עד היום לא הציג שר המשפטים יעקב נאמן נימוק משכנע ליוזמתו לפיצול תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה - לתפקידי היועץ וראש התביעה כללית. כפי שהדברים נראים כרגע, הצעת נאמן משולה לרעיון של יזם היי-טק שמנסה לגייס משקיעים ללא תוכנית עסקית מסודרת.

לפי אותו משל, לו ישב נאמן במשרד עורכי הדין הפרטי שממנו נקרא לפני שנה לשולחן הממשלה, היה ודאי מייעץ לבעלי ההון שייצג אז לשלוח את המשקיע הביתה ולהכין שיעורי בית. הוא היה מבקש מהיזם להסביר מה עלויות מימוש הרעיון ומה יתרונותיו לעומת המוצרים הקיימים בשוק. "תביא תוכנית עסקית ואז נדבר", היה אומר.

If it ain't broken - don't fix it (אם זה לא מקולקל - אל תתקן את זה) קובעת האמרה הידועה. חובת ההוכחה על הצורך בתיקון המערכת מוטלת על השר נאמן. כמשפטן הוא יודע ודאי כי עליו להציג גם את הקשר הסיבתי בין התקלה שעליה הוא מצביע לבין השינוי שהוא מבקש לעשות.

פיצול הסמכויות שמציע נאמן יכול להיות רעיון טוב, אבל לא בדרך שבה הדברים נעשים כעת. משרד המשפטים צריך לגבש הצעה על בסיס עבודת מחקר של מומחים לדבר, וההצעה הזו חייבת לעבור דיון פומבי.

המכתב ששלח השבוע פרקליט המדינה משה לדור, שבו הביע התנגדות פומבית לתוכניתו של נאמן, יוצר את הרושם שנאמן תיכנן להעביר את היוזמה במחטף. כך לא מבצעים רפורמה בצמרת שלטון החוק.

לטענתו של נאמן כי התגברות הפשיעה קשורה לריבוי סמכויות היועץ המשפטי אין בסיס. זו טענה קלושה ופופוליסטית וספק אם נאמן משוכנע בה בעצמו. אם כך, קל לטעון כי המצב המדיני המקרטע נובע מריבוי סמכויות ראש הממשלה, ואולי כדאי שנבחר ראש הממשלה לענייני פנים וראש ממשלה לענייני חוץ - שני תחומים נוספים שיש ביניהם לא פעם ניגוד אינטרסים.

לא צריך להיות זוכה פרס נובל כדי להצביע על הבעיות שמהן סובלת מערכת המשפט: מחסור בשופטים, מחסור בפרקליטים, מחסור בשוטרים, בקיצור - מחסור במשאבים. לכל זאת יש להוסיף בעיה חמורה נוספת: ניתוב משאבים לא יעיל, הנובע מכך שמדיניות הקצאת המשאבים במערכת המשפט נקבעת טלאי על טלאי, ללא עבודות מטה מסודרות וללא מחקר מעמיק.

אם יש משמעות כלשהי לתפקידו של שר משפטים, הרי היא נמצאת בעבודת מטה שתייעל את מערכת המשפט שנמצאת כיום - מבחינת תהליכי הניהול וקבלת ההחלטות שלה - בימי הביניים. האופן שבו טופלה עד כה היוזמה לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לא מעיד על התקדמות בתהליכי החשיבה והניהול הללו.

תפקיד היועץ המשפטי לממשלה מגלם איזון אינטרסים עדין: מתן שירות לממשלה על ידי העמדת הכלי המשפטי כמכשיר לביצוע מדיניותה, התוויית גבולות הסמכות והכוח של הרשות המבצעת ושמירה עליהם, ואכיפה פלילית שנועדה לשמור על שלטון החוק - גם כנגד ממלאי התפקידים ברשות המבצעת. איזון האינטרסים הזה הוא פרי מאבקי כוחות של שנים בין ממשלות, בתי משפט ויועצים משפטיים. במקרה אחד, פרשת בר-און-חברון, נדרשה גם מעורבות של רשויות אכיפת החוק כדי להבטיח שהאיזון יישמר, ושלא תהיה השתלטות עוינת על תפקיד היועץ המשפטי.

אפשר להמשיל את מאבקי הכוחות האלה למאבק בין תאגידי ענק על שליטה בשוק. הלוואי שהבנקים בישראל היו נאבקים ביניהם כפי שנאבקו בעלי האינטרסים - שומרי שלטון החוק והפוליטיקאים - על השליטה במוסד היועץ המשפטי לממשלה. כתוצאה מהמאבק הזה נהפך מוסד היועץ והאיזונים שהוא מגלם לאחד מאבני היסוד של שיטת המשפט הדמוקרטית שלנו.

מבנה המשטר בישראל הוא הישג במונחים בינלאומיים. אין הרבה מדינות המצליחות לשמר משטר דמוקרטי כבר יותר מ-60 שנה. אפשר לטעון בבטחה שהמודל הישראלי עובד. אז תגיד, השר נאמן, למה צריך לתקן את זה?