ישראל, צהלה, לפני כשלוש שנים. השעה 9:00 בבוקר, אני כבר בעבודה, אשתי ובתי התינוקת נבהלות מדפיקות אלימות על דלת הכניסה. אשתי שואלת מאחורי הדלת מי שם, ונענית בתשובה "משטרה". היא מביטה מחלון חדר המגורים ורואה שהבית מוקף שוטרים במדים. היא פותחת את הדלת ואל הבית זורמים שוטרים נוספים, שנוהרים היישר אל חדרי השינה. הילדה בוכה מבהלה, אבל לא נורא, יכול היה להיות גרוע יותר: אלה היו עלולים להיות חלילה אנשי הגסטפו או הקג"ב, ולא שוטרי יחידת עוז, המטילים את אימתם בינתיים רק על חסרי המזל האסיאתים והאפריקאים המעזים לשוטט בישראל. לאכזבתם הגלויה, פיליפינית הם לא מצאו, והם אף המשיכו והסבירו לאשתי שעדיף שהיא תסגיר מיד את העובדת הזרה שאין לנו. אשתי הראתה להם שוב שמדובר בבית קטן עם שני חדרי שינה - אחד לנו והשני לילדה - ושאלה היכן לדעתם מתגוררת הפיליפינית הדמיונית, היכן המיטה והבגדים שלה. העוז הראשי הפנים את האיוולת, וסיפר לאשתי שהם קיבלו כנראה מידע מודיעיני שגוי. לשאלתה מהיכן המידע הוא ענה בשאלה משלו: "יש לכם בעיות עם השכנים?" התברר ששכן הלשין עלינו כדי להיפרע מאתנו בעניין אחר שלא נשא חן בעיניו, וכי ידע שיחידת עוז תשוש אלי הקרב הקשה בגבעות צפון תל אביב.

השכן הכסיל הוא רק חלק מהבעיה כאן, ומשלים בכיעורו את יחסו של משרד הפנים ואת מלחמת החורמה שלו בעובדים הזרים. המלחמה המתוקשרת בהם נהפכה כבר מזמן לאלטר אגו של המכאובים במלחמות ישראל האחרות. לא מצליחים לשחרר את גלעד שליט? החמאס מתחזק? אירן מתגרענת וארה"ב מתרחקת? אין בעיה, יש זירה אחת שבה אנחנו נוחלים ניצחון אחר ניצחון, והיא הלוחמה בשטח בנוי נגד מהגרי עבודה וילדיהם.

כמה מרתקת ההחלטה לקרוא ליחידת הגירוש הזו עוז. הרי עיטור העוז הוא העיטור השני בחשיבותו בצה"ל, ומוענק עבור "מעשה גבורה שנעשה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש". יוסי בן חנן, אמנון ליפקין-שחק (פעמיים), רועי קליין, עמנואל סקל, אמיר דרורי, משה בר כוכבא (בריל), איציק מרדכי, גד מנלה, מאיר הר-ציון, רפאל איתן, שמואל גונן (גורודיש), ועוד רבים וטובים מגיבורי ישראל ומחלליה שקיבלו את עיטור העוז היו ודאי גאים ב"עיטור העוז" המודרני, שבו שכן מלשין על חברו לשם נקמה או בשל בצע כסף. ומדוע שלא ילשינו? הם אזרחיה של תיאוקרטיה יהודית שמעודדת הלשנה סלקטיבית נגד זרים, מדינה שאינה מתירה לעובדים שבאים לשאוב ולחטוב כאן להתחתן או להוליד ילדים. אתם קוראים נכון: אסור להתחתן ולהוליד ילדים. מדינה שבה שר הפנים עומד לגרש מאות ילדים ישראלים מכיוון שלשיטתו הוריהם הם מפיצי צהבת, שחפת, חצבת, איידס וסמים. אכן, שיני בנים תקהינה.

