כשהתבקשתי להוציא מחדש את ספרי "חזירים באבוס" באמצע המשבר הכלכלי הנוכחי, התיישבתי לקרוא אותו מחדש, והייתי המומה לגלות עד כמה הספר מדבר על אותם דברים שהורידו אותנו לברכיים ב-2009. הדמויות שונות, התרגילים החשבונאיים קיבלו שמות שונים, התחכום שלהם גדל, והמספרים הפכו ממיליארדים לטריליונים. חזירים אחרים, אבוס עמוק יותר, תוצאות גרועות יותר - אבל מלבד זאת, העלילה ללא שינוי: מנכ"לים ואחרים בפסגת הסולם התאגידי העוסקים בשחיתות ללא גבולות - גם אם לעתים חוקית - כדי לשפר את השורה התחתונה ולרפד את כיסיהם עד שהם נופלים טרף לחמדנותם שלהם ולאנוכיותם, רק כדי למצוא את עצמם תחת הגנה מפני עונשו אל "השוק החופשי" האהוב עליהם, על ידי החברות שלהם, על ידי עמיתיהם - ולבסוף על ידי הממשלה.

הנוכלים של וורלדקום, טייקו, גלובל קרוסינג, אדלפיה, אנרון ואחרים שתוארו בספר זה שיחקו בעיקר בכספי המשקיעים. הנבלים החדשים משחקים עם כספם של משלמי המסים - טריליוני דולרים. במהפכה הצרפתית היתה מארי אנטואנט לסמל הניתוק. כמוה, מנכ"ל מריל לינץ' לשעבר, ג'ון תיין, שריהט את משרדו במיליוני דולרים בשיא המשבר, היה מנותק עד שהובל לגיליוטינה התאגידית.

מטוסי מנהלים, משרדים משופצים במיליונים, חופשות יוקרתיות לעובדים ובונוסים למנכ"לים הם כסף קטן בהשוואה למיליארדים של כספי החילוץ שנשפכו לחור השחור של מוסדות פיננסיים חדלי פירעון. ואולם הם מסמלים את חירשותם של אלה העומדים בראש הפירמידה הכלכלית המתפוררת שלנו. כאילו אף לקח לא נלמד מאז ימי אנרון. רק המספרים גדלו. יומיים לפני שאנרון קרסה, החברה העניקה 55 מיליון דולר בבונוסים לעובדים בכירים, וסירבה לסייע ל-4,500 עובדים שפוטרו. הזעם הציבורי התעורר. אך היתה זו רק הקדמה.

בנאום ההשבעה שלו הגדיר ברק אובמה מה צריך להיות "עידן חדש של אחריות": "הכרה, מצדו של כל אמריקאי, שיש לנו חובות לעצמנו, לאומתנו ולעולם". ואולם הדרך לעידן זה עוד רחוקה, וכמוה הדרך מהשלכת עידן הניתוק לפח האשפה. פח שיעלה פחות מזה של ג'ון תיין, שמחירו היה 1,400 דולר.

הקפיטליזם טומן בחובו רווח גדול - וסיכונים בהתאם. אבל לאפשר למנהלים בכירים לגרוף רווחים בזמנים הטובים ולאפשר למשלמי המסים לשלם את החשבון כשההימור של המנהלים לא משתלם - זה לא קפיטליזם. זה טירוף.

אסון צ'רנוביל של הכלכלה

וויליאם זיידמן, היועץ הכלכלי הוותיק של המפלגה הרפובליקנית שפיקח על החילוץ במשבר ההלוואות והחסכונות ב-1991, אמר שממשלו של ג'ורג' וו. בוש "נקט החלטות שאיפשרו לשוק החופשי לפעול כמו קטטה בבר במקום כתחרות נושאת פרסים".

כשאנחנו מחלצים את הבנקים הזומביים ונותנים למיליוני בעלי בתים אמריקאים מן השורה לאבד את בתיהם ואת הפנסיות שלהם, ברור שהמנהיגים שלנו עדיין מתפקדים על בסיס קוסמולוגיה מיושנת שממקמת בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים - ולא אנשים - במרכז היקום הכלכלי שלנו.

בשנים שעליהן מסופר ב"חזירים באבוס" - שאנרון ייצגה את רוחן ושהסתיימו בקריסת "הכלכלה החדשה" - "הצגה מחדש של דו"חות" נהפכה לביטוי המקובל להונאה מוחלטת, באמצעות הפרזה ברווחים בדו"חות השנתיים החשבונאים כביכול, שהוכנו על ידי רואי חשבון מיומנים.

