זה זמן רב שאני זומם על הפתיח הזה: "שמי שי, ואני מכור לתרופות אנטי דיכאוניות". אה? מה אומרים? פטיש חמש קילו למרכז הגולגולת, או מה? בכלל, אם החיים שלי היו תסריט לסרט הוליוודי (סוג ב'), או לסדרת נעורים (בתפקיד הנשי הראשי - שאנון דוהרטי), אני לא רואה אפשרות מלבד לשלב קו עלילה של התמכרות קשה של הגיבור הראשי (כאן, כמו שאומרים, אני נכנס לתמונה) למשככי כאבים, לתרופות אנטי דיכאוניות או לגלולות הרזיה מיובאות מסין. אין מה לומר, האימפריות האסיאתיות תמיד הקדימו את כולנו בחצי צעד לכל הפחות. האמת היא שאני לא מכור לתרופות אנטי דיכאוניות, אבל אתם מפספסים את העניין. העניין הוא שבנסיבות מסוימות הייתי יכול להיות מכור לתרופות אנטי דיכאוניות. כלומר, אילו הייתי אוזר די ביצים לגשת לפסיכיאטר הקרוב למקום מגוריי ולתבוע ממנו במפגיע מלוא החופן רצפטים לתרופות נוגדות דיכאון, אני לא מסוגל לחשוב על אפשרות שהוא היה מסרב לי.

ואילו הוא לא היה מסרב לי, אני לא מסוגל לצייר תסריט שבו אפילו פלוגה חמושה של לוחמי ימ"מ מתודרכים כהלכה היתה מצליחה לחצוץ ביני לבין הרוקח החביב עלי בדרכי לאינטראקציה המובטחת: זו שלי עם חופן התרופות האנטי דיכאוניות. ואילו הייתי שב לביתי בסלסלות עמוסות להתפקע בתרופות אנטי דיכאוניות, אני משוכנע שמקץ כדור אחד, מקסימום שניים (לא יותר משלושה!), הייתי נהפך לג'אנקי הכי מחורע של תרופות אנטי דיכאוניות שהעולם הזה אי פעם ראה. הא! (וכו'). אבל כאמור, אני לא. מכור, כלומר. לתרופות אנטי דיכאוניות, זאת אומרת.

האמת היא שזממתי על הפתיח הזה מכיוון שהרגשתי שהדבר שמפריד ביני לבין תחושה שאני לא מאבד את האדג', שאני לא מאבד את הקשר עם הכתיבה שלי, את הקומוניקציה עם עצמי הדובר, הוא וידוי בעניין התמכרות לתרופות, רצוי אנטי דיכאוניות. "תרופות אנטי דיכאוניות", אני מקפיד, מכיוון שאני טיפוס די דיכאוני כשלעצמי. בחירת מלים, הווה יודע, אינה עניין מקרי.

זה לא עניין גדול מדי, להיות דיכאוני. אין צורך לעשות מהדבר הזה דרמה ססגונית וכיו"ב. יותר מ-20% מאוכלוסיית העולם סובלים מדיכאון. אוכלוסיית סין מהווה כמעט 20% מכלל אוכלוסיית העולם. שוו בנפשכם: מיליארד ושלוש מאות ומשהו מיליון סינים חולים בדיכאון. זה נתון, שאילו היה נכון בדיוק כפי שהוא, ללא עוויתות, פיתולים והתניות, היה סותם די הרבה פיות לדי הרבה אנשים חשוכים, וכנראה גורם גם ל-80% הנותרים מאוכלוסיית העולם, שאינם סינים ו/או סובלים מדיכאון, להסתכל על כל העניין הזה של סין, האומה הגדולה בעולם, בפרספקטיווה אחרת (בעיתונות הכלכלית בפרט).

אבל זה העניין: ש-20% מאוכלוסיית העולם שמאובחנים כסובלים מדיכאון (ואני מדבר על אלה שלא התעצלו, כמוני, אלא הלכו לרופא המשפחה או לפסיכולוג, בכדי שאלה יאבחנו אותם כדיכאוניים) אינם מרוכזים בדרום מזרח אסיה, אלא מפוזרים בכל רחבי העולם. אחד מכל חמישה אנשים בעולם רחב הידיים הזה שלנו סובל מדיכאון בכל רגע נתון. כלומר, אם ברגע זה אתם יושבים בחוף הים, למשל, והמוסף המהודר הזה מקופל על ברכיכם להנאתכם, סביבכם מאות רבות של אנשים עסוקים בצהלות הקטנות והמתפנקות שלהם או בהתפרצויות ההורמונאליות לצלילי הסטקאטו של חילופי הכדור במשחק המטקות האווילי, דעו לכם כי אחד מכל חמישה מהם סובל מדיכאון.

דעו לכם גם זאת: שבעה מתוך עשרה מכל אחד מכל אותם חמישה נטלו בעבר (או נוטלים באופן קבוע) תרופות אנטי דיכאוניות, לפי הנתונים. והוסיפו על כך כי כמעט שלושה מתוך עשרה מתוך השבעה מתוך עשרה מכל אחד מתוך אותם חמישה סבלו בעבר (או סובלים בהווה) גם מהתמכרות לתרופות אנטי דיכאוניות. אני לא רוצה להיכנס לקטע רע של חישובים, חשבונאות ופנקסנות, אבל כשמתחילים לחלק את המספרים בשבעה מיליארד ומאה ומשהו מיליון תושבים שחיים כרגע על הפלנטה שלנו, זה יוצא די הרבה אנשים שמכורים לתרופות אנטי דיכאוניות. אני מבקש להזכיר לכם: לא כולם סינים. וגם: אף אחד מהם אינו אני.

