>> דברים רבים, מן הסתם, ישתנו עד 2020. טכנולוגיות חדשות ימלאו את המרחב הציבורי והפרטי, התפתחויות רפואיות כאלה ואחרות יאריכו את תוחלת החיים ואולי גם ישפרו את איכותם. המצב הפוליטי והמדיני בישראל יעבור בוודאי טלטלות לכאן ולכאן. אבל מה יקרה עם מגזר העצמאים בישראל? האם לגביו יש מקום לאופטימיות? האם נמצא בעוד עשור בשורה של ממש בעבור אלה שנושאים על גבם את עיקר הנטל של כלכלת ישראל?

מאבק נוסף שאותו מובילה להב ושאם יצלח ישנה את פני מגזר העצמאים בישראל, הוא החוק המוצע בדבר פיצויי פיטורים לעצמאי שהגיע לסוף דרכו המקצועית, בין אם פרש ובין אם נאלץ לסגור את העסק. כחלק מהחוק, יוכל העצמאי להפריש לעצמו ולעובדיו פיצויי פיטורים כהוצאה מוכרת שישמשו אותו אם יצטרך, או בעת הפרישה. שני החוקים האלה, סוציאליים מאין כמותם, יפתרו את שתי הבעיות המרכזיות שעומדות בפני העצמאי בישראל. עם זאת, המהלך לא יהיה שלם אם המדינה לא תכיר בהפרשות אלה כהוצאה.

תרחיש ב', תסריט אופטימי פחות: יש שיאמרו כי זהו התסריט הריאלי יותר ובו העצמאי נחשב כבעל ערך למדינה רק כל עוד ניתן לגבות ממנו מסים מכל הצבעים ומכל המינים וכל עוד הוא יודע לשרוד בעצמו ולדאוג לזכויותיו על חשבונו.

בתרחיש זה, השוק יעבור לעבודה במתכונת פרילאנסית, כך שיהיה מורכב מעצמאים בודדים, שנודדים מעבודה לעבודה ללא כל רשת ביטחון סוציאלית. רבים ייאבקו על פרנסת היומיום ולרשותם יעמוד, ביום סגריר, רק מה שצברו בכוחות עצמם ומתוך המשאבים הקיימים ועומדים להם.

אם לא יתקבלו שני החוקים המצוינים לעיל - חוק פנסיית החובה וחוק פיצויי פיטורים לעצמאים, כמו גם האפשרות למתן דמי אבטלה לעצמאי - ישראל תמצא עצמה מול אוכלוסיית עוני חדשה, שאף כי עבדה כל חייה בלי להיות לנטל על הקופה הציבורית, בכל זאת אינה מסוגלת לעמוד על רגליה ביום סגריר או לאחר פרישה.

עוד לא מאוחר לעשות את התפנית ואת השינוי. אני קורא לקובעי המדיניות בישראל לאמץ את שני החוקים הבסיסיים האלה ולהסדיר את זכויות העצמאים. בואו נאמץ את התרחיש האופטימי שבו העצמאים בישראל ממשיכים להיות המנוע העיקרי לצמיחת הכלכלה הישראלית, מתפרנסים בכבוד בעת עבודה ונחים על זרי דפנה בימי זיקנה. את תוצאות החלופה לא נרצה ולא נוכל לשאת.

הכותב הוא נשיא להב, לשכת ארגוני העצמאים בישראל