בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר בארה"ב, שדואגים שמא בשנה הבאה יעלה שיעור המס שהם משלמים, לא צריכים להאשים רק את הבית הלבן; הם יכולים להצביע גם על שני אקדמאים צרפתים נערצים - גם אם מרבית הציבור לא שמע עליהם מימיו - שעבודתם שימשה בסיס לקרב על שוויון בנטל המס.

עמנואל סייז ‏(Emmanuel Saez‏) ותומס פיקטי ‏(Thomas Piketty‏) הקדישו את העשור האחרון כדי לעקוב אחר הכנסות של עניים, אנשי מעמד הביניים ועשירים ברחבי העולם. יותר מכל דבר אחר, עבודתם מגלה כי בעלי השכר הגבוה ביותר בארה"ב לקחו בשלושת העשורים האחרונים נתח גדל והולך מכלל השכר בארה"ב - זאת, בתקופה שבה רמות האי־שוויון הגיעו למצב שקדם לשפל הגדול.

סייז ופיקטי, שבוושינגטון ובקרב כלכלנים מוכרים בכינוי המשולב פיקטי־סייז, ספגו ביקורת בעמוד הדעות של העיתון "וול סטריט ג'ורנל" ואף אוזכרו במסמכי התקציב של הבית הלבן.

סייז ‏(40‏), פרופסור באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, זכה במדליית ג'ון בייטס קלארק - אות המוענק לכלכלנים ושני בחשיבותו רק לפרס נובל. פיקטי ‏(40‏) מלמד בבית הספר לכלכלה של פאריס וזכה בפרס לה־מונד לכלכלן הצעיר המבטיח ביותר, ביחד עם פרסים רבים אחרים.

סייז ופיקטי, שנפגשו כשהיו חוקרים באוניברסיטת קיימברידג' מסצ'וסטס, שניהם מעריכים ואף מעריצים את ארה"ב על רוח היזמות שלה, החדשנות ולא פחות על המצוינות האקדמית שבה. שניהם משתאים לנוכח הדיון הנוכחי בעניין השאלה אם העשירים, שלקחו את מרבית הכנסות השכר בארה"ב ב–30 השנים האחרונות, צריכים לשלם שיעורי מס גבוהים יותר.

מחוץ לשיח הפוליטי המנומס

עבודתם של סייז ופיקטי אמנם העשירה מאוד בעובדות את הדיון הלאומי בדבר אי־השוויון בהכנסות ובצדק חברתי, אך הצעתם נמצאת מחוץ לגבולות השיח הפוליטי המנומס: הם מציעים להטיל מסים הרבה יותר גבוהים על הכנסות העשירים - שיעורי מס שיכולים להגיע ל–50%, 70% ואף 90%, לעומת שיעור מס של 35% כיום.

סייז ופיקטי טענו שאפילו ההצעה הנועזת ביותר של הדמוקרטים להעלות את שיעורי המס על העשירים - חוק באפט שקובע שיעור מס מינימלי של 30% על הכנסות של יותר ממיליון דולר - תעשה מעט מדי כדי להפחית את רווחי העשירים. רבות מהצעות החוק של הרפובליקאים בנוגע למיסוי עשויות להגדיל את אי־השוויון, לפחות בטווח הקצר - כך לפי ויליאם גייל מהמרכז למדיניות מס וכלכלנים רבים אחרים שנוטים לצד השמאלי המפה.

בתגובה, טוענים השמרנים, שיעורי מס גבוהים יחנקו את הצמיחה הכלכלית ויגררועסקים ועובדים שמקבלים שכר גבוה להגר למדינות אחרות. כששיעור המס המרבי בארה"ב היה הרבה יותר גבוה - משנות ה–40 של המאה ה–20 עד שנות ה–70 - עסקים לא יכלו להגר באותה קלות כפי שהם יכולים כיום, אומרים המבקרים של פיקטי וסייז.

"אני לא מסכים עם הרעיון שלפיו ניתן להעלות את המס השולי ל–70% מבלי שתהיה לכך השפעה על הצמיחה הכלכלית", אומר איי קברנון, כלכלן מפורום הפעולה האמריקאי. "זה אבסורד", הוסיף.

ואולם פיקטי וסייז טוענים כי ההיסטוריה תומכת בהם: במדינות רבות קיימים שיעורי מס גבוהים - מבלי שהצמיחה הכלכלית נחנקת או שההון מתרכז בידיהם של האנשים העשירים מאוד.

"באופן מסוים, ארה"ב נהפכת להיות דומה לאירופה הישנה, דבר מוזר מאוד בראייה היסטורית", אמר פיקטי. "ארה"ב נהגה להיות שוויונית מאוד, לא רק ברוח אלא גם במעשה. אי־השוויון בעושר ובהכנסות היה בעבר הרבה יותר גבוה בצרפת. מס גבוה מאוד על העשירים מאוד הומצא בארה"ב", הוסיף. סייז אמר כי "בהיעדר שינויים דרמטיים במדיניות, ספק אם אי־השוויון יפחת מעצמו".

