: כמו רוסיה, טורקיה ואיראן, גם ארה"ב גורסת כי עיראק חייבת להישאר מדינה מאוחדת ואין לפצל אותה למחוזות עצמאיים.

החזון הזה נתקל בגיחוכם של הכורדים, שמיהרו כבר בשלבים הראשונים של המלחמה למסד את החבל העצמאי שלהם. לתהייה כיצד יוכל החבל לקיים עצמו מבחינה כלכלית, היתה בשנים הראשונות לכיבוש האמריקאי תשובה תיאורטית. יש נפט באדמה הכורדית. מהר למדי נהפכה התיאוריה למגדלי קידוח ולהסכמים עם חברות נפט בינוניות וקטנות. ארה"ב, שחששה שפיצול המשקים הכורדי והעיראקי יגרום להעמקת העצמאות הכורדית על חשבון הממשלה המרכזית, עמדה מן הצד ולא עודדה את החברות האמריקאיות להשקיע.

מי שלא היה כבול לאסטרטגיה הזאת היתה צרפת, שחברת הנפט שלה, טוטאל, לא נרתעה מן הריח הכורדי של הנפט. אחריה כבר הגיעו שתי ענקיות הנפט האמריקאיות, אקסון ושברון, שהחלו לקדוח בשדות הכורדיים. זעקת הממשלה העיראקית ואיומיה להחרים את החברות שיעשו עסקים עם הכורדים לא הרשימו את החברות האמריקאיות. כשהממשל הכורדי בחבל כורדיסטאן מעניק תנאים טובים בהרבה מממשלת עיראק, שמשלמת מחיר אחיד לחבית, לעומת הכורדים שמתירים לחברות להיות שותפות גם בתוצר וגם ברזרבות, ההחלטה היתה קלה.

ממשלת עיראק, שטוענת שהנפט הכורדי הוא חלק ממשאביה של עיראק כולה ותובעת מהכורדים להעביר לרשותה את הנפט שהופק כדי שהיא תמכור אותו ללקוחות, נענתה בסירוב כורדי. כורדיסטאן, שמחזיקה ברזרווה מוערכת של 3.5 מיליארד חביות נפט, אינה מוכנה לתת לממשלה עיראקית לשלוט בעתיד החבל. לפני שנה נראה היה שמשבר עומד להיפתר כאשר שתי הממשלות, של עיראק ושל כורדיסטאן, חתמו על הסכם לחלוקת שווה של הרווחים, אבל ההסכם הוקפא לאחר שהכורדים טענו שממשלת עיראק אינה מעבירה לחבל את הכספים שמגיעים לו, ואילו ממשלת עיראק האשימה את הכורדים באי תשלום של מיליארדי דולרים שמגיעים לממשלת עיראק.

המשבר הזה, שאולי ייפתר החודש, כבר לא ממש מעניין. כורדיסטאן זוכה להכרה כ"מדינת נפט עצמאית" שמייצאת את תוצריה אפילו דרך טורקיה, שסירבה בתחילת הכיבוש לעשות עסקים עם החבל מחשש שבכך תעודד את עצמאותו. עכשיו, כשיחסי טורקיה ועיראק הידרדרו לשפל חסר תקדים, וכשחבל כורדיסטאן נהפך לכוח מדיני שיכול להשפיע על עתידה של סוריה, טורקיה מאמצת אותו אל לבה. יתר על כן, ככל שתגדל תפוקת הנפט הכורדית, יגדלו הכנסותיה של טורקיה מתמלוגי מעבר. וכך, אם למישהו יש טענות על הסתירות במדיניות החוץ של כמה מן המעצמות, מוטב שיבדוק היטב את כמות הנפט בדמם של מקבלי ההחלטות.