לא שפעת החזירים, לא איידס ולא סרטן: נראה כי המחלה הנפוצה - וגם היקרה ביותר בעולם - היא דווקא דיכאון. העתיד, כפי שרואים אותו מדענים, אולי יציע לנו תוחלת חיים גבוהה יותר ופריצות דרך מדעיות רבות - אך בכל הנוגע לבריאות הנפש שלנו, המצב רק מידרדר והולך. לפני פחות משנה, בספטמבר 2009, חזה ארגון הבריאות העולמי כי ב-2030 ייהפך הדיכאון לבעיה הבריאותית השכיחה בעולם. במונחי עלות-תועלת, נראה כי בעוד מדינות המערב מנסות לעצור את הגירעון המשתולל בתקציבן, מקצצות במשכורות, מעלות מסים ומעודדות אנשים לעבוד שעות ארוכות יותר כדי להעלות את הפריון - הן מבזבזות מיליונים רבים על אחת התוצאות השליליות שנובעות מכך: העולם נהפך ליותר ויותר מדוכא. מחקר שוודי דיווח שב-2004 היתה ההוצאה העקיפה על דיכאון במדינות האיחוד האירופי כ-117 מיליארד יורו. ההוצאה הישירה היתה 41 מיליארד יורו, שכללה הוצאה על טיפול ללא אשפוז (22 מיליארד יורו), על תרופות (9 מיליארד יורו) ועל אשפוז בבתי חולים (10 מיליארד יורו). ההוצאות שמיתווספות לכך הן במקרי מוות, התאבדות וניסיונות התאבדות של המדוכאים, ונאמדות ב-76 מיליארד יורו. נתונים אלה הופכים את הדיכאון למחלה היקרה ביותר באירופה, התופסת נתח של 33% מההוצאה הכוללת על מחלות באיחוד האירופי. למעשה, מדובר ב-1% מהתמ"ג באיחוד.

"ב-2030, דיכאון ייהפך לסיבה הבולטת לנטל על העולם", אמרה ד"ר שאקר סקסנה מהמחלקה לבריאות הנפש בארגון הבריאות העולמי, בכנס שנערך באתונה בשנה שעברה. "המשמעות של ?נטל' היא אובדן של שנות חיים, או נכות כתוצאה מהמחלה. דיכאון נפוץ יותר ממחלות מפחידות אחרות, כמו איידס או סרטן. אפשר לקרוא לו ?המגפה השקטה' - נראה כי כיום מאבחנים דיכאון יותר מבעבר, אך בעוד מגפות אחרות מתמעטות ומרוסנות - הדיכאון רק צפוי להתרחב".

בארה"ב המצב לא מעודד יותר: מחקר שהתפרסם בכתב העת "פסיכיאטריק ניוז" מצא כי ב-2003 הפסידו מעסיקים בארה"ב כ-44 מיליארד דולר בשל אובדן פריון של עובדים כתוצאה מדיכאון. לפי המחקר, דיכאון גורם לאובדן פריון בעבודה יותר מכל גורם רפואי אחר, ועובדים החולים בדיכאון "עולים" למעסיקיהם יותר מפי שלושה מעובדים עם מחלות אחרות. 20% מ"הכסף האובד" של מעסיקים מיוחסים להיעדרות מהעבודה של עובדים דיכאוניים, אבל 80% מהסכום מיוחסים לתופעה הקרויה "פרזנטיזם" - נוכחות של עובדים בעבודה תוך ירידה משמעותית בתפוקה.

"מעסיקים מאמינים שאם העובדים שלהם נמצאים בעבודה, הם כנראה בסדר", ציין ד"ר וולטר סטיוארט על המחקר. "הם לא מודעים למחיר הסמוי שהם משלמים בגין עובדים כאלה, כמו חוסר באנרגיה, חוסר ביצירתיות ובמוטיווציה, ממדים שקשה לאמוד".