המיתון שיבש את המגמה

הפרויקט של שני הכלכלנים למיפוי אי־השוויון בהכנסות החל לפני שני עשורים, כשסייז לימד בהרווארד ופיקטי לימד במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס ‏(MIT‏). הרעיון שלהם היה למדוד את אי־השוויון בהכנסות בארה"ב מבחינה היסטורית. הנתונים הקיימים סיפקו להם מידע עד לשנות ה–70. חיפוש ארכיוני משעמם איפשר להם להשיג מידע עד 1913.

ברגע שהם אספו את הנתונים, החישוב היה קל. הם הסיקו מהי נקודת הייחוס לרמות הכנסה שונות - 10% העליונים, 1% העליון ו–0.1% העליונים של בעלי השכר הגבוה ביותר, לדוגמה - וחישבו מה היה הנתח שכל קבוצה קיבלה מסך ההכנסות באותה שנה. הממצאים הבהילו אותם. כמו במדינות מתפתחות אחרות, אי־השוויון בארה"ב נפל לאחר מלחמת העולם השנייה, ונשאר יציב עד שנות ה–70, אבל הוא החל לטפס שוב כשהמאיון העליון לקח נתח גדל והולך מבין כלל ההכנסות. הגרף שהם שירטטו נהפך לידוע מאוד: צורה של האות U, כשרמות האי־שוויון שנמדדות כיום דומות לאלה שלפני השפל הגדול של שנות ה–30.

כשפירסמו סייז ופיקטי את עבודתם בראשונה, חמק אי־השוויון מהמכ"מ של הפוליטיקאים, "בשל השגשוג הכלכלי של שנות ה–90", אמר סייז. "אי־השוויון הגדל לא התקבל כנושא בעל חשיבות מכיוון שהכלכלה צמחה במהירות ואף הכנסתם של ה–99% גדלה באופן משמעותי", אמר סייז. אבל ההאטה של השנים האחרונות ובחירתו של ברק אובמה לתפקיד נשיא ארה"ב, העלתה את הנושא לחזית. פיטר אורזג, יועץ התקציב לשעבר של אובמה, אמר כי עבודתם של סייז ופיקטי "עזרה להראות לממשל את הדרך כדי לאזן את מדיניות המס".

המיתון שיבש את המגמה הזאת בשל ירידה חדה בשוקי המניות שפגעה בארנקים של העשירים. אבל מאז השתקם נתח ההכנסות של ה–1% העליון. מנתונים ששיחררו סייז ופיקטי במארס עולה כי ה–1% העליון של המרוויחים הגדולים בארה"ב החזיר לעצמו כמעט כל דולר שהפסיד בשנת ההתאוששות הראשונה. ב–2010 10% העליונים החזיקו בנתח של 50% מסך ההכנסות בארה"ב.

הנתונים האלה הובילו את שני הכלכלנים לחדש את הקריאה שלהם למיסוי גבוה יותר על העשירים. ביחד עם פיטר דיאמונד, פרופ' אמריטוס מ–MIT וחתן פרס נובל ב–2010, העריך סייז כי שיעור המס המיטבי על העשירים צריך להיות 45%–70%.

בצרפת, פרנסואה הולנד, שמתמודד מול ניקולא סרקוזי בבחירות לנשיאות המדינה, רוצה להעלות את שיעור המס השולי המרבי ל–75%, תוך כדי שהוא מכנה הכנסות גבוהות ממיליון יורו "בלתי אפשריות". מועמד מעמדה שמאלית יותר של המפה אף קורא להעלות את שיעור המס השולי במדינה ל–100%.

"הוויכוח בוושינגטון כיום הוא בין שיעורי המס בתקופת ממשל בוש לממשל קלינטון", אומר דיאמונד, שאובמה ניסה למנותו לתפקיד נגיד הבנק הפדרלי, אך נבלם על ידי הרפובליקאים. "הממצאים שלנו מראים שהדיון צריך להיות בין שתי אפשרויות - שיעורי המס מלפני ממשלו של רייגן ב–1986, שהגיעו ל–50%, או שיעורי המס שהיו בתוקף בממשלו של הנשיא לינדון ג'ונסון, שהיו גבוהים מ–50%", הוסיף.

"שיעור של 30% הוא נמוך פי שלושה משיעור מס של 91%, כפי שהיה בתקופת ממשל רוזוולט", אמר פיקטי בתגובה לחוק באפט שנדחה בסנאט השבוע. פרנקלין רוזוולט היה נשיא ארה"ב שהגה את מדיניות ה"ניו דיל" בשפל הגדול. "ואי־השוויון כיום גבוה יותר מאשר בתקופתו של רוזוולט", הוסיף.