בחצות, בליל הדיונים על אישור תקציב 2009-2010 בממשלה לפני כחודשיים, נתן ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את הסכמתו לעצירה של הפחתות המסים המתוכננות ל-2010. נתניהו הסכים לכך - בניגוד מוחלט להבטחות שנתן ערב הבחירות להוריד מסים - לאחר שהופעלו עליו לחצים כבדים מצד בנק ישראל ומשרד האוצר, שטענו כי ישראל אינה יכולה לוותר על ההכנסה של 3.5 מיליארד שקל שתתקבל בעקבות השארת מס ההכנסה ללא שינוי. נתניהו הסכים, ואנשי לשכתו מיהרו לתדרך את העיתונאים ברוח זו.בארבע לפנות בוקר נתניהו נמלך בדעתו. תוכנית ההפחתה של מס הכנסה נשארה בעינה.

אין ספק, ראש הממשלה נתניהו של 2009 אינו שר האוצר נתניהו של 2003. יכול להיות שראש הממשלה הנוכחי הוא בבחינת "שידור חוזר" של ראש הממשלה נתניהו מ-1996, אבל אם היה נדמה כי נתניהו הסיק את המסקנותמכישלונו הקודם כראש הממשלה ויישם את מסקנות אלה בעת כהונתו כשר אוצר, הרי שכיום לא ברור מה קרה למסקנות אלה. אין להן זכר.

ניתן לנסות ולנתח מדוע נתניהו השכיל להתנהל טוב יותר בתפקיד שר האוצר. אולי היה זה החיבור עם ראש הממשלה אריאל שרון, שנתן לו גיבוי פוליטי ויד מקצועית חופשית. אולי היתה זו המסגרת הפוליטית של ממשלתו הגדולה והיציבה של שרון שאיפשרה לבצע צעדים כלכליים-פוליטיים, אשר היו נחשבים בכל תקופה אחרת לבלתי-אפשריים. יש מי שטוענים שסוד ההצלחה היה טמון בעבודת המטה המאורגנת והמסודרת של משרד האוצר, שכיוונה את נתניהו לתהליך מובנה של קבלת החלטות - תחום שבו הוא חלש בדרך כלל.

ויש גם קסם נוסף. הקסם שאיפשר לנתניהו לעשות ב-2003 בדיוק את מה שהוא האמין בו, ללא פשרות. האמונה השלמה בצדקת מעשיו - ועמה החזון והנחישות להוציא לפועל מהלכים פוליטיים לא פופולריים, אבל חשובים - העניקו לנתניהו ממד של מנהיג ב-2003. משמע, פוליטיקאי שפיו ולבו שווים, שמוכן לשלם מחיר ציבורי בעבור עמידה על עקרונותיו. וזהו הרי מבחנו העליון של מנהיג.

היכן ניצוץ המנהיגות הזאת כיום? ייאמר לזכותו של נתניהו כי התנאים הפוליטיים שבהם הוא פועל, קשים בהרבה מאלה שהיו לממשלת שרון: ממשלה בלתי-אפשרית, נשענת על קולות החרדים ואנשי הימין הקיצוני ונמצאת בכל רגע באיום על יציבותה מצד כל אחד מחברי הקואליציה. אכן, קשה להיות ראש ממשלה בישראל, ונתניהו - שסירב לוותר על בריתו עם ש"ס ולמחול על כבודו למען ממשלת אחדות עם קדימה - תימרן עצמו לממשלה קשה במיוחד. ובכל זאת, אחרי כל התירוצים ועם כל הקשיים האובייקטיוויים, אי אפשר שלא לתהות להיכן נעלם אותו ניצוץ מנהיגות של 2003.

חילופי העמדות חדשות לבקרים הם, כמובן, רק הסימפטום. לב הבעיה הוא אובדן הנכונות להקריב קורבן אישי - ובמקרה זה נפילת הממשלה - למען עתידה של מדינת ישראל. ב-2003 הקריירה של נתניהו היתה בשפל, ובכל זאת הוא הסכים לקחת על עצמו משימה שנחשבה התאבדות פוליטית - שר אוצר באמצעו של המשבר הכלכלי הקשה ביותר שידעה ישראל עד אז.

הפלא ופלא, דווקא מנקודת שפל זו הקריירה של נתניהו זינקה מחדש, מכיוון שהוא הרשים כל כך כפוליטקאי המוכן לשלם מחיר אישי, ובלבד שטובת המדינה תקודם. גם מי שלא הסכים עם מדיניותו של נתניהו אז, לא יכול היה שלא להתרשם מכך. כיום, ב-2009, נתניהו מרשים בעיקר כמי שיעשה כל מאמץ לשרוד כראש ממשלה, ולא משנה מה יהיה המחיר שתצטרך ישראל לשלם על הישרדותו בתפקיד.

לפיכך, חוסר הנכונות להילחם על הטלת מע"מ על פירות וירקות הוא רק הסימפטום. הבעיה היא חוסר הנכונות של נתניהו להילחם בכלל, על כל עניין שהוא (וישנם עניינים הרבה יותר חשובים מהטלת מע"מ על פירות וירקות), אם נדמה כי המאבק עלול לסכן את המשך כהונתה של ממשלתו. זו אינה הדרך להצליח כראש ממשלה, ובעיקר זו אינה מנהיגות.