>> נפגעי תאונת דרכים נאלצים לעתים להתמודד עם בעיה נוספת מלבד פציעתם - הנהג הפוגע סירב למסור את פרטיו או ברח, וכך אין להם ממי לתבוע פיצויים. בעבור מקרים אלה הוקמה הקרן הציבורית קרנית, שמעניקה פיצויים למי שמוכיח כי עשה מאמץ מספיק כדי לאתר את הנהג הפוגע.

ואולם איך מוכיח הקורבן כי התאמץ מספיק כדי להשיג את הפרטים? לשאלה זו עונה פסק דין שפירסם השבוע בית המשפט העליון. השאלה עלתה בערעור שהגישה קרנית על שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר בהם חויבה לפצות נפגעי תאונות דרכים שלא היו בידיהם פרטיהם של הנהגים הפוגעים. בשני המקרים הסיעו הנהגים הפוגעים את הנפגעים לבית החולים, אך לאחר מכן נעלמו בלי שהשאירו פרטים מזהים. לטענת קרנית, במקרים אלה לא התקיימו נסיבות שבהן אדם סביר לא היה מברר את פרטי הנהג הפוגע - ולכן לנפגעים אין זכות לתבוע אותה.

המשנה לנשיאת העליון, השופט אליעזר ריבלין, חזר על ההלכה שקבע השופט דב לוין ב-87' - שלפיה על הנפגע להוכיח ש"שקד במידה סבירה" לאתר את הנהג הפוגע. ריבלין כתב כי "נפגע שאינו פועל באורח סביר על מנת שניתן יהיה לפנות לחברת הביטוח שאחראית לפיצוי, ומבקש להסתמך על קרנית, למעשה מעביר את משא הפיצויים מכתפיהם של 'האחראים הראשוניים' אל כתפי ברירת המחדל הממומנת מכספי הציבור.

"כאשר הנפגע מצביע על סיבה סבירה והגיונית לכך שאין ביכולתו להצביע על הנהג הפוגע, והסברו זה נמצא מהימן, הכף נוטה לטובת הכרה בזכאות לפיצוי מקרנית. שיפוט מחמיר בדיעבד של התנהגות הנפגע בזמן אמת עלול לחטוא לאמת ולסכל את תכליתו של החוק בכלל ושל הקמת קרנית בפרט".

ריבלין מנה כמה מקרים שכיחים שבהם הנפגע אינו לברר את פרטיו של הנהג הפוגע - ולכן בדרך כלל תוכר בהם אחריותה של קרנית: תאונת "פגע וברח"; כאשר גילו של הנפגע או פגיעתו הפיסית בתאונה לא איפשרו לו להתחקות אחר זהותו של הנהג הפוגע; כאשר הנפגע היה שרוי עקב התאונה בהלם או חרדה לשלומו או לשלומם של אחרים; וכאשר תגובתו התוקפנית או הסרבנית של הנהג הפוגע מנעה מהנפגע לקבל ממנו פרטים.

ריבלין פירט גם מקרים שבהם לא יוכל הנפגע לתבוע את קרנית: כאשר בחר באופן מודע שלא לבקש את הפרטים - בשל אי נעימות או סברה שהנזק שנגרם אינו רציני; כאשר התנהגותו מעידה על חוסר אכפתיות; וכאשר יש קנוניה, ניסיון הסתרה או תרמית מצדו. (רע"א 3909/08; רע"א 5132/08)