לפי חישוב שערכה ד"ר מוריה אבנימלך מהמסלול האקדמי המכללה למינהל, הנזק שנגרם למשק בישראל כתוצאה מהיעדרות מהעבודה בשל דיכאון היה 3.8 מיליארד שקל ב-2009 - 0.5% מהתוצר. "לחישוב יש להוסיף הפסד אפשרי נוסף, שאינו משוקלל בו", היא אומרת, "כמו אנשים שלא נכנסים כלל לשוק העבודה, או יוצאים ממנו בגלל דיכאון; אנשים שבגלל דיכאון עובדים במשרות שבהן תפוקתם והכנסתם נמוכה יותר מהפוטנציאל שלהם; וכן אנשים שבגלל דיכאון חולים במחלות נוספות ויחלימו מהן פחות מהר - כמו מחלות לב, סוכרת וסרטן".

חוקרים מאוניברסיטת הרווארד חידדו נקודה נוספת: העלות של דיכאון במקומות העבודה שנבדקו קרובה לעלויות של טיפול מוצלח בעובד מדוכא, כך שבמקרים מסוימים כדאי למקומות עבודה לעודד עובדים לקבל טיפול. אבל בפועל שילוב של דעות קדומות, חוסר תשומת לב מצד מעסיקים והיעדר גורם מייעץ במקומות עבודה - מוביל לכך שעובדים רבים סוחבים דיכאון משך תקופה ארוכה, מתביישים לדבר עליו או פוחדים מפיטורים, ובכך רק מחמירים את המצב.

רועי (שם בדוי), 27, מספר כי בתקופת הלימודים שלו החל לסבול מדיכאון קשה שלווה במחשבות אובדניות. הוא עבד אז כמלצר, ובהמשך בעבודה משרדית - אך התקשה לתפקד היטב, מה שעורר לא פעם כעס מצד מעסיקיו. "למדתי במרכז, והמשפחה שלי מתגוררת בצפון. הרגשתי מאוד לבד, הייתי בודד", הוא נזכר. "במשך תקופות שלמות לא היה לי תיאבון והשלתי קילוגרמים רבים. נעשיתי חולה בקלות ואיבדתי עניין בדברים. לא נהניתי מדברים שכיום אני מת עליהם. סבלתי גם מבעיות שינה.

"המצב השפיע על היחסים עם אנשים אחרים. כמלצר התקשיתי להתמודד עם הלקוחות, כי אתה מתעסק בבעיות שלך ואין לך כוחות לאחרים. פעמים רבות נעדרתי, אמרתי שאני חולה, ובפעמים אחרות הגעתי באיחור. המנהלים חשבו שאני עצלן, אבל לא זו היתה הבעיה - הייתי פשוט גמור נפשית. לא הגעתי ללימודים במשך חודשיים. הפסקתי לעבוד בתקופה מסוימת, וביקשתי עזרה מההורים. סבלתי גם ממחשבות אובדניות: חשבתי שאני לא שווה כלום, ובאופן קבוע דימיינתי איך אני קופץ מאיפשהו, איך אני מזנק לכביש ונדרס. לא עשיתי את זה כי פחדתי. הדבר המדהים בדיעבד הוא שהפחד הכי גדול והתשוקה הכי גדולה נהפכים לאחד".

מתי נדלקה לך נורה אדומה והבנת שמדובר בדיכאון?

"לקראת סוף הלימודים. לא היה לי דיכאון חמור כי תיפקדתי, וזאת הבעיה. מבחינת אחרים, אתה סתם עושה עניין, הם אומרים לך, ?מה דיכאון? צא מזה'".

הפסיכיאטר ד"ר אמיר מנדל, המייעץ גם לארגונים, מסביר כי אפשר לחסוך הוצאות רבות עקב דיכאון של עובדים, אם מעודדים את הדיבור עליו. "עוד אין לגיטימציה מלאה לדיכאון ולכן אנשים גוררים סבל, מגיעים מאוחר לטיפול ופוחדים מדעות קדומות. אם ארגון רוצה לצמצם את נזקי הדיכאון, הוא חייב להפוך את העניין ללגיטימי: למנות יועץ, לערוך יום עיון, ואפילו לחלק חומר בנושא. אם עובד ירגיש שהוא יכול לחלוק את מצוקותיו עם הממונים ויוכל להניח שהארגון לא ירחיק אותו, הוא יתעודד וירצה להצדיק את התמיכה בו. זה מסר חשוב לשאר העובדים, שהארגון עומד מאחוריהם".

עובד שסובל ממחלת לב לא יתבייש להציג אותה בפני הבוס שלו, אבל דיכאון זה כבר סיפור אחר. למה?