בפסגת מדינות G20 ב-2009 הצהיר ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון כי "הקונסנזוס הישן של וושינגטון חלף מהעולם". הלוואי שזה היה נכון, אדוני ראש הממשלה, מכיוון שבכל הנוגע למאבק במשבר הכלכלי, הקונסנזוס בוול סטריט/וושינגטון, שסובב סביב כמה בנקי זומבי, הוא עדיין המנה העיקרית של הארוחה.

בימים שלאחר קריסת אנרון, התייצבו בכירים מסיטי ומג'יי פי מורגן צ'ייס בגבעת הקפיטול וננזפו על כך שסייעו לאנרון להונות משקיעים בהיקף של 8 מיליארד דולר. ואולם לאחר שקיבלו את הניעור הפומבי הזה, הם הורשו לשוב לוול סטריט, לחמם את שוק הנגזרים ולייצר את מה שהתגלה מאוחר יותר כאסון צ'רנוביל של הכלכלה. ושוב, ב-2009, הובאו מנהיגי וול סטריט אל גבעת הקפיטול לאותה הצגה שבה הותקפו על מעשיהם השגויים, בעוד בו בזמן הוזרמו מאות מיליארדי דולרים מכספי משלמי המסים בניסיון להצילם. זאת הלקאה קטנה על פרק כף היד שהמנכ"לים יספגו בכל פעם.

יש מחיר אנושי עצום לאמונה הזו בכך שהכל סובב סביב הבנקים. האבטלה, ברמות שלא ראינו מאז 1983, מרקיעה שחקים. הנתונים המדכאים ממשיכים להיערם, וכל סטטיסטיקה מוסיפה עוד כאב ומצוקה. יותר מ-32 מיליון איש קיבלו תלושי מזון בינואר 2009, עלייה של 16% לעומת ינואר בשנה קודם לכן.

מה שמחריף את המצב הרבה יותר הוא העובדה שהצרכים הגוברים נתקלים בירידה בתוכניות הממשלה ובשירותי הצדקה: 18 מדינות קיצצו את שירותי הרווחה שלהן בשנה שעברה, ומספר המשפחות שמקבלות סיוע פיננסי מהממשלה נמצא בשפל של 40 שנה.

השילוב האכזרי בין העלייה בצורך לבין הירידה בשירותים הוביל לתחושות גוברות של מתח, אי ודאות ופחד. "הדבר הראשון שאנחנו רואים בתקופות כאלה", סיפר לי מפקד משטרת לוס אנג'לס ביל ברטון, "הוא עלייה באלימות בבית". זאת בנוסף לעלייה בבעלות על כלי נשק.

אף כי לא נרשמה עד כה עלייה במקרי פשיעה מסוגים אחרים, קרימינולוגים אומרים שיש בדרך כלל עיכוב של שנה בין מיתון כלכלי לעלייה בפשיעה. אלה לא חדשות טובות, לנוכח דו"ח שמצא כי 63% מתחנות המשטרה ברחבי ארה"ב מתמודדות עם קיצוצים בשכר.

כשכתב על "הספר הגדול" של היקום, הכריז גלילאו גליליי כי "אי אפשר להבינו מבלי להיות מסוגל להבין את השפה ולפרש את התווים שבהם נכתב. מבלי לעשות זאת, האדם משוטט במבוך חשוך".

זהו המקום שבו אנו מוצאים עצמנו כיום, משוטטים במבוך פיננסי אפל - מובלים על ידי אנשים טובים שהתעוורו מראייה מיושנת של העולם. ואולם ניווט במשבר הכלכלי שלנו בעזרת מפות, המבוססות על הקוסמולוגיה שלפיה הבנקים נמצאים במרכז היקום, עלול להוביל רק לאובדננו בשנים הבאות.

אם משווים את מידת תשומת הלב שניתנה לחלק הבנקאי במשבר הפיננסי - הן על ידי הממשל והן בתקשורת - למידת תשומת הלב שניתנה לסוגיית העיקולים, האסון שעמו מתמודדים מיליוני בעלי בתים אמריקאים - הפער הוא מדהים.

אנו עומדים בפני לא פחות ממצב חירום לאומי. בתיהם של 10,000 אמריקאים מעוקלים מדי יום ו-2.3 מיליון בעלי בתים היו בהליכי עיקול ב-2008. כשמלבישים בשר ודם על המספרים האלה, הסבל שהם חווים הוא עצום, וכך גם ההתפוררות שאליה הם מובילים.

"הבנקים גדולים מכדי ליפול" היא המנטרה שאנו שומעים מאז ספטמבר 2008. אך כשמביאים בחשבון את מיליוני בעלי הבתים שמתמודדים עם עיקולים, האם באופן קולקטיווי הם אינם גדולים מכדי ליפול?

