מבחינה משפטית וערכית, מדינת ישראל נמצאת בעמדה לא נוחה בפרשת הדחתו של יו"ר בנק דיסקונט, שלמה זוהר.

אחזקת המדינה במניות הבנק (25%) כמעט זהה לזו של בעלת מניות הרוב, קבוצת ברונפמן-שראן (26%). אם הדחתו של זוהר לא תקבל את אישור דירקטוריון הבנק, תרחיש שנראה אפשרי, לבעלי השליטה שמורה הזכות להשתמש בהצבעה באסיפה הכללית כמכשיר עוקף דירקטוריון - כלומר לנסות להשיג באסיפה את הרוב שאין להם בדירקטוריון הבנק.

במקרה כזה, למדינה יהיה הקול המכריע בשאלת הדחתו של זוהר. איך היא תשתמש בקולה? זוהי קודם כל סוגיה משפטית. עם מכירת השליטה בבנק חתמה המדינה על הסכם עם בעלי השליטה, שתוקפו הוארך שוב בתחילת השנה, ובו היא מתחייבת לתמוך בבעלי השליטה בהצבעות באסיפות הכלליות של הבנק. בכך, הבטיחה המדינה לברונפמן-שראן שליטה דה-פקטו גם באסיפה הכללית, אף שבידיהם רק 26% ממניות הבנק.

הסכם ההצבעה מחייב את המדינה לתמוך בבחירת מועמדים לדירקטוריון, ששמם הועלה בידי קבוצת ברונפמן-שראן. עם זאת, ההסכם אינו מתייחס כלל לשאלה של הדחת דירקטורים. אפשר להניח כי בעת החתימה על ההסכם איש לא העלה על דעתו שיהיה צורך באישור כזה.

יש מקום לטענה כי אם ההסכם נועד להבטיח שקבוצת בעלי השליטה תוכל לשלוט באסיפה מבלי שהמדינה תעמוד בדרכה, הרי שגם מקרה של הדחת דירקטור צריך להיכלל בכך. ואולם דבר זה אינו כתוב במפורש, ולכן מבחינה משפטית המדינה אינה מחויבת לכך.

יתרה מכך, בעלי השליטה בדיסקונט ויתרו על האפשרות לבצר את שליטתם בבנק. הם לא מימשו את האופציה לרכישה של יתרת מניות המדינה בבנק, ולמעשה בחרו להשאיר את המדינה כשותפה. ניתן לטעון כי לבחירה זו יש תג מחיר: אי אפשר לצפות מהמדינה לנהוג לאורך זמן כשותף פסיבי המונח בכיסם של בעלי השליטה, בוודאי כאשר מדובר בסוגיה שמעלה שאלות כבדות לגבי תקינות ההתנהלות של גרעין השליטה בבנק.

האם המפקח יכריע?

לצד השאלה המשפטית עולה גם שאלה עקרונית: האם המדינה צריכה בכלל לחוות את דעתה על זהותו של יו"ר בנק דיסקונט? ברור שכל הצבעה של המדינה, בעד או נגד הדחתו של זוהר, תתפרש כחיווי דעה על כשירותו של זוהר ועל כשירותם של בעלי השליטה בבנק. ספק רב אם המדינה רוצה להביע עמדה כזאת, לאחר שטרחה ומכרה את השליטה בבנק לבעלי מניות פרטיים.

עם זאת, אין זה סוד שדעתה של המדינה אינה נוחה מהתנהלות גרעין השליטה בבנק דיסקונט. בעלי השליטה נוהגים כבעל הבית בכל הקשור להדחת היו"ר בגחמה רגעית, אבל הם מסרבים לנהוג כבעל הבית כאשר הפיקוח על הבנקים מבקש מהם להכניס יד לכיס ולהזרים הון לבנק.

לפיכך, המדינה חשה מאוד לא בנוח במצב שנוצר. פתרון אחד עשוי להימצא בכך שהמדינה תבחר להימנע בכל הצבעה שתועלה. הימנעות תפטור אותה לכאורה מהצורך להביע עמדה ישירה בסוגיית כשירותו של זוהר, ובמקביל יש בה סוג של הבעת מחאה נגד אופן התנהלותם של בעלי השליטה.

פתרון אחר הוא שהמדינה תעביר את שיקול הדעת שלה למפקח על הבנקים. משמע, המדינה תאמר כי השאלה הציבורית העומדת כאן למבחן אינה כשירותו של איש זה או אחר, אלא כשרותו של ההליך - ואת זה צריך לקבוע המפקח על הבנקים. אם נחה דעתו של המפקח כי הליך ההדחה כשר מבחינת כללי הממשל התאגידי, הרי גם המדינה אינה צריכה להתנגד לכך.

פתרון שלישי אפשרי הוא לנסות לא להגיע למצב כזה מלכתחילה. זה הפתרון שאותו נוקטת המדינה כרגע: היא מאותתת מעל דפי העיתונות כי תמיכתה בקבוצת ברונפן-שראן אינה מובנת מאליה; האיום הסמוי הזה, לצד הלחץ מכיוונו של המפקח על הבנקים והחשש מפני התבזות אפשרית בדירקטוריון הבנק - שגם תמיכתו בבעלי השליטה אינה מובטחת - עשויים לגרום לבעלי השליטה לשקול שנית את מהלך ההדחה של זוהר (שגם כך צפוי לסיים את כהונתו בתוך שנה).

במדינה מקווים שקבוצת ברונפמן-שראן תבין את הרמז, ותבחר להוציא בעצמה את הערמונים מהאש.