לאהוד ברק יש הובי מעניין מעבר לפירוק שעונים ושתיית יינות משובחים: הוא אוהב לארח בארמונו שבמגדלי אקירוב אנשים עשירים ושבעים. הוא אוהב לארח בה גם עיתונאים שהוא חפץ ביקרם או להיפך; פוליטיקאים שהוא ניזקק לשרותם; שגרירים, בעלי הון ופרקליטים מנופחי חשיבות. לאנשי משק וכלכלה שמור מקום של כבוד ליד שולחן האירוח שבמרכז הסלון שסביבו יכולים לשבת עד 40 סועדים.

מנהיג מפלגת הפרולטריון מקבל את אורחיו בצ'פחה קטנה, יורה פה ושם בדיחה או עקיצה, מלווה אותם פנימה צוהל ומאושר. עוד לפני שהם נרגעים מהפאר וההדר המזדקרים לעיניהם בכניסה - מתחיל הקיסר לשוטט איתם בהנאה גלויה בין שבילי הארמון, שכיות החמדה, המזכרות האישיות השונות, הספרים בהוצאות מיוחדות והשעונים הנדירים. הוא מאוד אוהב את הרגעים האלה.

אהוד בונפרטה ברק משוטט איתם בטיילת ורסאי, מדבר על מערכת השמע והתאורה האוטומטית, צועד בחברתם לאורך וליד החלונות והתריסים החשמליים - אטומים מבחוץ ושקופים מפנים - ועוצר ליד הטלסקופ המשוכלל. הנה, מכאן הוא רואה את העיר העברית הראשונה מונחת על כף ידו. הנה הקשר היחיד שלו כמעט עם הציבור, עם הילידים, עם קשי היום. הנה הטלסקופ שמחבר אותו עם העם, לגלג עליו באוזני אחד מאורחיו.

ממרומי הקומה ה-31 של ממלכתו יכול המוח האנליטי של הממשלה להשקיף גם לעבר משרדו שבגורד השחקים של משרד הביטחון, פחות מקילומטר בקו אווירי. הוא אוהב מאוד את הצעצוע הזה, גאה בו, מתעכב לידו, מדבר עליו בהתלהבות. כשהוא מתרשם שאורחיו הפנימו מה שראו - הוא מוביל אותם בחביבות אל הבייבי האמיתי שלו: כן ענק ועליו אלבום צילומים בגודל מטר על מטר לפחות. לראות ולהאמין.

האלבום הזה מוצב באחת מפינות הארמון - פינה שגודלה כגודל דירת שיכון של אזרח ממוצע - והקיסר מעלעל בצילומיה בנוכחות האורח או האורחים התורניים. באלבום הייחודי הזה, שעלותו אלפי דולרים, אפשר למצוא כמה דמויות מעניינות, ביניהן אחת שאהוד ברק מאוד אוהב להתעכב לידה: הדוגמנית והזמרת קרלה ברוני, רעייתו הנוכחית של נשיא צרפת, ניקולאי סרקוזי. היא נראית בתמונת הענק יושבת בצעירותה עירומה על ברכי אביה.

נעלי בית לאורחים זרים

בכניסה לארמון מוצב סל קש ובו אוסף כפכפי אמבטיה שאהוד ברק ורעייתו נילי פריאל אספו במסעותיהם הקשים בבתי המלון המפוארים והיקרים בעולם. הכפכפים האלה שמורים לבעלי מקצוע המגיעים מעת לעת לדירה, לביצועי תיקונים, עבודת אחזקה, או שיפוצים. אלה מתבקשים לחלוץ את נעליהם, להיכנס לכפכפים, ולהיזהר לא לגרום חלילה שריטה או כתם לרצפת הפרקט המלכותית שכינויה: ריצפת השנהב.

ברק לא מספר כמובן לאורחיו על הכבוד שנפל בחלקם להתהלך בדירה בלי לחלוץ בכניסה קודם לכן את נעליהם. הוא גם לא מציג בפניהם את הסאונה היבשה והרטובה שהתקין באחד מאגפי היכל הפאר. לעומת זאת הוא מדבר על השעון שהוא עונד על ידו ושמחירו מוערך בעשרות אלפי שקלים ומתעכב איתם ליד שני פסנתרים גדולים - אחד מהם מחובר לתוכנה ומנגן בעצמו. על כל אחד מהם יש לו מה לספר.

החברים שומעים, מתפעלים בקול רם, מביטים סביב סביב על היכל העושר וצועדים אחרי מר ביטחון אל הסלון הענק המזכיר בממדיו מגרש כדורסל ממש. כאן, לקראת תחילת המשתה, הוא כאילו אומר למוזמנים: חברים יקרים, אני איש עשיר. יש לי הרבה מאוד כסף. תנו לי כבוד. תראו לאן הגעתי.