את חלקם אתם מכירים באופן אישי. חלקם מתלווים אליכם במסעכם במעלית בבוקר בדרך למשרד, חלקם שירתו עמכם בצבא, חלקם קולגות שלכם במקום העבודה, חלקם היו המנהלים שלכם (לעזאזל, אני מניח שחלק מהם אפילו פיטרו חלק מכם בתואנה האפנתית של ימינו ש"המצב בשוק חרא". יו דונט סיי, חבריקו! המצב בשוק קשה, אה? תוסיף לזה התמכרות לתרופות אנטי דיכאוניות ותראה מה זה קשה), חלקם בני משפחה שלכם, חלקם היו מפקדים שלכם בצבא, חלקם כנראה מפקדים של הילדים שלכם בצבא ומופקדים על חייהם, חלקם מנהלים של חברות ענק, חלקם אולי ח"כים, אחרים אולי עובדים בשירות משרד החוץ, אחדים אולי כיהנו כשרים בממשלה.

אלוהים. מבחינה סטטיסטית, אי אפשר להכחיש את האפשרות כי אחד מראשי הממשלה בישראל היה ג'אנקי ענק של תרופות אנטי דיכאוניות במהלך (לפחות) חלק מהקדנציה שלו/ה. לא שיש למישהו אינדיקציה שאמנם ככה ושמישהו שהיה מכור לתרופות אנטי דיכאוניות ממש ישב בראש המטבחון המצומצם והחליט לשלוח חיילים ישראלים למלחמה, אבל, מבחינה סטטיסטית, האפשרות עומדת. ואם לא בישראל. אולי במדינה אחרת בעולם - נאמר בסין.

מכל מקום, אני לא מכור לתרופות אנטי דיכאוניות. אני חייב להתוודות שבעבר התפתיתי מאוד לעלות על מסלול של צריכת תרופות אנטי דיכאוניות, אבל כל העניין של להיכנס לחדר שמאוכלס באדם זר (סליחה, אבל "רופא המשפחה" אינו באמת רופא המשפחה. קחו למשל את רופא המשפחה שלי - הוא לא יודע בכלל שאני בעל משפחה. עבורו, כל פגישה אתי היא הפגישה הראשונה עם נודניק שאת שמו הוא אינו זוכר. אז להטריח את האיש העסוק הזה בדיבורים על המשפחה שלי? כאילו שאין אנשים שמחכים בחוץ בתור!) ולהתוודות בפניו שאתה סובל מדיכאון ("תגדיר דיכאון, שי") וגרוע מזה - להודות שאין לך כל כושר להיגמל מחולשה אנושית זו ("אתה סתם מצוברח. עצום עיניים, לך לישון, מחר בבוקר תזרח השמש") בכוחות עצמך, יען כי האופי שלך רקוב, פגום, קלוש ומעפן באופן בסיסי ("איזה חינוך עלוב שהוא קיבל בבית. רחמים עליו"), הוא לא עניין פשוט עבור אדם הססן, גאוותן ופרנואיד באופן מובהק שכמותי.

כך או כך, אני מבקש לשוב ולהבהיר: איני מכור לתרופות אנטי דיכאוניות. אני, ללא ספק, סובל מתסמינים ומעניינים ומהתנהגויות ומרגשות ומרגישויות שעלולים להתפרש אצל דיאגנוסטיקנים כאלה ואחרים כדיכאון, אבל מה לעניין זה ולהשתעבדות לסמים אנטי דיכאוניים? לא אדע. אפס כי אדע גם אדע לומר את זאת: אני שרוי בסבל מסוים, בלתי ממוקד, בלתי מאופיין, ועם זאת מובהק ומוחשי ובלתי ניתן להתעלמות או להעלמה.

אני יודע שווידוי מסוג זה גורם מיד לאנשים לייחס לדובר חולשה ושאר היבטים ממשפחת הפגיעות האנושית ההופכים אדם לנקלה, לרפה ולראוי לגנאי או לענישה בעיני הזולת; אבל הירהרתי לעצמי שמכיוון שהדבר היחיד שמקל על דיכאוני הוא הכחשה פומבית גורפת של התמכרותי לתרופות אנטי דיכאוניות לצד התוודותי הנאמנה על מידה של סבל שבה אני שרוי תדיר, אפשר שאתמיד בעשיית שימוש בטכניקה זו של הקלה על כאב במקום לפנות למסלול המסובך פחות והזמין יותר עבור בני דורי - צריכת תרופות אנטי דיכאוניות - שסופו בהתמכרות, ב-30% מהמקרים בקירוב, כפי שהבאתי קודם לכן.

ולשאלתכם במה דברים אמורים, ואם לשאול שורה משיר של חוה אלברשטיין (מלים ולחן: מוטי המר): "כולנו רקמה אנושית אחת חיה".

וקטנה לסיום

וחוה אלברשטיין אמרה פעם: "ההופעות שאני הכי אוהבת הן אלה שמתבטלות".