"כי כולנו פוחדים ממחלות נפש. הן נתפשות כמשפיעות על האופן שבו אנחנו מזהים את עצמנו. עובד טוב נתפש כעובד חיובי, נמרץ ומרוכז. אם מישהו לא נוהג כך כל הזמן, הזהות שלו מתערערת. מצפים מאתנו להיות נחמדים במקום העבודה. אבל האמת היא ש-22% מהאוכלוסיה סובלים מהפרעה או ממחלה נפשית. כלומר אם נסתכל ימינה או שמאלה, סביר שמישהו מהקולגות שלנו משתייך לסטטיסטיקה, אבל אף אחד לא מדבר על זה. מבחינה כלכלית ובריאותית, יועיל לנו אם ניבהל פחות ופשוט ניגש לטיפול".

"מקרים שבהם עובד מתבשל עם עצמו ולא מספר לסביבה על התחושות שלו הם המסוכנים ביותר ומהווים אפילו מתכון לאובדנות", מוסיפה ד"ר אוריה תשבי, פסיכולוגית קלינית ומנהלת שירותי הייעוץ לסטודנט באוניברסיטה העברית. "במיוחד בעבודה בהיי-טק, שם מושקע כסף רב בפרויקטים, עובדים בדד-ליינים נוקשים והמצב הכלכלי של החברות מביא לעתים לגלי פיטורים - האדם הדיכאוני יפחד להתוודות בגלל חשש מפיטורים. כל מעביד עושה את השיקולים שלו, אבל הכי טוב לתת לעובד כזה תמיכה. כך שמים בצד את הלחץ מפיטורים".

לתמוך או לפטר?

התיאוריה יפה: גילוי מוקדם של דיכאון ומתן הכוונה בארגון ומחוץ לו, יכולים לחסוך כסף בעתיד. אבל בחברה תחרותית שמתבוננת על הטווח הקצר, מודדת ביצועים על בסיס יומי ומצפה מהעובדים להתמסר לארגון - עולה השאלה אם מעסיק יכול לגלות אמפתיה אמיתית, לאורך זמן, כלפי עובד המתוודה על מצוקה נפשית.

התשובה קשורה בשורה של שאלות מהותיות יותר: האם מדובר בעובד שהוכיח את עצמו בעבר, באיזה בוס מדובר ויותר מכך - מהי מדיניות הארגון? יש ארגונים, בעיקר בתחומי ההיי-טק והתקשורת - ובהם פרטנר, פלאפון וסנדיסק - הממנים גורם מייעץ שאליו יכולים עובדים לפנות בעת מצוקה, או מאפשרים לו טיפול פסיכולוגי על חשבונם. בארגונים אחרים, התנהלות כזו יכולה להיתפש כמותרות, בפרט בתקופות קיצוצים.

"יום אחד ראיתי את המזכירה במשרד שלנו בוכה, שאלתי מה קרה והיא ענתה שרבה עם החבר", נזכר מנהל בכיר בחברת תקשורת. "אמרתי לה שתלך הביתה לנוח, כי החיים יותר חשובים מהעבודה. היתה לי גם עובדת שהתגרשה. היא נכנסה למצב נפשי קשה, התקשתה לעבוד ובכתה הרבה. הייתי יכול לשחרר אותה הביתה, אבל זה לא היה הפתרון הנכון עבורה: היה עדיף להעסיק אותה במשרד. לפעמים באמצע היום היא היתה קמה מהשולחן כדי להירגע, וזה היה בסדר. תמכנו בה, התחושה היתה שאנחנו אתה ושיש לה עוד מקום להישען עליו. כשהיא קיבלה את הגט, הונחו פרחים על שולחנה.

"אתה לא מסתכל על העובדים דרך החור של הגרוש. המשרד שלי מבוסס על הון אנושי, את העובדים שלי אני רואה ככישרונות, כטאלנטים. ברגע שעובד הוא טאלנט, צריך להתייחס אליו בהתאם. לא משנה לי אם עובד לא בא לעבודה כי יש לו ניתוח או כי הוא סובל מדיכאון. כל עוד אנשים מטופלים, אני לא רואה שום סטיגמה ושום בעיה. קיבלתי בזמנו למשרד עובדת שאחיה היה נעדר מלחמה. ידעתי שהראש שלה לא יהיה בענייני עבודה בחלק מהזמן, וקיבלתי את זה. הרי אין עובד מושלם ואין בוס מושלם: אני יכול להעסיק גבר צעיר שייעדר מהעבודה כי ייקרא למילואים, או בחורה צעירה שתיכנס להריון. אני לא קונה מכונות, אני מעסיק אנשים".