אחד האורחים בארמון אמר לי למחרת הביקור: קיבלתי בחילה. הרגשתי שבכל רגע אני עומד להקיא. הרגשתי שאני מבקר בטירת צ'אוצ'סקו או אנשים מסוגו. אני אמנם בעצמי איש אמיד, אבל מופע כזה עוד לא ראיתי. האיש כאילו התחרפן. הוא חי בעולמות אחרים, מנותק מהעם, מסוחרר מכסף, משווה כסף, משררה. הוא מתנהל כאילו כבש את ארמונות ורסאי ואינו מבין שלא. כשמישהו כינה אותו פעם בתקשורת אהוד בונפרטה ברק, פרצתי בצחוק. הוא לא ידע כמה שהוא צדק.

רדיפת הכסף החולנית

כשאהוד ברק חגג לפני שנתיים את יום הולדתו ה-65, הוא הזמין אליו בין היתר גם תעשיין מוערך ומוכר, עשיר בזכות עצמו, הנחשב מאוד מקורב אליו. מדובר באדם מחובר ומשפיע שבורר היטב את מילותיו ושאינו ממהר למתוח ביקורת על השררה והשלטון.

ובכל זאת, אפילו הוא לא התאפק לנוכח מה שראה ושמע. אחרי אותה מסיבה, כשהחברים דיברו על היכל הפאר המגלומני, הוא נשמע אומר: חבל, אבל עם דבר כזה, עם ניתוק כזה, ראש ממשלה הוא לא יהיה. אין לו סיכוי.

הרוח הזאת מלווה את ברק בשנים האחרונות גם בחצרות של אחרים שמאוד העריכו אותו. האיש ירד מהפסים, הם כאילו אומרים, רק לפני 10 שנים הוא היה עדיין שקול, מיושב, אחראי, זהיר בהתנהגותו; רק לפני 10 שנים הוא התגורר עדיין בדירה סבירה ומרווחת בכוכב יאיר; רק לפני 10 שנים, כראש ממשלה, הוא אישר את בקשת שלמה בן עמי למנות את ניצב משה מזרחי לראש אגף החקירות ותרם בכך רבות למלחמה בשחיתות; רק לפני 10 שנים הוא התייצב באומץ מול חבורת שבויי אריה דרעי וסיכל בכנסת את חוק החצי להקדמת שחרור אסירים. הוא מנע אז את הצפת המדינה בפושעים משוחררים.

מה קרה לו מאז אותם ימים של מנהיגות, ואפילו מעט דוגמה אישית?

אהבת כסף שיבשה עליו את דעתו, מתרשמים מי שבאו איתו במגע. החיכוך המתמיד עם שועי ועשירי עולם; הכסף הקל שעשה בהרצאות ובפרויקטים שונים אחרי פרישתו; חברים קרובים, אמיתיים או מדומים, שהסבירו לו בהתנהגותם שהחיים קצרים וצריך לדעת לנצל אותם – כל אלה עשו לו רק רע. ליבו נשבה בכסף ובחיים הטובים. הוא הבין שעליו לעשות לביתו ולא מעניין אותו מה יכתבו עליו בעיתונים.

ברק חי כאילו על פלנטה אחרת גם אחרי שהכללים השתנו במדינה: יש משטרה שחוקרת פשע מאורגן שלטוני; יש שופטים שאינם חוששים יותר להשליך לכלא שרים שסרחו; יש מבקר מדינה שגידל ציפורניים ונועץ אותן בבשר החי של הפוליטיקאים הנגועים; יש עיתונאים עם שיניים, והחשוב מכל - יש ציבור גדול, אולי רוב מכריע בעם, שאינו מושחת. הוא מתעב את התפוחים הרקובים. הוא מבקש להקיא החוצה את מי שאינם חסים על הכסף הציבורי.

שר הביטחון קורא, שומע, ועוקב אחרי שרשרת המסתבכים שקדמה לו ועדין אינו מבין דבר פשוט: מה שמותר לו לעשות בכספו הפרטי בארמונו - גם אם אורחיו נאלצים אחרי כך לקחת כדורים נגד בחילה - אסור לו לעשות בגיחותיו לחו"ל מטעם המדינה. זה לא אותו דבר. זה מרחק מזרח ממערב.

הוא לא מבין, לא רוצה להבין וכנראה שלא יבין עד שלא יחויב להחזיר את הכסף מכיסו. כאן בפירוש מתחילה הבעיה. אין מי שייאלץ אותו להחזיר. אין חוק ואין שומרי סף אמיתיים, נשכניים ומאיימים מהסוג של החשב הכללי לשעבר, ירון זליכה. אין מי שיעצור בגופו את החזירות הנוראה של חלק מצמרת המדינה. עכשיו אפשר להבין מדוע שרי הממשלה לא רצו אנשים כמו זליכה בשירות הציבורי. עכשיו אפשר להבין על מה פרצה אז המלחמה הגדולה.

