איך למדתי להפסיק לפחד מסיכונים - מאני טיים - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
מאני טיים 2

איך למדתי להפסיק לפחד מסיכונים

סיכונים הם הצד השני של מטבע ההשקעות - שבו בצד אחד יש רווח, ובשני יש סיכוי להפסיד; בשל הריבית הנמוכה נאלצים החוסכים והמשקיעים לסכן את כספם יותר מתמיד ■ סדרת סרטי הכלכלה "מאני טיים" חוזרת בעונה שנייה, ופותחת בפרק הממפה את הסיכונים לכסף שלנו והדרך להתמודדות עמם

10תגובות

כשרוסיה פולשת לאוקראינה, כשטילים נוחתים בתל אביב, כשמאות אלפים יוצאים לרחובות איסטנבול למחות נגד השלטון, וכשהבנק הפדרלי מאותת כי יצמצם את הרחבת בסיס הכסף בארה"ב, אנחנו נוטים לחפש מקלט בטוח מהסכנה, לעצמנו ולכספנו. כשאנחנו יוצאים לטפס על הרים, מחליפים עבודה, קופצים ממטוס או מתגייסים ליחידה קרבית, אנחנו מוכנים להסתכן, כי אנחנו מאמינים שנרוויח מזה משהו - סיפוק, התפתחות עצמית או רווח פיננסי.

סיכונים הם הצד השני של מטבע ההשקעות, שבו בצד אחד יש תשואה, או רווח, ובצד השני, סיכון. אפילו החיסכון הסולידי ביותר אינו נטול סיכונים: כשאנחנו קונים פיקדון שאינו צמוד למדד, אנחנו לוקחים על עצמנו סיכון שהאינפלציה תשחק את כספנו. כשאנחנו משקיעים באיגרות חוב, אנחנו לוקחים סיכוני ריבית: הריבית בשוק עשויה לעלות ואנחנו נישאר עם הריבית שבחרנו "לקנות", ונפסיד את העלייה. בקניית בית למגורים יש גם סיכון ריבית - אם לקחנו משכנתא בריבית מסוימת, והריבית בשוק ירדה, נשלם ביוקר. אם מחיר הבית יירד, נצטער על כך שלא חיכינו עוד כדי לחסוך במחיר הקנייה.

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים - לחצו כאן

למרות זאת, אם ברצוננו לחסוך לעתיד, להרוויח יותר, עלינו להסתכן. בתקופה זו, כשהריבית נמוכה, זול ללוות כסף, אבל יקר לחסוך אותו: אין מי שמוכן לשלם לנו היטב תמורת הפיקדונות שלנו ותוכניות החיסכון. כשאנחנו שומרים את הכסף שלנו בקופת חיסכון, אנחנו עלולים להפסיד חלק מערכו הריאלי - הריבית לא מפצה אפילו על האינפלציה הקלה שיש בימינו. אם אנחנו רוצים להיות בטוחים מאוד, אנחנו משלמים ביוקר.

רדיפת סיכונים מופרזת היא אחד הגורמים שיצרו את המשבר הפיננסי של 2008, שהדיו מתגלגלים ברחבי הכלכלה העולמית עד היום. בין הסיבות לרדיפת הסיכונים היתה הסכמה שבשתיקה של ממשלות לחלץ את הבנקים במקרה של משבר. הפלת החומות שהפרידו בין בנקים מסחריים לבנקי השקעות איפשרו לאחרונים להסתכן, ביודעם כי גם הם נהנים ממטרייה של הגנה שמובטחת לבנקים המסחריים המחזיקים בפיקדונות הציבור ומלווים כסף לצרכנים, עסקים ובנקים אחרים. גורם נוסף לרדיפת הסיכונים, כאמור, היה הריבית הנמוכה. לא רק סוחרי ניירות ערך פזיזים וחובבי אדרנלין הסתכנו, אלא גם אנשים מהשורה: היו אלה שלקחו הלוואות לקנות כמה בתים מתוך תקווה להרוויח עליהם כהשקעה ספקולטיבית, והתעלמו משיקולים יסודיים בניהול סיכונים, כמו הכנסות, עבודה קבועה וההשלכות של ירידת השוק.