ואפשר גם להסתכל אחרת על הדברים. איריס סמדר, סמנכ"לית הכספים של קבוצת גלובל ישראל, המייצרת ומשווקת ריהוט משרדי, מסבירה כי היא משתדלת לבוא לקראת העובד, אך עד גבול מסוים. "אם אני מבחינה במצוקה אצל עובד שמתבטאת גם בירידה באיכות העבודה שלו - אני מזמנת קודם כל לשיחה", אומרת סמדר. "מצב רוח ירוד של עובד אחד משפיע בקלות גם על שאר הצוות. המורל והאווירה עלולים להיפגע, וכמנהלת, אני לא יכולה להרשות את זה לעצמי. אם מדובר בבעיה נפשית, כמובן שיש להעניק גיבוי. אני מסבירה כי החברה היא כמו משפחה, ומנסה לעזור. אני יכולה להעניק שבוע חופש, או עזרה כספית מהחברה במקרה הצורך. אם לאחר שבועיים מהשיחה הראשונה אין כל שינוי בהתנהגות, אסביר לעובד כי אמנם החברה באה לקראתו, אבל גם הוא צריך לעשות את עבודתו כיאות.

"יש עובדים שנמצאים במגע עם לקוחות, שמדווחים לאחר מכן שקיבלו שירות שלא כשורה. לקוח יהיה מוכן לקבל זאת פעם או פעמיים, אך לא מעבר לכך. אחרת הוא ילך לספק אחר. אפשר לגלות התחשבות של כמה שבועות, אך אם מצב הרוח נמשך חודשיים - ברוב המקרים לא אוכל לספוג זאת. מלבד במקרים של דיכאון קליני, אני מצפה מהעובדים שלי לעשות את ההפרדה בין הבעיות בבית לבין התפקיד בעבודה. אני מצפה מהם לחבוש כובע שונה כשהם במשרד".

סמדר מספרת כי לפני כמה שנים, בתפקיד קודם, היתה אחראית על עובדת שסבלה משינויים חדים במצב הרוח, ונעזרה בכדורים. "כשהיא הפסיקה לקחת את הכדורים ידענו זאת מיד, היינו מזמנים אותה לשיחה ומבקשים שתחזור לקחת אותם", היא נזכרת. "אם עובד הוא חיובי ונעזר בתרופות, זה בסדר גמור כל עוד הוא מקפיד לקחת אותן".

איך מגדירים דיכאון בעידן שבו "כולם מדברים על פרוזק"? לדברי תשבי, יש שלושה סוגי דיכאון: דיכאון קל, הקרוי גם דכדוך, ונובע לרוב ממשבר החולף כעבור כמה חודשים; דיכאון בינוני, המכונה דיסתימיה, שיכול להתפרש על פני שנה-שנתיים וגורם לתפקוד ירוד; וכן דיכאון קליני (מז'ורי), שנחשב למחלת נפש, ומחייב אשפוז פסיכיאטרי ולקיחת תרופות. לשני הסוגים האחרונים יש לרוב מרכיב גנטי, ונסיבות חיצוניות עשויות להביא להתפרצותם.

בצד הסממנים הידועים לדיכאון - ירידה באנרגיה, אובדן תיאבון, קשיים בשינה, אובדן עניין וחשק והסתכלות שלילית על החיים - מציינת תשבי גורמים נוספים שצריכים לשים לב אליהם: "התנהגות דיכאונית יכולה לבוא לידי ביטוי ברגזנות ובעצבנות. אצל גברים, יותר מאצל נשים, נראה נטייה לפנות לאלכוהול, לסמים ולתוקפנות. בנוסף, אנשים שסובלים מדיכאון ייטו להמעיט מהישגיהם ויראו בכל כישלון קטן סימן לחוסר המוצלחות שלהם. נוצרת חשיבה דיכאונית נוקשה".

