קשה להאמין שמנהלים עם תפישת סיכון סבירה הובילו את תהליך ההתנפחות וההתמנפות של אפריקה בשלוש השנים העליזות של הגאות ב-2005-2007. כל זה בלי לחשוב מה יקרה אם - אם הבורסות ישנו כיוון, אם שוקי האשראי ייחסמו, אם יתרחש משבר חמור או אם תהיה מפולת בנדל"ן. איש לא חשב על כל זה, או לפחות לא עשה דבר.

שלוש השנים שבהן אפריקה השתגעה

אלו היו שלוש שנים של גאות שבהן נראה היה כאילו אפריקה רוצה להשתלט על העולם. שלוש שנים שבהן היא קיבלה צ'ק פתוח ממאות בנקים בכל העולם ומאלפי משקיעים מוסדיים, לאחר שזכתה לתמריץ מחברות הדירוג - והכל כדי לגייס עוד ועוד כסף ולרכוש עוד ועוד חברות ונכסים.

והדברים רק הלכו וגדלו. אם בתחילת 2005 אפריקה רכשה בקטן, ככל שחלף הזמן היא גדלה, לקחה סיכונים ושלחה זרועות למיזמי ענק - בכל פעם יותר גדולים ויותר יקרים. רכישות במיליארדים בנדל"ן, כבישים, בתי השקעות ותעשייה על פני כל הגלובוס, שום דבר לא השביע את התיאבון העצום של אפריקה. כל הרכישות שנעשו שוות כיום פחות. הרבה פחות.

אז מי אשם בקריסה של אפריקה? המשבר הכלכלי? כמובן שלא. האחראים הם האנשים שהובילו את החברה, ובראשם בעל השליטה לב לבייב והגופים שנתנו לאפריקה את הכסף לכל החגיגה הזו. מנהלי אפריקה קיבלו שכר ופינוקים ולמרות זאת פעלו בעיוורון ולא שמו לב לנורות אזהרה שנדלקו מדי פעם. הם ראו את המחירים הגבוהים, את החוב העצום ואת עסקות המכירה שמתחילות להיות קשות, ולא עצרו.

לבייב, יצרן ערך ואחד מאנשי העסקים המוכשרים שפעלו בישראל, פישל ובגדול.

ומי הרוויח? כל מי שמכר לאפריקה נכס, ובעיקר בנק לאומי - שמכר את המניות שלו ללבייב לפי שווי חברה של 7 מיליארד שקל וחטף על הראש לאחר מכן כשהמניה הכפילה את עצמה פי ארבעה. אם פעם ייצא לכם לזהות חברה שמבצעת שרשרת עסקות כמו זו שעשתה אפריקה ב-2005-2007 ושחלקה מפורטת כאן, דעו כי קריסה מתקרבת - והתרחקו.