בעקבות המשבר, מדינות רבות פתחו במהלכים לרסן את הבנקים, בנקי ההשקעות והמשתתפים בשווקים הפיננסיים. רפורמות נערכו בפיקוח על מוסדות פיננסיים, כמו חוק דוד־פרנק בארה"ב; דרישות ההון - היתרות המהוות רשת ביטחון או בולם זעזועים עבור בנקים - הוחמרו; הבנקים עצמם ומשקיעים רבים בחרו להתחפר בעמדות מבוצרות היטב שבהן הסיכון נמוך גם אם הרווח לא גבוה.

עם שוך הזעזועים הגדולים של המשבר, התברר שיש מי שמוכן שוב לסבסד לקיחת סיכונים, והפעם כדי להחזיר את הכלכלה לבריאותה - דרך הריבית הנמוכה עוד יותר משהיתה לפני המשבר. לקיחת סיכונים היא חלק הכרחי מכלכלה מתפקדת וצומחת: עובדים עוברים עבודה כדי לשפר את מצבם ולהתקדם, תוך שהם עוזבים עבודה מוכרת ואולי בטוחה. צרכנים לוקחים הלוואה כדי לקנות בית. יזמים פותחים עסק. בעלי עסק קונים מכונות ומגייסים עובדים. ממשלות משקיעות בתשתיות ובחינוך. כל הפעילויות הללו כרוכות בסיכון - הסיכוי שמשהו בדרך ייכשל ובמקום להרוויח, נפסיד.

איך להשקיע בלי להפסיד

התשובה לשאלה שבכותרת אינה בנמצא. מי שמציע לנו להשקיע ומבטיח שלא נפסיד הוא בדרך כלל אדם מסוגו של ברנרד מיידוף, העוסק בתרמית זו או אחרת. כפי שברמה הפיסיקלית הבסיסית של היקום יש עיקרון של אי־ודאות, כך גם בתחום ההשקעות. מצב זה, שבו איננו יכולים לקבל תשואה מובטחת, יוצר קושי רב מבחינה מעשית ופסיכולוגית. אם מישהו מבטיח לנו תמורה ודאית וגבוהה להשקעה והוא אינו נדבן ידוע, מוטב לברוח במהירות רבה, ולדווח לרשויות ככל הניתן. אותם בנקים ומשקיעים שחמקו מציפורניו של מיידוף, שאחראי להונאת ההשקעות הגדולה בהיסטוריה, שבה הפסידו משקיעיו כ–65 מיליארד דולר, היו אלה שחשדו בהבטחה שלו לתשואה בטוחה ויציבה של 10% בשנה. זה היה סימן האזהרה הבולט ביותר.

אז אם רווח גבוה אינו מובטח ללא שניקח סיכון, אולי לא נרצה להסתכן כלל. פסיכולוגית, לא כולנו בנויים לסיכונים. יש בינינו רבים שמבקשים ודאות - זוהי תכונה אנושית נפוצה ואבולוציונית למדי. שונאי סיכון מוכנים להסתפק בלשמור על ערך כספם, ואולי קצת יותר, כל עוד מובטח להם שלא יפסידו. להשקעות ודאיות כאלה נהוג לקרוא השקעות סולידיות, אם כי בשנים האחרונות השקעות המסווגות כסולידיות איבדו גם הן מהסולידיות ונהפכו לספקולטיביות יותר. די לבחון את איגרות החוב של ממשלת ארה"ב, מאבני היסוד של ההשקעות הבטוחות, כדי לראות שגם במקומות עם, לכאורה, יסודות מוצקים עשויות לחול טלטלות. אפילו חשבון חיסכון שסוגרים לשנים קדימה עלול לשחוק את כספנו.