השבוע התגלה פרק נוסף בסיפור שממחיש באופן מדויק לאן מובילה המדיניות של ממשלת ישראל. בביתם של שני חברים טובים שלנו בשכונת יוקרה באזור השרון ניצוד ונתפס עובד זר פיליפיני. אתרי החדשות עשו מזה מטעמים, ואף ייעצו לחבריי כיצד לחלק את נטל עבודות הבית ביניהם בעתיד. אבל ברשותכם, אני רוצה לחלוק אתכם את התמונה המלאה. אהרון, זה שמו של הפושע מפיץ המחלות. אהרון הוא בן 51 ואב לשישה ילדים שאותם הוא מפרנס, ושאותם לא ראה 16 שנה. באותן 16 שנה הוא גר ועבד אצל השכנים שגרים ממש מול החברים שלנו. השכנים הנכבדים הם משפחה מוכרת של יהלומנים, שמתגוררת בבית מידות מפואר עם בריכה ושלל מרצדסים מבריקים בחנייה המרווחת.

לאחר שאותה משפחת יהלומנים קיצצה בשכרו ובישרה לו שהוא צריך למצוא לעצמו מקום מגורים אחר, הודיע להם אהרון שהוא רוצה לעזוב ולחזור למשפחתו. היהלומנים הודיעו לו שפיצויים הוא לא יקבל, וגם לא דמי חופשה או הבראה. אהרון לקח עורך דין, התפטר מעבודתו ותבע אותם. מה עשו היהלומנים? מעבר למסכת השקרים שטוו מול האיש חסר הישע, הם התקשרו ליחידת עוז והלשינו עליו - וגם על השכנים שלהם, החברים שלנו. הלשינו על האדם שעבד אצלם 16 שנה ולמעשה גידל את ילדיהם, גם לא ישלמו לו את המגיע לו, ואולי אף יקבלו מהמשטרה את עיטור העוז החדש - הפרס הקבוע בחוק על קרקפתו של עובד זר מוסגר. אישית הייתי נזהר מאוד מאנשי עסקים כאלה.

בתזמון מדויק, נפל השבוע דבר בארה"ב. בהנחיית ברק אובמה, תבע הממשל הפדרלי לדין את מדינת אריזונה וביקש לבטל חוק שחוקקה כדי להילחם במהגרים הלא חוקיים בתחומה. אותו חוק דורש ממהגרים חוקיים לשאת עמם את מסמכי ההגירה בכל זמן נתון, ודורש משוטרי אריזונה לעצור ולתשאל כל אדם שנראה להם שעשוי להיות מהגר לא חוקי. ממש כמו אצלנו.

טענתו של שר המשפטים של אובמה בכתב התביעה היא שהחוק הנדון הוא אפלייתי במהותו, מעלה חשש לתשאול לפי מאפיינים אתניים (Racial profiling), ועומד בסתירה לחוקת ארה"ב. כתב התביעה אף ממשיך ומסביר שמדיניות ההגירה היא אחריות פדרלית, וראויה לבחינה מעמיקה יותר מאשר חוקים ותקנות מקומיים פופוליסטיים. לפי אובמה, מדיניות הגירה חייבת לאזן אלמנטים של אכיפת החוק, יחסים בינלאומיים עם מדינות זרות ואינטרסים הומניטריים של שמירת כבוד האדם.

ממשלת ישראל והשר אלי ישי, שכנראה לא הגיעו עדיין לחלק של "אינטרסים הומניטריים" או אפילו ל"ולמלשינים לא תהיה תקווה", ממשיכים בינתיים לעודד אצלנו תרבות חשוכה של מלשינים גזענים ותאבי ממון, שתהפוך יום אחד את "דרום אפריקה" למחמאה. לסיכום ניזכר כולנו ברובין וויליאמס, הממחיז את הגרסה הצרפתית של יומנה של אנה פרנק: "היא כאן למעלה! תיזהרו במדרגות!"