השבוע האחרון לא היה אחד המוצלחים בחייו המקצועיים של יו"ר בנק דיסקונט, שלמה זוהר. רואה החשבון, מבעלי משרד ראיית החשבון זוהר את זוהר - שמונה לתפקיד יו"ר דיסקונט על ידי משפחת ברונפמן לפני ארבע שנים עם רכישת השליטה בבנק מידי המדינה, ושימש מאז איש אמונה של המשפחה בישראל - מצא עצמו לפתע מוקצה מחמת מיאוס. משפחת ברונפמן ושותפיה לגרעין השליטה בדיסקונט מבקשים כעת להדיחו בשל "חוסר אמון".

למה "חוסר אמון"? ככה. זו התשובה שמקבל הציבור. האם הציבור לא ראוי לקבל תשובה מפורטת יותר? את התשובה לשאלה הסגיר השבוע מקורב לבעלי השליטה בדיסקונט, כשאמר: "הם לא חייבים הסבר לאף אחד".

גם בפיקוח על הבנקים בבנק ישראל חושבים כנראה שזכות הציבור לדעת מוגבלת מאוד. אפשר ללמוד זאת מההתנהלות של בנק ישראל בפרשה אחרת מהעבר הלא רחוק - פרשת בנק הפועלים. במקרה ההוא, אולץ מנכ"ל הבנק צבי זיו להתפטר מתפקידו על ידי יו"ר הבנק דאז דני דנקנר - עקב מה שהוסבר לציבור כ"חילוקי דעות עם היו"ר", שעד היום לא ניתן להם גילוי.

בעקבות דרישה זו פרץ עימות ממושך בין בעלת השליטה בהפועלים, שרי אריסון, לבין נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, שבסיומו אולץ היו"ר דנקנר לסיים את תפקידו. ואולם גם הדרישה הזו לא נומקה עד היום לציבור. בפיקוח על הבנקים אמנם רמזו לפני כשלושה חודשים כי חשו שקיים חשש ליציבות הבנק, ולכן דרשו להדיח את דנקנר - אך האם החשש הזה קיים גם כעת לאחר שהפרשה הסתיימה?

כמו בפרשת הפועלים, גם בפרשת דיסקונט ממהרים הרגולטורים בבנק ישראל - ובעקבותיהם בעלי השליטה בבנק - לנופף בדאגה ליציבות מערכת הבנקאות כסיבה לחוסר השקיפות כלפי הציבור. אלא שנראה שיציבות זו נהפכת בעבורם לתירוץ שנעשה בו שימוש תכוף מדי, גם במקרים שבהם אין כל חשש ליציבות הבנקים. בדיוק כשם שמערכת הביטחון מנצלת את תירוץ "ביטחון המדינה" במקרים רבים שייתכן שאין בהם כל חשש לביטחונה. בדיסקונט טוענים הבעלים כי הדרישה להדיח את זוהר לא נוגעת להתנהלותו. אם כך, כיצד יש חשש לפגיעה ביציבות הבנק?

זכות הציבור לדעת צריכה לגבור על טענת היציבות, שאינה תקפה. אותו ציבור מפקיד בבנקים את חלק הארי של כספו. היקף פיקדונות הציבור בדיסקונט מגיע ל-177 מיליארד שקל, ובבנק הפועלים הוא מסתכם בכ-218 מיליארד שקל. מדובר ביותר מ-40% מפיקדונות הציבור בחמשת הבנקים הגדולים.

בכך לא נגמרת החשיפה של הציבור לבנקים. הציבור אינו חשוף לבנקים רק דרך הפיקדונות, אלא גם דרך החסכונות ארוכי הטווח שלו והשקעותיו. בנוסף, מחזיק הציבור במניות הבנקים דרך קופות הגמל, קרנות הפנסיה וההשתלמות וקרנות הנאמנות - למעשה, בשיעור גבוה יותר מכפי שמחזיקים בעלי השליטה בהפועלים ובדיסקונט. לכל זאת יש להוסיף את העובדה שהציבור מלווה לבנקים עשרות מיליארדי שקלים באג"ח.

במלים פשוטות, הבנקים שייכים לציבור יותר מלכל בעל שליטה אחר. הסערות וחוסר השקיפות בבנקים יוצרים חוסר ודאות בקרב הציבור, שלא תמיד מבין מתי קיימת סכנה מוחשית לכספו, וחושש מסערות במוסדות שאמורים להגן עליו ועל כספו. במהלך המאבק בין בנק הפועלים לבנק ישראל שאלו עצמם לא מעט לקוחות הבנק אם לא כדאי להם להעביר את כספם לבנק אחר. שקיפות מוגברת במקרים שבהם אין חשש אמיתי ליציבות הבנקים יכולה לסייע למתן את חוסר הוודאות ואת התחושה שעלולה להיווצר כאילו אנו נתונים לגחמה של בעלי הון השולטים בבנקים ועושים בהם כרצונם.

זוהר אמנם מתעקש להישאר בתפקידו כיו"ר דיסקונט עד לסיום חוזהו ב-2011, אבל ההערכות הן שלבסוף הוא ייאלץ לעזוב. על בעלי השליטה בדיסקונט להסביר לציבור מדוע דרשו ממנו לעשות זאת. אם לא יספקו הסבר ראוי - המפקח על הבנקים ורשות ני"ע, שאמורה להיות אמונה על השקיפות, צריכים לחייב אותם לעשות זאת.

שלמה זוהר

תפקיד: יו"ר בנק דיסקונט גיל: 58 תחילת כהונה: פברואר 2006 סיום החוזה: פברואר 2011 תפקידים קודמים: מבעלי משרד רואי החשבון זוהר את זוהר