שאלת מיליון הדולר

תמורת הנכונות לקחת סיכונים, אנחנו מצפים לקבל רווח, ועלינו להיות גם מוכנים לספוג הפסדים. שאלת מיליון הדולר של עידן ההשקעות של העשור האחרון היא כיצד להוציא תשואה בלי להסתכן יותר מדי. התשובה משתנה ממשקיעה למשקיע, ממשק בית אחד לאחר, ממדינה למדינה ובמהלך חיינו - גם בין תקופות שונות. כמה מכללי האצבע הידועים ביותר לגבי סיכוני השקעה טומנים בחובם סיכון: הם כלליים מדי, הם נכונים לתקופות זמן מסוימות, ולפעמים הם פשוט לא נכונים. האם מניות מסוכנות יותר אך רווחיות יותר מאיגרות חוב? בתקופות מסוימות איגרות חוב מרוויחות יותר.

לעומת זאת, חברות גדולות וידועות הגיעו לסף משבר ולא פרעו את חובותיהן. תאגידים וממשלות עשו תספורות לבעלי איגרות החוב שלהם. במניות, השקעה לטווח ארוך נחשבת לבטוחה יחסית, מפני שבורסות בממוצע עולות לאורך עשורים? במקרה של יפן, היו כמה עשורים גרועים מאוד בבורסה, ולא פחות חשוב ממשך זמן ההשקעה הוא תזמון הכניסה לשוק: מי שהשקיע במדדי נאסד"ק בוול סטריט במארס 2000 והחזיק את הכסף שם עד היום, הפסיד במונחים ריאליים; אולם כניסה לבורסה ביולי 2002 היתה מניבה רווח גדול.

כל זאת בא להדגים שקלישאות נדושות אינן הדרך הטובה בהכרח להשקיע את כספנו. היסודות הדרושים כדי להתמודד עם סיכונים הם בעיקרם ידע, תכנון, ובעיקר - להכיר את עצמנו, את הצרכים שלנו, ההעדפות שלנו ואת ההתנהגות שלנו לאורך זמן.

איור למאני טיים קלפים
איור: אילה טל

איך מודדים סיכון?

אם נגדיר סיכון כסיכוי שיקרה משהו שונה ממה שציפינו לו - במקרה זה, הפסד - הרי שהמדד המקובל ביותר הוא סטיית תקן.

דוגמה מצוינת לכך היא התנהגותו של מדד S&P 500 לאורך השנים. מדד זה הוא מדד המניות הראשי בארה"ב. התשואה השנתית הממוצעת שלו ב–1992–2007 היתה 10.7%. זה לא אומר שמדי שנה היינו מרוויחים 10.7% - ב–1995 היינו מרוויחים 34%. ב–2002, היינו מפסידים 23%. סטיית התקן, שהיא בעצם מדידה של כמה שונות התשואות בכל שנה ושנה מהתשואה הממוצעת, היא 13.5% (הטווח סביב הממוצע שבו נמצאות 66% מהתוצאות). המסקנה מכך היא שתזמון השקעות ומשך זמן ההשקעה משפיעים משמעותית על הסיכון.

דרך אחרת לבחון את הסיכון היא באמצעות התנודתיות. לא רק שהתוצאות יכולות ליפול בטווח רחב סביב הממוצע, אלא שכשהשינויים מהירים יותר, הסיכון גובר. מדד התנודתיות בשוק המניות האמריקאי, VIX, נקרא מדד הפחד. כשהתנודתיות גוברת, הסיכון גובר.

סיכון הוא גם עניין יחסי: קטגוריות של השקעות, כמו מניות, אג"ח, נגזרים, סחורות, נחשבות יותר או פחות מסוכנות זו ביחס לזו. אולם בתוכן יש גם שוני רב בסיכון, ולכן בחינת עניין לגופו היא קריטית.

איך לנהל את
 הסיכונים שלנו?

