<<בשלהי 1998, באחד ממשברי השווקים המתעוררים של שנות ה-90, טבעה אייבי ג'וזף כהן, האסטרטגית המוערכת (אז) של גולדמן סאקס, את הדימוי של כלכלת ארה"ב כ"נושאת מטוסים". כהן סברה שמשבר בשווקים המתעוררים לא יסיט את ארה"ב ממסלולה.מאז חלף יותר מעשור, והדימוי הזה נסדק קשות. נראה שלא נוכל להשתמש בו שוב בזמן הקרוב.

כמו כדור פורח, כלכלת ארה"ב זקוקה מדי פעם לפרץ אוויר חם שינפח אותה קצת. או אז היא תנסוק לה אל על ותחמוק מנפילה אל קרקע המציאות. כמו בכדור פורח, קברניטי הכלכלה האמריקאית יכולים אולי לשלוט בגובה שבו תשייט באוויר, ולמנוע זמנית את נפילתה ארצה, אך אין להם יכולת אמיתית לנווט אותה למחוז חפצם. כיוונה של כלכלת ארה"ב ייקבע בידי כוחות חיצוניים גדולים ממנה.

האוויר החם שבו משתמשים האמריקאים כדי למנוע נפילה אל קרקע המציאות הוא תמהיל של נזילות, ריבית נמוכה, הוצאות תקציביות גדולות והפחתות מס. לרוע המזל, שימוש תכוף בתמהיל זה, שמייצר בטווח הקצר אוויר חם שמעלה את הכדור, רק מגביר בסופו של דבר את השפעתו של הכוח המושך את הכדור כלפי מטה - אותו משקל עודף הנקרא חוב.

בואו נראה כמה אירועי אוויר חם היו לנו בעשור האחרון. ב-1998-1997 התרחשו כמה משברים בעולם - משבר ברוסיה, משבר קרן LTCM ומשבר המטבעות בשוקי אסיה. בכולם תגובת ארה"ב היתה זהה - הזרמת אוויר חם. האוויר החם והכסף הזול סייעו לבועת מניות הטכנולוגיה להגיע לשיא ב-99'. בהמשך התעורר חשש ממשבר בגלל באג 2000 - והממשל הזרים אוויר חם. בורסת נאסד"ק התרסקה? עוד סיבה להזרים אוויר חם. אירועי 11 בספטמבר? אוויר חם. התפוצצות בועת דיור? אוויר חם. משבר בסקטור הפיננסי? אוויר חם. משבר בשוק הרכב? נכון, אוויר חם.

מתקרבים למיצוי

הכדור הפורח הזה דורש אוויר חם בתדירות גדלה והולכת. וכדאי לשאול: כמה אוויר חם יכולים עוד קברניטי הכדור הזה לייצר? אין לכך תשובה חד-משמעית, אך נראה שיכולת השימוש באוויר חם מתחילה למצות את עצמה. אם יתברר בחודשים הקרובים שתוכניות התמרוץ של 2008-2009, על שלל גירעונותיהן והזרמותיהן, לא מצליחות להחזיק את הבלון באוויר, וכשהן מסתיימות הוא מאבד גובה במהירות, נראה שבכך יקיץ הקץ על אסטרטגיית הכדור הפורח שמושלת בכיפה זה יותר מעשור. הפעם הנוכחית, כך נראה, היא האחרונה שבה ניתן יהיה ליישם אותה, שכן המחיר העתידי מתקרב לבלתי נסבל.

בעיני אלה דווקא חדשות טובות. כדור פורח הוא אולי כלי תחבורה אלגנטי ואצילי כשהוא משייט בשמי התכלת, אך לצרכים פרקטיים נראה שיש כלי תחבורה מוצלחים בהרבה. ככל שמקבלי ההחלטות בארה"ב יקדימו להפנים שעליהם לנטוש את כלכלת הכדור הפורח לטובת פלטפורמה אחרת, יציבה יותר, גם במחיר של נחיתה זמנית קשה על קרקע המציאות - כן ייטב.

הבעיה היא שקשה מאוד לאמריקאים להפנים את העובדה שלא ניתן להמשיך בגישה זו, שהיתה כה פופולרית במשך שנים. כבני אדם יש לנו כנראה באג במערכת התובנות שלנו - אנחנו מפנימים משהו רק אחרי שסבלנו לא מעט.

השינוי בשיטה האמריקאית כרוך בתובנה בסיסית אחת: תקופת הפריחה הכלכלית המונעת בידי הצריכה הפרטית, שהיא בחלקה הגדול של מוצרים מיובאים וממומנת בחוב, הסתיימה. הניסיונות להחיותה בצורה מלאכותית, כפי שנעשה עד עתה, נדונו לכישלון. אולי יהיו עוד גל אחד או שניים של עידוד צריכה, אבל די, המקורות לכך פשוט אוזלים.

