<< הוא אומר מיצובושי ואונדה (במקום מיצובישי והונדה). הוא משלשל את יד שמאל מהחלון, מקלל ויורק. הוא נוהג די גרוע. הנהג הישראלי חושב שפח עבה יציל אותו מפגיעה בתאונה. הוא חושב שמכוניות גרמניות לא מתקלקלות ושצריך לפמפם את דוושת הבלם בבלימה על כביש רטוב. הנהג הישראלי חושב שסל"ד גבוה (טורים גבוהים) מזיקים למנוע ושאת לחץ ניפוח האוויר בצמיג אפשר למדוד בעין. ואיך הוא בוחר את המכונית הבאה שלו? לפי השכן.

הנהג הישראלי בור וחסר תרבות נהיגה, אבל הוא לא טיפש. בטח לא מבחינה צרכנית. מכונית היא סיפור יקר מאוד בישראל, בוודאי לנוכח שיעורי המס שרק מטפסים מעלה מעלה. וישראל היא מקום די מחורבן למכוניות עצמן, שצריכות להתמודד עם חום, אבק, כבישים גרועים ועוד. הנהג הישראלי הדיח את המכוניות האירופיות מטבלת המכירות משום שלא הצליחו להתמודד היטב עם התנאים. הנהג הישראלי עבר למכוניות יפניות וחלקית גם קוריאניות, שמפגינות רמת שרידות גבוהה יותר.

אז בהתחלה היו אלה סובארו ("עם פח דק") ואחר כך מיצובישי ובהמשך מאזדה, טויוטה ויונדאי. פה ושם היו הבלחות של מכוניות אירופיות (למשל סיטרואן C5) ואמריקאיות (שברולט קוואליר). זה קרה בגלל שערי מטבע זר נמוכים שהפכו את האירופיות או האמריקאיות למציאה. אבל זו היתה מציאה זמנית מאוד והישראלים חזרו לסוסי העבודה מהמזרח הרחוק.

ומה שיפה הוא שהמכוניות היפניות כבר לא פחות בטוחות מהאירופיות - ראו את ההישגים שלהן במבחני ריסוק - וגם לא פחות מעוצבות או מהנות לנהיגה. מנגד, האירופים משפרים ללא הרף את האיכות ואת האמינות וסוגרים את הפער. ועכשיו צריך להזכיר שלנהג הישראלי אין אלוהים - הוא נאמן רק לעצמו ולכיסו, ואם יגלה יום אחד שפיז'ו 310 היא הדיל הכי חכם, הוא יעבור אליה מיד - ובהמוניו.