הדחתו של יו"ר בנק דיסקונט שלמה זוהר השבוע העלתה טענות קשות כלפי קבוצת בעלי השליטה בבנק, המשפחות ברונפמן-שראן. פתאום התברר כי בעלי השליטה מתנהגים כבעלי הבית, שהבנק מונח בכיסם, בכל הקשור להדחה מיידית של יו"ר הבנק - אבל מתעקשים להתעלם מאחריותם כבעלי הבית כשבנק ישראל דורש מהם להכניס יד לכיס ולהזרים הון נוסף לבנק.

בבנק ישראל רגזו על הדואליות הזו, וראו בה עוד הוכחה לכישלונם של גרעיני השליטה בבנקים. "מי צריך גרעיני שליטה, אם הם נעלמים כשצריך אותם" אומרים בבנק המרכזי. ואין צורך להזכיר בהקשר זה את גרעין השליטה המתקשר עם כוחות שמיימיים בבנק הפועלים.

על רקע הביקורת הזו ניתן להבין את ההיפוך, של 180 מעלות, בעמדתו של בנק ישראל: לאחר שנים שבהן התנגד נחרצות להפרטת הבנקים דרך הבורסה (בלא גרעין שליטה), תומכים עתה בבנק המרכזי במכירת יתרת אחזקות המדינה בבנק לאומי (11.5%) לציבור - בלא יצירת גרעין שליטה מוגדר.

צריך לזכור, עם זאת, כי בנק ישראל אשם במידה רבה בכישלונם של גרעיני השליטה בבנקים. הוא אשם בדואליות, שעליה הוא מלין: הוא מוכר היתר שליטה גם למי שמתכוון להחזיק בגרעין קטן בלבד של המניות (25%), כך שההזדהות של בעל השליטה עם הסיכונים שנוטל הבנק שבבעלותו היא מוגבלת למדי. יתרה מזאת, הוא מוכר גרעין שליטה, אבל במידה רבה נוטל מבעלי השליטה את היכולת לשלוט, באמצעות רגולציה קפדנית ובכך שבחלק מהבנקים הוא גם הרחיק את בעלי השליטה מחברות אישית בדירקטוריון. "ללכת עם, להרגיש בלי" - זהו מודל השליטה שהשתרש בכמה מהבנקים בישראל.

שלטון המנהלים

מנגד, גם החלופה של בנקים בלא גרעיני שליטה מעלה שאלות קשות. יו"ר רשות ניירות ערך זוהר גושן טוען כי המשבר הפיננסי העולמי נולד בשל בנקים בלא גרעיני שליטה. במרבית הבנקים בארה"ב אין גרעין שליטה - ובפועל הם נשלטים בידי הדירקטוריון ובידי מנהלי הבנק.

"שלטון המנהלים", מדגיש גושן, פעל בדיוק לפי שמו: המנהלים דאגו רק לעצמם, משמע לבונוס הקרוב שלהם, ולשם כך הכניסו את הבנקים שבניהולם לסיכונים מיותרים. לעומת זאת, לדבריו, כשיש בעל שליטה, שדואג להון שהשקיע בבנק, המנהלים משתוללים פחות ולוקחים פחות סיכונים.

אם בוחנים את הדברים של גושן בהקשר הישראלי, מגלים תמונה מעורבת. שני הבנקים שנחשפו לסיכונים הגדולים ביותר במשבר הפיננסי היו בנק הפועלים (ההשקעה בנכסים פיננסיים מורכבים מסוג MBS ו-SIV) ובנק דיסקונט (השקעה באיגרות חוב של ענקיות המשכנתאוות האמריקאיות פאני מיי ופרדי מאק). שני הבנקים נמצאים בבעלות של גרעיני שליטה. שניהם, עם זאת, נמצאים בבעלות של גרעיני שליטה מרוחקים - כלומר בעלי השליטה לא יושבים בדירקטוריון הבנק. לעומת זאת, בבנקים הבינלאומי והמזרחי, שבהם הבעלים מפקחים מתוך הדירקטוריון על המנהלים שלהם, זה לא קרה.

מצד שלישי, גם בנק לאומי לא הסתבך קשות במשבר העולמי, על אף שיש שלטון מנהלים - גליה מאור מנהלת את הבנק ביד רמה, כשהמדינה נמנעת מלהפעיל אמצעי שליטה בבנק.

נו, אז מה המסקנה? ככל הנראה, שהחיים מורכבים ושאין מודל שליטה אופטימלי בבנקים. לכל אחד מהמודלים יש יתרונות וחסרונות. הניסיון הישראלי מלמד שלא כל גרעיני השליטה בבנקים עובדים היטב, וברור שצריך להסיק מסקנות לגבי הדרך שבה מאשרים את גרעיני השליטה (האם רק גודל ההון של בעל השליטה צריך להוות שיקול, או שמא גם הערך המוסף שהוא מביא עמו לבנק), לגבי גודלם המינימלי של גרעיני השליטה (הם חייבים לגדול), וכנראה גם לגבי היכולת שלהם לשלוט (תנו להם לשלוט, לצד רגולציה הדוקה במקרה הצורך - ראו הדחת דני דנקנר).

מה בוער?

הניסיון הישראלי מלמד גם ששלטון המנהלים בבנק לאומי - ההנהלה שולטת, ורוחה של המדינה מרחפת הרחק מעל - עובד לא רע. מה שמעורר את השאלה: אם זה לא מקולקל, אז למה לתקן? משמע, מה בוער למדינה למכור את אחזקותיה בבנק, כשעדיין לא הוסקו מסקנות ברורות מהמשבר העולמי בעניין מודל השליטה הרצוי בבנקים.

אולי עדיף היה למדינה להמתין, לפקח מלמעלה על חילופי הדורות בבנק - החלפתם של מאור ושל היו"ר איתן רף - ורק לאחר שהנהלת הבנק והמצב הפיננסי יתייצבו, לשקול שוב מהו סוג השליטה האופטימלי.