זוהי פלטפורמה שמיצתה את עצמה, והותירה לארה"ב בור לא קטן. יש לזנוח אותה ולעבור לגישה אחרת, שבה השקעות בתשתית, באמצעי ייצור ובמקומות עבודה מחליפות צריכה פרטית.

אפשר שאמריקאים רבים יחושו שזו פגיעה ברמת חייהם. הם לא יאהבו את השינוי הזה. אבל זה כבר לא בידיהם. הכוחות שמושכים לכיוון הזה כבר נקבעו לפני שנים, והם חזקים מרצונו של הציבור האמריקאי.

מה מייצאת סין?

ומכאן לבשורה טובה לאמריקה - ורעה למדינות אחרות בעולם, בעיקר לסין ולמדינות דרום-מזרח אסיה. אימרה ישנה גורסת: "כשיהיה רעב בארץ השמנים ירזו, אבל הרזים ימותו".

לארה"ב, כפי שאנחנו יודעים, גירעונות פיננסיים גדולים וחוב פיננסי גדול. לסין, מצד שני, יש עודפים של נכסים פיננסיים. לכן לא מעט פרשנים סבורים שהמגמה הזאת תימשך עד שסין תתפוס את מקומה של ארה"ב.

אלא שעודפים מול גירעונות פיננסיים אינם כל הסיפור. לעמים ולמדינות יש גם נתוני פתיחה כלכליים שהם מעבר לכסף. סין נהנית מכמות אדירה של עובדים חרוצים דייקנים וממושמעים, שרגילים לשכר נמוך והסתפקות במועט. עניים חרוצים, אם תרצו, הם ענף היצוא מספר אחת של סין. סין מנצלת את היתרון הזה ככל שניתן תוך צבירת הון רב, שבחלקו מופנה לרכישת מוצרים חיוניים כמו מזון עבור אוכלוסייתה הענקית וחומרי גלם לתעשייתה.

כשאזרח אמריקאי קונה מוצר סיני, הוא קונה חומר גלם מאוסטרליה או ברזיל שעובד בסין. הדולרים שלו מגיעים בחלקם למדינות שהפיקו את חומר הגלם, וחלקם נשארים בסין ומשמשים לקניית חומרי גלם או מזון לצריכתה העצמית.

ארה"ב לעומת זאת "ענייה" בכוח אדם זול וחרוץ המסתפק במועט, אבל אין בה אוכלוסיית ענק שצריך לדאוג מדי יום להאכלתה. יש לארה"ב גם משאבים טבעיים רבים, ומספיק מזון כדי להאכיל את אוכלוסייתה וגם לייצא מזון לעולם.

למעט נפט, שגם בו יכולה ארה"ב לחסוך, רוב צרכיהם הבסיסיים של אזרחי ארה"ב יכולים להיות מסופקים ממקורות עצמיים, תוך מיחזור המלאי האדיר שנצבר במשך השנים.

ייתכן שביום שבו ארה"ב - הלקוח המועדף של כל העולם - תנטוש את טקטיקת הכדור הפורח, ותחליט על המרת חלק מהצריכה הפרטית המופרזת שלה בחיסכון ובהשקעה, הספקיות שלה, בהן סין, ייכנסו אז להאטה חריפה ואפילו למשבר.

האם תסריט כזה הוא סביר? קשה לומר. מצד שני גם ההגדלה המסיבית של החוב, ההשמדה השיטתית של הדולר והעלייה במחירי הסחורות, אינם תהליכים שיכולים להימשך לנצח.

רבים סבורים כיום שארה"ב אינה מסוגלת להיכנס לדיאטה, ולכן גורלו של הדולר נחרץ. ואם הדולר ייחלש, מחירי הסחורות ימשיכו לעלות ומדינות עתירות כוח אדם זול כדוגמת סין שמייצאות מוצרים לעולם הן יעד ההשקעה המועדף.

אלא שהחיים יודעים להפתיע. אם ארה"ב תיכנס, מרצון או מחוסר ברירה, למשטר של דיאטה חריפה במקום הזרמת עוד ועוד אוויר חם לבלון, יקרה ההפך הגמור: הדולר יתחזק, מחירי הסחורות יירדו ומדינות שכלכלתן מושתתת על ייצור מוצרי צריכה כדי לייצא אותם לארה"ב יסבלו מאוד.

הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות ומנהל מחקר חו"ל בפסגות

*קרן LTCM

קרן גידור שמינפה את עצמה פי 250, ל-100 מיליארד דולר. הקרן קרסה בעקבות הימור כושל על אג"ח רוסיות, ונזקקה לחילוץ בהיקף 3.5 מיליארד דולר מקונסורציום של בנקים שאירגן הבנק הפדרלי האמריקאי

*באג 2000

חשש שנוצר לקראת סוף 1999 (והתבדה לבסוף) מפני כשלים מערכתיים במחשבים שונים שלא תוכננו כראוי להכיל את הספרות שמציינות את שנות האלף השלישי