לדברי תשבי, הטיפול המשלב תרופות ושיחות הוכח כיעיל ביותר לטיפול בסובלים מדיכאון בינוני. לסובלים מדיכאון קל מומלץ להיעזר קודם כל בטיפולים לא תרופתיים - טיפול שיחתי, שינוי בתזונה, פעילות גופנית ותוספי תזונה כאומגה שלוש התגלו כמועילים. אבל לתמונה נכנס גם אינטרס ברור של חברות התרופות ושל רופאים, שלעתים לא רוצים להסתכן ומחלקים תרופות נוגדות דיכאון גם כשאפשר בלעדיהן.

העובדה שגם רופאי משפחה יכולים לרשום תרופות נוגדות דיכאון כיום, הוסיפה ליד הקלה ממילא על הדק המרשם. התוצאה היא עול כלכלי תופח. לפי נתוני יישום, החברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה העברית, השוק הגלובלי של טיפולים בדיכאון ובחרדה היה 28 מיליארד דולר ב-2008, ו-29.4 מיליארד דולר ב-2009. ב-2014 צפוי השוק להגיע ל-38.5 מיליארד דולר, והמכירות של נוגדי דיכאון צפויות להגיע ל-21.2 מיליארד דולר.

"הלכתי פעם לרופא משפחה, התלוננתי על כאבי ראש, והוא הציע לי לקחת תרופות נגד דיכאון. שאלתי מה הקשר, והוא אמר שהתרופות האלה עוזרות גם לכאבי ראש", מספר רועי. תשבי מסכימה כי התרופות לא מתאימות בכל מצב: "היתה התלהבות יתר מתרופות נגד דיכאון", היא אומרת. "הן מטפלות בסימפטומים, אבל לא בהכרח פותרות את הבעיה שנמצאת מתחת לפני השטח. הן רק מקהות אותה. להיות בטיפול זה מאמץ שלא כל האנשים מעוניינים בו, וחבל. יש אמצעים נוספים שפועלים על המוח, כמו עיסוק בספורט. בכלל, רופאי משפחה החלו לתת נוגדי דיכאון כדי להפחית מהעומס על פסיכיאטרים, אבל הם לא תמיד בקיאים מספיק".

רועי מספר שסבל שנתיים כשנטל תרופה שלא התאימה לו: "התרופה איפשרה לי להתמודד, אבל גם הפכה אותי לזומבי. המוח שלי לא עבד, הרגשתי שהתרופות משנות לי את האישיות. הייתי רק עייף ורעב, עליתי במשקל - והייתי מרוצה מדי מהמצב הקיים. לא היו לי שאיפות, לא התקדמתי בקריירה. ביזבזתי ככה שנתיים מהחיים ואף אחד לא קלט. שיפור מצב הרוח היה במחיר עצמי. התרופה הבאה שלקחתי איפשרה לי לתפקד כרגיל. האומדן הכי טוב ליציאה מדיכאון הוא הצלחה בקריירה. אם אתה מתקדם, כנראה שמצבך הנפשי טוב".

מקצצים בתקציבי המחקר

דיכאון אמנם הוכתר כמחלת האלף השלישי, וכ-10% מכלל האוכלוסיה צפויים ללקות בו - אך חוקרים חלוקים בשאלה אם יותר אנשים סובלים כיום מדיכאון, או שמא המודעות הגדלה ומנגנוני הדיווח הובילו לעלייה במספר החולים. בכל זאת, נראה כי אפשר לייחס חלק מהמקרים למאפיינים של העולם המודרני, כמו סטרס.

כך למשל, במחקר שביצעו בבית הספר לרפואה של דרטמות בארה"ב ב-2006, בחנו חוקרים אנשים מאזורים כפריים ומתועשים - כגון ניגריה, ארה"ב וקנדה. שיעורי הדיכאון הגבוהים ביותר היו בקרב תושבי הערים בארה"ב, ובעיקר בקרב נשים מתחת לגיל 45 עם שני ילדים. "מוצאים קשר בין דיכאון למודרניזציה, לאור ההתפרקות של מבני קהילה ושל התא המשפחתי", אומרת תשבי. "יש גם מחקרים המדברים על כך שאנשים שאינם נמצאים בזוגיות סובלים מדיכאון בשיעורים גבוהים יותר".

