>> כל ראש ממשלה צריך מרפסת כדי לרכון מעליה, ובנימין נתניהו זקוק למרפסת יותר מתמיד. "נאום המרפסת" שלו, שבו הסביר לאזרחי ישראל איזו ישועה גדולה תהיה להם כעת, כשיוכלו לסגור מרפסת בלי בעיות אחרי שתעבור הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל - מזכיר במשהו את נאום יעקב מרידור על הנורה שתאיר את כל רמת גן, או אם תרצו את המדבקה של אריק קליין.

צפירת ההרגעה בדבר המזעור של נזקי הרפורמה היא צפירת שווא, וכמי שהיתה שותפה מלאה להשגת כמה וכמה סעיפי מזעור שכאלה, אני יכולה להעיד בצער שאין בהם ממש. מרגיעים אותנו ש"רק" 4% משטחי המדינה יימכרו בשלב הראשון. ובכן, רצוי לדעת ש-4% אלה הם 800 אלף הדונם האיכותיים ביותר שיש לנו, שטחים עצומים, שכל כולם בקרקעות העירוניות היקרות ביותר במדינה. עד עכשיו הן היו בבעלות הציבור - והרפורמה תעביר אותן לידיהם של קומץ בעלי הון.

בעלות המדינה על הקרקע מעולם לא היתה חסם בפני הכלכלה הישראלית, והפרטתה לא תייצר "מנוע צמיחה" חדש. שוק הנדל"ן הישראלי היה מהבודדים בעולם שצמח בשנה החולפת; בחודש שעבר חל גידול של יותר מ-30% במכירת דירות חדשות ביחס לשנה שעברה. הקרקע היא משאב במחסור אצלנו, והביקוש למשאב זה גדל והולך. הפרטת הקרקע תחמיר את המצב, משום שתאפשר לאינטרסים פרטיים לספסר בה למטרת רווח, ותייקר אף יותר את מחירי הדירות. הנפגעים הראשונים יהיו בדיוק אותם זוגות צעירים שעמם מתיימרת הרפורמה להיטיב.

כל המהלך הדרמטי הזה מבוצע בחפזון ובבהילות מופקרים. תחילה הוכנס לחוק ההסדרים, אחר כך הוצא משם בהתערבותו המבורכת של יו"ר הכנסת, ואז הועבר בעורמה לנוהל חקיקה ברברי תואם חוק ההסדרים. נוהל שבו ח"כים נאנסים להצביע באופן עיוור על סעיפים שאין להם מושג מה כתוב בהם ומה יהיו השלכותיהם על הציבור.

הבוננזה הגדולה הראשונה תהיה בפי גלילות. 1,800 דונם באזור המרכז יועברו לידי מעטים שיעשו בהם כרצונם. פארק תמנע, מצדה, חוף פלמחים - גם הם יוכלו להימכר לבעלי הון משום שייעודם "תיירות". אפילו את חוף חיפה, שמאוכסנות בו מכולות ומוגדר תחת הייעוד "תעסוקה", יהיה אפשר למכור.

על כך שהביורוקרטיה במינהל דורשת פתרון ניהולי יסודי אין חולק. אבל ה"רפורמה" במינהל אינה עוד רפורמה מינהלית או ביורוקרטית להקמת פרגולות חופשי-חופשי, אלא ההפרטה הגדולה ביותר שנעשתה כאן מאז ומעולם, אם כל ההפרטות: מעבר מבעלות המדינה על הקרקעות, שהיא יסוד מיסודות הציונות ומעוגנת בחוק יסוד - להפיכתן של הקרקעות לסחורה עוברת לסוחר לכל המרבה במחיר.

בפועל, המדינה הופכת עצמה לבנק לסחר בקרקעות. הבעיה המרכזית בסחורה שהבנק הזה מתכוון לסחור בה - שהיא משאב מתכלה. מכרת אדמות - הן לא ישובו. לא תוכל לגייס אותן מחדש או להתפיל אותן. איבדת אותן, לדורי דורות.

הכותבת היא ח"כית מטעם מפלגת העבודה וחברת ועדת הכספים