בבואנו להחליט על פרופיל ההשקעות והסיכונים המתאימים לנו עלינו לבחון כמה דברים חשובים. הראשונים שבהם הם נתונים אובייקטיביים:

בני כמה אנחנו? פרופיל ההשקעות והסיכונים שכדאי לקחת תלוי מאוד בשלב בחיינו. בתחילת הדרך, כשאנחנו עובדים וחוסכים, נקודת ההתבוננות היא ארוכת טווח יותר. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו השקעות שהסיכון קצר הטווח שלהן גדול אבל יורד בטווח ארוך, כמו מניות. כשאנחנו כבר קרובים יותר לגיל הפרישה, ההמלצה המקובלת היא ללכת על השקעות עם ודאות יותר גבוהה, גם אם התשואה תהיה נמוכה יותר.

לכמה זמן אנחנו רוצים להשקיע את הכסף? זה לא רק עניין של גיל, אלא של טווח הזמן שבו נזדקק לכסף.

לאיזו מטרה אנחנו צריכים את הכסף? האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להסתכן בהפסד? אם המטרה היא חיונית והפסד יהיה הרסני, נתמקד בסיכון נמוך. משקיעים מקצועיים ועשירים, לעומת זאת, יכולים להסתכן יותר, מכיוון שהפסד חלק מכספם לא יהיה הרסני בהכרח.

היבט פחות אובייקטיבי אבל לא פחות חשוב הוא ההיבט הפסיכולוגי: האם אנחנו בנויים נפשית להסתכן? מומחים בתחום הכלכלה ההתנהגותית, כמו דניאל כהנמן, הראו כי היחס לרווח והפסד אינו סימטרי. הפחד והיחס לסיכון משפיעים באופן שאינו תמיד רציונלי על התנהגות המשקיעים. ניסיון העבר, טרדות היומיום, מצב נפשי זמני - כולם משפיעים על הנכונות לקחת סיכון, ועמה על החלטות ההשקעה. משקיעים שנוטים לעצבנות יתר עם כל תנודה בשוק עלולים למכור במהירות עם כל תנודה שלילית, או לנטות לכניסות ויציאות מהירות מהשוק. גם אם הם יצליחו לתזמן נכונה את הרכישות והמכירות שלהם, הם עלולים לשחוק את התשואה, לעסקות יש עלות משלהן (עמלות).

התנהגות לא רציונלית היא התנהגות מהסוג שהביא אנשים לקנות בתים בארה"ב ובאירופה בתקופה שלפני 2007, כשכל המדדים הידועים הצביעו על כך שהבתים נסחרים במחיר גבוה מאוד ביחס להכנסה הפנויה, ביחס למחיר השכירות, ביחס למונחים היסטוריים, ואפילו ביחס להשקעות חלופיות. אנשים עשויים לדעת שהם לא רציונליים (אנחנו קונים כי כולם קונים ואנחנו מרגישים שאנחנו מחמיצים משהו), ועדיין לפעול כך, באופן שמסכן את כספם. בועות שוק הן הדוגמה הבולטת ביותר להתנהגות הלא רציונלית.

איך מתגוננים מסיכונים?

יש כמה טקטיקות מאוד מקובלות להתגונן מסיכונים.

גיוון: תיק השקעות מגוון יכיל השקעות מסוגים שונים, כדי לפזר את הסיכון.

הקצאות: שינוי משקלם של סוגי השקעות שונים לפי רמת הסיכון. הקצאות תלויות במידה רבה בגיל, באופק ההשקעה ובייעוד הכסף. אם תיק השקעות קלאסי מורכב ממניות ואיגרות חוב, הרי שככל שמתקרבים לגיל הפרישה אמורים להקצות יותר משקל לאיגרות חוב ופחות למניות. כמובן, מדובר בכלל אצבע שאותו צריך לבחון לפי הצרכים האישיים.