נשים, מספרת תשבי, נוטות ללקות בדיכאון כמעט פי שניים מגברים. היא מתייחסת לעומס הרב המוטל על נשים עובדות, בפרט ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה, כגורם שעלול להוביל לדיכאון: "נשים חשופות ללחצים רבים - כמי שיוצאות ללימודים, חותרות להישגים בקריירה ובמקביל נושאות עדיין במטלות רבות בתחום הבית. נשים התקדמו מאוד בשנים האחרונות, אבל התא המשפחתי לא הצליח לזוז אתן באותו הקצב".

כשדיכאון נהפך לשכיח כל כך ולבעל השלכות כלכליות כה חמורות, עולה השאלה לאן מתקדם המחקר בתחום והאם הוא נושא עמו בשורה? פרופ' אבי בלייך מבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ומנהל המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון, מדגיש כי החיפוש נמשך, אך יתבסס במידה רבה על ידע קיים. הוא מוסיף גם שמגוון הטיפולים גדול מכפי שנוטים לחשוב. על חלקם, כמו הטיפול בדיכאון באמצעות חשמל, יש עדיין לא מעט דעות קדומות שלא לצורך (ראו מסגרת).

למרות המחקר והידע הרב בתחום מחלות הנפש, יש קולות הטוענים כי התקציבים המיועדים לו אינם מספקים. "יש אי התאמה בין ההוצאות האירופיות העצומות על מחלות שמקורן בגורם מוחי, לבין המשאבים - הן בזמן והן בכסף - שמקצה אירופה למחקר בתחום המוח", כתבו חוקרים אירופים בגיליון האחרון של כתב העת "Public Service Review". "הנציבות האירופית השקיעה 256 מיליון יורו בחקר המוח בשנה האחרונה - סכום מעודד, אבל לא מספק כדי לקיים מחקר הולם".

בינתיים אירופה משלמת מחיר על צמצום תקציבי המחקר: ב-2005 מצאה המועצה האירופית למוח (EBC), כי ההוצאה האירופית על מחלות נפש ככלל היתה 386 מיליארד יורו - כפול מההוצאה על מחלות לב וכלי דם, שבהן התמותה והתחלואה יורדות והולכות בכל העולם.

בישראל המצב בתחום המחקר מעודד עוד פחות: לפי מחקר שערכה הכנסת, ההוצאה הציבורית הישירה למחקר רפואי בישראל היא מהנמוכות בעולם ומסתכמת בכ-0.7% מכלל ההוצאה הממשלתית למחקר ולפיתוח אזרחי - לעומת השיעור הממוצע במדינות OECD, שהוא 8.2%. בתחום בריאות הנפש הבעיה התקציבית חמורה עוד יותר. לדוגמה, מכלל המחקרים הרפואיים שמומנו על ידי המדען הראשי ב-2007, אין ולו אחד שעוסק במחלות נפש. "המחקרים שלי ממומנים כמעט כולם על ידי מקורות אמריקאיים", אומר פרופ' מרק וייזר, מנהל החטיבה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי שיבא, העוסק במחקר בתחום הסכיזופרניה. "מצב המחקר בתחום הוא עגום. אנחנו מצליחים לפתח תרופות חדשות וטיפולים יעילים יותר, אבל ההשפעה של המאמצים המחקריים שלנו קטנה. הבעיה המהותית היא שאנחנו עוד לא מבינים מספיק: אנחנו יודעים לזהות אזורים במוח שפעילים במצבים נפשיים שונים, אבל לא ברור עדיין מה גורם למחלות ומה בדיוק חווה החולה. עלינו להבין זאת כדי להתקדם במחקר. בתחומים כמו פוריות וקרדיולוגיה המחקר מגיע להישגים פנטסטיים. אז אם את קרן מחקר עם 100 מיליון דולר - למי תיתני את הכסף: לחוקר מוח שיגיד לך 'אני עוד לא מבין בדיוק איך האזור הזה פועל', או למחקר שבו יהיה סיכוי שלכסף שלך תהיה תמורה לאגרה?"

אבל זה פרדוקס. מקצצים בתקציבי המחקר - ואז סובלים מהנטל האדיר של מחלות נפש על המשק.