מדוע, אם כן, לא קיבל משבר העיקולים את תשומת הלב המגיעה לו? שילוב של סדר עדיפויות והלך מחשבה מוזרים וקוצר הראייה של הממסד הפוליטי, התקשורתי והפיננסי, שנהפכים למועדון סגור ומבודד.

בחגיגה בקונגרס שנערכה בינואר לכבוד יום הולדתו של אברהם לינקולן, הודה הכומר של הסנאט לאלוהים על הנשיא ה-16 שלנו, שלדבריו "היה מסוגל להתעלות מעל לדרך החשיבה השגויה של זמנו". אופן החשיבה של זמננו גם הוא שגוי ביותר, בצורה הרסנית. טובת הציבור - לאפשר לאנשים לשמור על בתיהם - אינה קשורה לטובת הבנקים.

הטבע הפרדוקסלי של המשבר

הגיע הזמן להתייחס לבעלי הבתים בארה"ב בדרך הטובה שבה אנו מתייחסים לבנקאי וול סטריט. הגיע הזמן גם לעשות משהו בנוגע למשבר כרטיסי האשראי, שמחמיר והולך. שיעור חדלות הפירעון על כרטיסי האשראי עולה, והוא צפוי להקשות על הבנקים. אך תהיה לו השפעה גדולה הרבה יותר על חיי האנשים ששוקעים למעמקי החובות, בעוד הריבית עולה.

זהו הטבע הפרדוקסלי של המשבר - האמריקאים אמורים לשוב ולהוציא כדי להניע את גלגלי הכלכלה, אך הבעיה היא שיותר ויותר אמריקאים מרוששים, ושחברות כרטיסי האשראי מרוויחות מכך שהן מגדילות את העמלות ואת הריביות.

ב"חזירים באבוס" אני מתארת כיצד הולדנו תרבות עסקית שהפכה לאלילים את אלה שבחרו בדרך הקלה - בין אם על ידי ביזת בעלי המניות, התחמקות ממסים או רמיסת העובדים - במקום לעשות את הדבר הנכון. בעוד כמה מהזאוסים האלה חצו את הקווים אל עולם הפשע, רבים אחרים הצליחו לבצע הונאות פיננסיות, להוביל את חברותיהם לפשיטת רגל ולשדוד את בעלי המניות, וכל זאת מבלי לעבור על החוק. כפי שמייקל קינגסלי אמר פעם, השערוריה האמיתית בוושינגטון היא מה שחוקי.

בשעה שהרגולטורים נעדרי הרגולציה של בוש סירבו לעמוד על המשמר, הקוסמים בוול סטריט הפכו את הקרנבל הפיננסי לקזינו שבו כל הימור זוכה, שבו ברנרד מיידוף, אלן סטנפורד וחטיבת המוצרים הפיננסיים של AIG יכולים היו לשגשג באופן חופשי.

כעת מנסים לארי סאמרס, שר האוצר לשעבר בממשל קלינטון ויועצו הכלכלי של אובמה, וטימותי גייתנר, שר האוצר הנוכחי, לעשות סדר בבלאגן, אך האופן שבו הם עושים זאת מוכיח שדרך החשיבה הרעילה שהכניסה אותנו לבוץ הזה היא חלק מהדי.אן. איי שלהם, והיא רעילה אפילו יותר מהנכסים הרעילים של הבנקים בוול סטריט. גייתנר, שנשאר יציר וול סטריט, בעל סימפטיה לבכירי המערכת הפיננסית, הקיף את עצמו בבכירים נוספים, בבנקאים לשעבר, השותפים להשקפת עולמו.

שליטי היקום של גייתנר, אלה שהוא סבור שעלינו לסמוך עליהם שיצילו את המצב, הם אותם אנשים שהביאו אותנו עד הלום. וכך אנו ממשיכים לדעת מעט מאוד על מה שקורה לסכומי הכסף העצומים שנשפכו על ידי הממשל בחודשים האחרונים. המשמעות של היעדר הפיקוח והשקיפות היא ששוב ושוב, מה שאנחנו יודעים מתגמד לעומת מה שאיננו יודעים, ומה שהופך את המצב למסוכן יותר הוא שאנו נמצאים בעיצומה של תקופה יוצאת דופן, שבה דברים שמעולם לא חלמנו עליהם מתרחשים סביבנו.

"חזירים באבוס" מסייע להסביר כיצד הגענו לכאן, וכיצד הוכשרה הקרקע עבור החזירים של ימינו לפטם עצמם באבוס הציבור, בעוד האמריקאי מן השורה מנסה להתקיים מהשאריות.