"ביל גייטס: שר החינוך האמיתי", זו הייתה כותרתו של מאמר בנוגע למצבה של הרפורמה בחינוך באמריקה, על רקע מורת רוחם של ארגוני המורים מההשפעה הגוברת של קרן ביל ומלינדה גייטס בוושינגטון. הדבר משקף שלב חדש בהתפתחותו של הדור הנוכחי של מגה-תורמים, שבו הצלחתה או כישלונה של האג'נדה הפילנתרופית שלהם נקבעת לעתים בהתאם לרמת השליטה שלהם ברזי אומנות הפוליטיקה ותו לו.

התרומות האדירות הן רק טיפה בים

כשגייטס נאם בנוגע לפילנתרופיה שלו בפני בוגרי הרווארד במחזור 2007, נאומו הדיף ניחוח "מיקרוסופטי", עם התמקדות במציאת ה"טכנולוגיה האידיאלית" וה"יישום" הנכון כדי לפתור בעיות כמו מלריה. ואולם הניסיון לימד את גייטס ואת עמיתיו שבהשוואה לתקציבי ממשלות, אפילו ההון האדיר שלהם הוא רק טיפה בים ("אנחנו ארגון זעיר", אמר גייטס, שארגונו מעניק 4 מיליארד דולר בשנה). אם הם מעוניינים ליצור שינוי שהולם את השאיפות שלהם, הם חייבים להפעיל השפעה פוליטית עצומה.

כשפתח בקריירה הפילנתרופית שלו לפני כעשור, הונע גייטס בידי ההנחה שמתן תמריצים לחברות התרופות לפתח תרופות עבור מחלות העולם העני יספיק כדי למנוע מיליוני מקרי מוות. הוא לא חשב יותר מדי על הקושי המעשי בלגרום למערכות הבריאות במדינות עניות לספק את התרופות ואת החינוך הנדרשים. בדומה, הוא הניח שאם הנתינה שלו תצליח לפתח בתי ספר טובים יותר לאזורים עירוניים מוחלשים בארה"ב, אזי המודל יאומץ באופן נרחב מבלי שהוא יצטרך לחשוב על הכלכלה הפוליטית של רפורמה בחינוך.

זה היה לפני שגייטס עבר למשרה מלאה בקרן שלו בשנה שעברה. מאז, הקדיש גייטס כמות הולכת וגדלה מזמנו ומפניותיו לציבור בקריאה לשינוי פוליטי: יום אחד הוא מסביר מדוע כדאי לאמריקאים להקצות מכספי משלמי המסים להשקעות בבריאות העולמית, וביום שלמחרת הוא דוחק בארני דנקן, שר החינוך האמריקאי, לדבוק בהבטחה לשינוי למרות ההתנגדות מצד ארגוני המורים.

מגדילים את המעורבות הפוליטית

גייטס אינו היחיד שמגדיל את מעורבותו הפוליטית. ג'ף סקול, שעשה את הונו כנשיא הראשון של אי-ביי, הקדיש את הנתינה שלו ואת העסקים שלו לשינוי התודעה הציבורית באמצעות סרטים נושאי מסרים; הוא מימן את סרטו זוכה פרס האוסקר של אל גור בנושא התחממות כדור הארץ, "אמת מטרידה". פיט פיטרסון, שעשה את הונו כשותף מייסד בחברת ההשקעות הפרטיות בלקסטון, יצר קרן שמוקדשת לקידום מדיניות פיסקלית זהירה באמריקה ושכר את דיוויד ווקר, לשעבר החשב הכללי של ארה"ב, להוביל את מה שנראה נכון לעכשיו כהרפתקאה דון-קישוטית.

