נצחונו של פרנסואה הולנד איננו מעיד ולא צריך להעיד על מגמת מעבר לכיוון סוציאליזם באירופה או בכל מקום אחר בעולם, כך כותב רוברט רייך, פרופסור למדיניות ציבורית באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. רייך הוא אחד האקדמאים הראשונים שהציגו את נתוני אי השיוויון הכלכלי בארה"ב ההולך וגובר בשנים האחרונות. "סוציאליזם אינו התשובה לבעיות הבסיסיות של האומות העשירות", כתב רייך באתר שלו.

המאבק לצדק חברתי בעולם זכה לגינוי בחוגים מסוימים, ובכלי תקשורת המשרתים את האלפיון העליון, בתור "מלחמת מעמדות" או סוציאליזם, אולם המאבק האמיתי איננו בין עקרונות סוציאליסטים לשוק חופשי וקפיטליזם. במהלך 30 השנים האחרונות התבצע עיוות חמור בעקרונות אלו: בארה"ב, באירופה, בישראל - במקום שוק חופשי, יש שוק שנשלט על ידי קבוצה קטנה שמקבלת זכויות יתר בזכות קשריה לשלטון. המגזר הפיננסי, שנהנה מחסות ממשלתית בלתי מפורשת על חשבון משלמי המסים, נהנה מחופש פעולה לסכן את כספי הציבור וכספי לקוחותיו. ההפסדים שלו מולאמים והרווחים שלו מופרטים לבעלי השליטה. התוצאה היא שבידי ה-1% נמצא נתח מעוגת ההכנסות מהגדולים ביותר במאה השנים האחרונות.

השאיפה לתקן זאת אין משמעותה שברצונם של ה-99% להחיל מערכת סוציאליסטית, אלא להפך – להחזיר את החופש לשוק החופשי, את ההגינות לתחרות ואת הצדק למערכת השלטון. במאמרו טוען רייך כי הדרישה הנוכחית בארה"ב להפחית בהוצאות הממשלה ולפגוע בשירותי רווחה, ובו זמנית להוריד את המסים לעשירים היא טירוף. הוא מסביר כי מהפכת הטכנולוגיה של שלושים השנים האחרונות שיפרה את פריון העבודה וגרמה לירידה בתעסוקה, משום שיש עיוות בחלוקת הפירות שהטכנולוגיה מניבה.

השיפור בטכנולוגיה מאפשר למכור יותר מוצרים זולים לצרכנים, אולם רוב הרווח מהם הולך לבעלי השליטה בתאגידים, ולמספר קטן יחסית של מנהלים, מהנדסים, מעצבים ומומחים משפטיים ופיננסיים בעלי כשרון רב, לדברי רייך. באמצעות מענקי מניות אותם "טאלנטים" נהפכים להיות הבעלים של החברות. 90% מכלל הנכסים הפיננסיים בארה"ב שייכים ל-10% האמריקאים העשירים ביותר, כך שלמרות שאמריקאים רבים משקיעים במניות באמצעות תוכניות הפנסיה, אין חלוקה אמיתית של העושר.

הבעיה, אומר רייך, היא לא שהשיפורים הטכנולוגיים גרמו לאבטלה, אלא שהפירות של שיפורי הטכנולוגיה מתחלקים בצורה מעוותת. חלק גדול והולך מהאוכלוסיה מאבד את כח הקנייה שנדרש כדי להניע את הכלכלה. בשל כך קיצוצי מסים לתאגידים ולעשירים הם תמריץ מעוות – הם שוחים בכסף ממילא, כתב רייך.

כמו כן, תמריצים קיינסיאניים נוספים לא יסייעו לפתור את הבעיה הבסיסית – זה אינו פתרון קבוע, וגם אם ישלמו העשירים את מלוא חלקם במסים, הגירעונות לא ייסגרו.

"מהפכת המחשבים של 1980-2007 דומה למהפכה התעשייתית של 1870-1928, ואין זה מקרה ש-2007 ו-1928 היו שתיהן שנים של שיא בריכוז העושר. בשנות ה-30 חוקקו חוקים שהכירו בזכויות התאגדות, הוקמו הביטוח הלאומי, ביטוח אבטלה ומנגנוני רווחה אחרים. הפעם, אומר רייך, ארה"ב לא נקטה בצעדים דומים, אלא להפך. הימין דורש להעניק יותר הטבות מס לעשירים ולקצץ בהוצאות הציבוריות באופן שיחסל את רשת הבטחון של ארה"ב – וזה טירוף", כותב רייך.

רייך כותב כי הפתרון הוא לערוך רפורמה בקפיטליזם. "כמעט כל פירות השיפור בצמיחת פריון העבודה ניתנו ל-1% העליון", כתב רייך, וציין כי התעסוקה שם היא הנמוכה ביותר מ-30 שנים. אי השיוויון גדל גם באירופה ביחד עם אבטלה כרונית. לאירופה אין יכולת לממן עוד רשתות בטחון נדיבות למי שנופל משוק העבודה. מצבם של הצרכנים בסין משתפר, אולם אי השיוויון גואה, והאליטה העשירה של סין מחקה את זו של המערב.

רייך טוען כי על ממשל אובמה, בכהונתו השנייה, להתמקד בחלוקה מחדש של העושר שנוצר כתוצאה מצמיחת הפריון. לא באמצעות העברת כסף מעשירים לעניים, לא באמצעים סוציאלים, אלא באמצעות רפורמה אמיתית במס, שבה יועלו מדרגות המס, מס רווחי הון יושווה למס עבודה, ומהלכים שיאפשרו לאמריקאים לעבוד פחות שעות בשבוע בלי לאבד מרווחתם ובכך לאפשר ליותר אנשים לעבוד.

רייך מציע ביטוח בריאות ממלכתי במקום פרטי, הגבלת שכר הבכירים ומתן העצמה לעובדים, שיזכו לקבל נתח גדול יותר מרווחי התאגידים. כמו כן נדרשות מגבלות קפדניות על המגזר הפיננסי, כולל החייאתו של חוק גלאס-שטיגל שקבע הפרדה מוחלטת בין בנקי ההשקעות לבנקים המסחריים, ופירוק הבנקים הגדולים. "איננו זקוקים לסוציאליזם. אנחנו זקוקים לקפיטליזם שעובד עבור הרוב המוחלט. מהפכת הטכנולוגיה צריכה לשפר את חיינו, ולא להפוך אותנו לעניים ופחות בטוחים, וזה יקרה רק כשיהיה הרצון הפוליטי לעשות כן".