"נכון. אנשים שסובלים מדיכאון עוד יכולים לרוב לעבוד - אך בחור בן 20 שסובל מסכיזופרניה לעולם לא יעבוד, ועלויות האשפוז שלו הן כסף קטן לעומת אי העבודה. גבר מרוויח בממוצע 200-100 אלף שקל בשנה - זו העלות הגדולה".

בכל זאת, האם אפשר לפנטז על עתיד שבו יחסנו ילדים נגד מחלות נפש כפי שמחסנים נגד אדמת? עתיד שבו - כמו במחלות לב וכלי דם - יצליחו לזהות גורמי סיכון לדיכאון מבעוד מועד ולצמצם את שכיחות התופעה? ייתכן שכן. פרופ' אינה וינר מאוניברסיטת תל אביב עוסקת במחקר המתמקד בפיתוח מעין "חיסון" לסכיזופרניה, שיינתן בגיל הילדות. "הבאנו הוכחה ראשונה לכך שאפשר 'לנרמל' את המוח, לעצור את התפתחות הפתולוגיה", מסבירה וינר. "המצב האידיאלי שאליו שואפים ברפואה הוא שנוכל למצוא גורמי סיכון ולמנוע את המחלות מראש". גם מנדל נשמע אופטימי: "שום דבר לא נשמע מופרך מדי כשעוסקים במדע. זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל הרבה דברים שנראים כיום טריוויאליים התחילו כמדע בדיוני".

סימנים שיכולים להדליק נורה אדומה אצל מעסיקים

* נראה עצוב, ומגיב ברוגז ובתוקפנות

* מגלה ירידה משמעותית באנרגיה ומתלונן על עייפות

* חווה קשיים בריכוז ותפוקת העבודה פוחתת משמעותית

* מגלה פחות עניין בעבודה ובתחביביו

* חווה אובדן תיאבון וקשיים בשינה

* מבקר את עצמו בחריפות ומתמקד בכישלונות

* נראה אדיש ביחס לעבר

* מגיב בביטויים של חוסר תקווה

* מדבר או חווה מחשבות אובדניות

הבשורה הגדולה בתחום הטיפול בדיכאון, אומר פרופ' אבי בלייך מבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ומנהל המרכז הרפואי לבריאות הנפש לב השרון, תגיע ממגמה שמדובר בה רבות ברפואה: תפירה אישית (Tailoring). "אנחנו שואפים לכך שנהיה מסוגלים למפות את הגנום של המטופל, לסרוק את המוח - ולפי הנתונים שבידינו, להתאים את הטיפול במידה המיטבית ווהאפקטיבית ביותר".

התרופות הנפוצות כיום לטיפול בדיכאון, מסביר בלייך, הן מסוג SSRI, שמאפשרות את העלאת רמתו של אחד המוליכים העצביים (נוירוטרנסמיטורים) במוח, סרוטונין, על ידי עיכוב התהליך של ניצולו מחדש. מלבד תרופות, קיימים טיפולים יעילים אחרים. הראשון, הידוע זה שנים, הוא טיפול באמצעות נזעי חשמל ("טיפול עם הרבה סטיגמה לא מוצדקת"). כמו כן, יש טיפול באמצעות גירוי מגנטי של המוח (TMS). בטיפול זה, השדה המגנטי יוצר זרם חשמלי בקליפת המוח, ומחזיר מבנים מוחיים לאיזון. בלייך מספר שאחד הפיתוחים הטריים בהקשר זה, שעדיין במחקר, הוא Deep TMS, החודר עמוק יותר לגולגולת, כארבעה ס"מ, ונחשב למבטיח. "זה טיפול עם תוצאות טובות, שנחשב מרתיע פחות מהשימוש בחשמל".

גישת הביו-פידבק - שמאפשרת חיבור אדם לחיישן המציג את מדדי לחץ הדם שלו - הולידה גישה נוספת, הנקראת נוירו ביו-פידבק. בגישה זו אנשים יכולים לראות את הגלים החשמליים של פעילות המוח שלהם (EEG), לומדים לשלוט בהם - ובכך יכולים לשלוט על מצבי רוח. גם גישות שונות בטיפול השיחתי-פסיכותרפי, מדגיש בלייך (למשל הטיפול הקוגניטיבי והבינאישי) נמצאו כבעלות יעילות גבוהה.