מנגד ניצב ראש עיריית ניו יורק מייקל בלומברג, שאמר כי הוא רואה בהוצאת מאות מיליוני דולרים מכספו האישי על שלוש מערכות בחירות מעשה פילנתרופי. בכך שלא נזקק לגייס כסף מאחרים, לדבריו, הוא הצליח להימנע מהצורך להבטיח דברים לתורמים, דבר שמעיב על התנהלותם של פוליטיקאים רבים. בלומברג העניק גם סכומי כסף דומים דרך הקרן שלו למלחמה בעישון ברחבי העולם, אך לדבריו הפילנתרופיה הקונבנציונלית יותר השיגה הרבה פחות ממה שהשיג כשנבחר לראשות העיר וחוקק חוקים שאוסרים עישון במקומות ציבוריים.

ההשלכה הבלתי נמנעת היא שהנדבנים יהיו יותר שנויים במחלוקת - בנושאים ספציפיים כמו גם בנושא הרחב יותר של חששות מפני קשרי הון ושלטון. חובבי תיאוריות הקונספירציה הרימו קול במאי כאשר גייטס, וורן באפט ודייויד רוקפלר ערכו פגישת פסגה סודית בניו יורק, שבה השתתפו גם ג'ורג' סורוס, טד טרנר, אופרה ווינפרי, בלומברג ואחרים. בלומברג נבחר מחדש לראשות העירייה החודש, אך נראה כי הירידה באחוזי התמיכה בו משקפת את החששות בנוגע לשימוש שהוא עושה בכספו ובנוגע לכהונתו הארוכה.

חששות מקשרי הון-שלטון

על פניו, הדרך הפשוטה ביותר לטפל בחששות בנוגע לקשרי הון שלטון תהיה למנוע כליל מהעשירים ומהקרנות שלהם לפעול בתחום הפוליטי (החוק הנוכחי רק אוסר על קרנות פטורות ממס להעניק תרומות גדולות לפעילויות מפלגתיות). אולם, בהנחה שאפשר ליישם זאת, הדבר ישלול מהחברה את כישרונם של כמה מהאנשים המוכשרים והיעילים ביותר בעולם - ויש צורך ביכולת שלהם לקחת סיכונים גדולים והימורים לטווח הארוך כדי למצוא פתרונות שהפוליטיקאים שנדרשים להיבחר מדי כמה שנים נוטים להימנע מהם. זאת הסיבה שאנו מקווים שנדבנים כמו גייטס יפתחו עור עבה, ולא יסוגו למראה הסימן הראשון לאופוזיציה פוליטית. המודל לחיקוי כאן הוא ג'ורג' סורוס, שמכנה את עצמו "פילנתרופ פוליטי" ומתגאה באויבים כמו מגיש החדשות ביל או'ריילי בפוקס ניוז וראש ממשלת רוסיה ולדימיר פוטין.

הנדבנים הקפיטליסטים יכולים גם הם לסייע לפתור בעיה זאת אם יבינו שפגישות סודיות רק מחזקות את תיאוריות הקונספירציה. שקיפות יכולה להיות בעייתית, אך היא מונעת צרות לטווח הארוך. ואולם מתן לגיטימציה לפילנתרופיה לטיפול בבעיות שנויות במחלוקת היא בעיה שלא יוכלו להתמודד עימה לבדם.

40 שנה עברו מאז נערכו הדיונים בקונגרס לגבי תפקידה של הפילנתרופיה בחברה, שהביאו לחוק הרפורמה במס של 1969, שהגדיר את תפקידי הקרנות ואת תחומי אחריותן. אז, משפחת רוקפלר הקימה ועדה משלה שתרמה לדיון הציבורי, בהובלת פיטרסון. הגיע הזמן שפיטרסון, יחד עם גייטס, באפט ותורמים גדולים אחרים, יפתחו גם הם בדיון בנוגע לתפקיד הפילנתרופיה ב-40 השנים הבאות.

הכותבים הם מחברי הספר Philanthrocapitalism: How Giving Can Save the World. בישופ הוא כתב ב"אקונומיסט". גרין הוא סופר ויועץ