המתנה של אהוד ברק

כשירון זליכה ואחרים מסוגו נבעטו לפני כשנתיים בגסות הביתה, כיוון שהגנו על המינהל התקין, המשיך המשנה למנכ"ל משרד הביטחון, ויקטור בר- גיל, לצבור כוח. בר-גיל התמחה במלאכה הזאת שנים, שירת בנאמנות את השרים שהוצנחו למשרד, עסק לשביעות רצונם בדחיפת פרויקטים בעייתיים - והגיע רחוק, יותר מדי רחוק כי בסך הכל מדובר בפקיד אפור, גס רוח לעיתים, צעקני, יהיר ומטיל האימה על עובדים מהשורה. בשורה התחתונה הפך בר-גיל לאחד האנשים החזקים במשרד - יש אומרים אפילו לבעל הבית האמיתי.

בעל הבית הזה נמנה בעצם עם שומרי הסף של ברק. הוא אחד האנשים שהיה עליהם להעמיד את האיש הבזבזני הזה, קהה החושים, במקומו. הוא אחד הפקידים הבכירים שהיה עליהם לסגור לו ברזים, לא לחתום לו על חלק מהוצאותיו, לקרוא אותו לסדר, ואם צריך - להיעזר במבקר המדינה. אהוד ברק, אסור לטעות, אינו אוהב ביקורת.

אבל לא ויקטור הגדול ולא שומרי הסף האחרים, שראו והכירו את התנהלותו הבזבזנית המגלומנית, העזו לומר לנפוליאון את המילה לא. גם מייק הרצוג המסכן, שעליו הטילו עכשיו את חרפת המשלחת הבזבזנית לפאריס, לא העז לומר לברק שהכסף שהוא קובר בפאריס אינו של אבא שלו. ברק הוא האיש הקובע בכל גיחה נהנתנית לחו"ל - או כמו שטענה שלי יחימוביץ' בשבוע שעבר בראיון בגל"צ: הוא נוטע בקרב שומרי הסף שלו את הנורמה שהוא חפץ בה. הם בוחרים למענו את מלונות היוקרה בהתאם "לרוח המפקד".

רוח המפקד העליון מיטיבה בסוף, כצפוי, עם הצייתנים ועם מיישרי הקו. התמורה והשכרלא מאחרים להגיע. היום למשל זה יקרה בגן השושנים של משרד הביטחון, שם יתכנסו מאות מעובדי המשרד למסיבת פרידה לחבר הפורש ויקטור בר גיל, שאמורה לעלות כסף רב. בצוק העיתים מיהרו במשרד לצמצם עלויות, לדווח לתקשורת על עוגיות, ביסקוויטים פשוטים ושתייה קלה, ולהציג זאת כהפקת לקחים. דו"ח מבקר המדינה על חגיגות ברק בפאריס חסך כאן למשלם המיסים מאות אלפי שקלים.

אבל מתברר שזה הכסף הקטן בפרשה. אם חשבנו לרגע, בטעות, שברק מתעשת ומתחיל להכיר במגבלות הכוח, טעינו. בכסף הגדול, שייצא עכשיו מקופת המשרד לטובת בר- גיל, הוא לא נוגע בינתיים. אין רמז כזה.

השערורייה האמיתית אם כן היא המתנה שמקבל שומר הסף הוותיק משר הביטחון: הוא התמנה באחרונה לראש משלחת המשרד בתאילנד ובדרום מזרח אסיה. איש לא צריך אותו שם, אין לו מה לחפש באזור הזה חסר הפוטנציאל העסקי-מסחרי, גם הנציג הבודד שהוחזר לארץ היה מיותר. כולם, בשקט בשקט, מודים בכך. אבל החבר בר-גיל חיפש לעצמו סידור עבודה לרגל הפרישה לגמלאות, וכדי להצדיק את שכרו השמן, הגבוה בהרבה מזה של איש משלחת, הפכו אותו לראש משלחת. כלומר, בנוסף לרכב צמוד, דירה גדולה, טיסות חופשיות וחשבון הוצאות פתוח - יועמדו לרשותו גם מזכירה ועוזרים. הנה ההוכחה שמדובר במשלחת.

המתנה לויקטור בר גיל תעלה למדינה מיליונים רבים ואותה צריך לבטל, כדברי גורם בכיר במשרד הביטחון, כבר עכשיו. "השערורייה הזאת", הוא אומר, "חמורה יותר מזו של מלונות הפאר בצרפת. זה לא כסף קטן, זה לא המסיבה הבזבזנית המיותרת שאורגנה לויקטור. זו החלטה הפסולה על פניה, שוות כסף רב, שברק חייב לבטל".

ואתה מאמין שהוא יורה לבר גיל להישאר בארץ?

צחוק גדול. "ברק יבטל? אתה לא מכיר את ברק. הוא לא יעשה את זה לויקטור הגדול. הוא חייב לו. למי שיודע כמה דברים על המשרד, הוא לא יעז לקלקל את השמחה".