גידור: המלה גידור נשמעת מסובכת, אבל היא מעידה על עצמה: אנחנו שמים גדר סביב הנכס שלנו, כדי שלא ייפגע. דוגמה טובה להמחיש מהו גידור היא חקלאי שמתכנן להשקיע בזריעת שדה של יבול מסוים, מתוך הערכה שמחיר היבול הזה יעלה ובקציר הוא ירוויח הרבה יותר ממה שהשקיע בקניית הזרעים, בעיבוד האדמה ובקצירת היבול. כדי לגדר את הסיכון שלו, הוא יכול לקנות אופציות שירוויחו במקרה שמחיר הסחורה דווקא יירד. מחיר האופציות יהיה נמוך יחסית לרווח הצפוי לו במקרה שהמחיר אכן יעלה, ואולם אם המחיר יירד והוא יפסיד את ההשקעה שלו בגידול, הוא ירוויח מהאופציות מספיק כדי להקטין משמעותית את ההפסד.

גידור סיכוני מט"ח, למשל, מקובל מאוד על חברות שעוסקות ביצוא וביבוא: אם אנחנו קונים משהו שמחירו נקוב בדולרים, ושער הדולר מול המטבע שלנו עולה, כדאי שיהיה לנו הימור על עליית הדולר. אולי נשלם מחיר גבוה יותר עבור הסחורה המיובאת, אבל נרוויח מעליית שער החליפין ונקזז את ההפסד. בעבר, אנשים נהגו לחתום על חוזים לקניית בתים נקובים בדולרים. בזמן ההמתנה לתשלום, המוכר והקונה כאחד היו יכולים לקנות אופציות על הדולר - הקונה על זה שהוא יירד, והוא יפסיד חלק מכספו, והמוכר, על זה שהוא יעלה, והוא יצטרך לשלם יותר.

לקיחת הסיכונים פגעה בשוויון

כיום, יותר מתמיד, הצורך בלקיחת סיכונים גובר: מדיניות ממשלתית ומוניטרית מתוזמנת ומכוונת הביאה להורדת הריבית לרמות נמוכות באופן קיצוני במשך העשור וחצי האחרונים ברוב המקומות בעולם. ריבית נמוכה משמעותה אשראי זול שמעודד צריכה והשקעה עסקית מצד אחד, ובולם את החיסכון הבטוח מצד שני, מכיוון שהוא אינו כדאי.

לקיחת הסיכונים הגוברת מולידה כמה חטאים: במוסדות הפיננסיים, בעיקר הבנקים, שנדרשים להציג רווחים בפני הלקוחות ובעלי המניות, יש דגש הולך וגובר על מסחר, על חשבון הפעילות המסורתית ותפקידם המקורי של הבנקים במתן הלוואות ושמירת פיקדונות וחסכונות. המשבר לא חתם את המקרים של לקיחת סיכונים חסרת אחריות וקצרת רואי, כפי שהראו מקרים כמו הלווייתן מלונדון של ג'יי.פי מורגן צ'ייס.

חטא אחר הוא הגדלת הפערים הכלכליים והחברתיים. ריבית נמוכה מאפשרת למי שהממון בכיסו לקחת הלוואות זולות ולהשקיע במקומות שבהם עדיין אפשר להשיג תשואה טובה. הבולטת בהשקעות אלו היא הנדל"ן - המפלט הגדול ביותר של עולם הריבית הנמוכה. התוצאה, הנראית לעין היטב בישראל, אבל עתה גם בבריטניה ואפילו בארה"ב, היא עליית מחירי הבתים באופן שמפלג קשות את אלה שיכולים לקנות ואלה שלא. המפקחת על הבנקים לשעבר בארה"ב, שילה בייר, אמרה זה כבר בראיון למגזין TheMarker כי מדיניות זו העבירה עושר מידי מעוטי ההכנסות, שהשתמשו באשראי לצריכה והגדילו חובות, לידי בעלי ההון שהשתמשו באשראי להשקעות ולגריפת רווחים.

מה אנחנו צריכים ללמוד, כחוסכים קטנים, מכל זה? שעלינו לנסות לזהות את החולשות האנושיות מאוד שמניעות אותנו בהחלטותינו הכלכליות, ולנסות לשבור את הדפוסים שמכשילים אותנו. בורות, קנאה, פחד, תאווה, עצלות - על כל אלה אפשר להתגבר אם נלמד מספיק להכיר את הפחים שאנחנו נוטים ליפול בהם.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פיספסתם