>> תוכנית ההבראה המתוקנת לצים איפשרה לחברה לישראל סולם קטן להטות לצדה את קולות המשקיעים המוסדיים ולאשר את ההזרמה הנדרשת להצלתה של צים.

בני משפחת עופר הסכימו להגדיל את חלקם ברשת מ-25 ל-50 מיליון דולר. בנוסף, הם הסכימו לוותר לטובתה של החברה לישראל על דמי החכירה בסכום של 150 מיליון דולר שצים היתה אמורה לשלם להם לא מוקדם מ-2016 ולא יאוחר מ-2020.

העניין המרכזי של בני משפחת עופר בהסדר החוב היה לשמור על צים כעסק חי כדי להבטיח שחברות הספנות שלהם יקבלו דמי חכירה של 464 מיליון דולר שצים חייבת להם בין 2009 ל-2013. זאת לאחר שהסכימו קודם לכן לוותר על דמי חכירה ב-150 מיליון דולר ולהפוך אותו לחוב שצים תפרע לחברות הפרטיות לא לפני שבעלי איגרות החוב יקבלו את כספם בחזרה.

המשמעות המעשית של ההסכם היא ויתור על 25 מיליון דולר במקרה שהתרחיש הפסימי יתממש וצים אכן לא תצלח את שלב השפל בענף הספנות ללא הזרמה נוספת. הוויתור על דמי החכירה מתייחס לסכום של 150 מיליון דולר שהערך הנוכחי שלו הוא 95 מיליון דולר. זאת בהנחה שיש להוון את החוב בריבית של 8% בשנה, כפי שפסקה חברת הייעוץ TASK ששימשה כיועץ של המשקיעים המוסדיים.

אם נזכור שמשפחת עופר מחזיקה ב-53% ממניותיה של החברה לישראל, ברור שהוויתור הממשי הוא רק על 47% מהערך הנוכחי של דמי החכירה, כלומר 45 מיליון דולר - כך שהוויתור המקסימלי של משפחת עופר הוא 70 מיליון דולר. אם נשתמש בשיעור היוון גבוה יותר, למשל 10% בשנה, שמתאים לרמת הסיכון של איגרת בדירוג B, נקבל שמשפחת עופר ויתרה על 65 מיליון דולר. סכום זה נראה בשלב זה כוויתור מתון יחסית לדמי החכירה הכוללים שהחברות הפרטיות של משפחת עופר אמורות לקבל מצים בתקופת ההבראה.

המשקיעים המוסדיים, שמחזיקים במניותיה של החברה לישראל, מקטינים בכך את חלקו של הציבור בהצלתה של צים בסכום שנע בין 40 ל-45 מיליון דולר, כלומר כ-20% מחלקו על פי תוכנית ההבראה המקורית; סכום מספק להרגיע את האגו של כל המעורבים בדבר.