לפני כשלוש שנים הגיע הדלאי למה, מנהיגו הרוחני של העם הטיבטי, לביקור מיוחד בישראל. כחלק מהביקור המתוקשר הוא התארח במכון הישראלי לדמוקרטיה ונשא הרצאה מול קהל רב, שכלל גם כמה מראשי הכלכלה הישראלית. בין השאר דיבר הדלאי למה בלהיטות על חשיבות החמלה כלפי העניים. פרופ' אמריטוס ירון אזרחי, אז עמית בכיר במכון, יצא נגד דבריו של המרצה הנלהב: "אתה מדבר פה על חמלה", הוא קרא. "אבל זה בדיוק מה שהאליטות הכלכליות רוצות, כי יש פה פטרונות על העניים, וצריך לזכור שפה לא מדובר בחמלה, אלא בצדק חברתי".

זה לא שאזרחי, אחד מחוקרי הפוליטיקה הבולטים בישראל, מתנגד לחמלה. אלא שבעיניו היא לא יכולה לבוא במקום צדק. הוא מאמין גדול בהקניית ערכי חינוך וידע לכלל הציבור במטרה ליצור תודעה פוליטית גבוהה שתאפשר לאזרחים להשפיע על גורלם. הוא מתנגד, למשל, להעלאת שכר הלימוד באוניברסיטאות, כי השכלת הציבור היא לדעתו ערך עליון בדמוקרטיה.

"כל שלטון מעוניין שהציבור שלו יהיה פסיווי, לא ביקורתי ואם אפשר גם בור", מסביר אזרחי בראיון ל-Markerweek. "אני חושש שאנחנו לא מחנכים את אנשי המדע לדבוק בערכים ציבוריים, לא מחנכים את המשפטנים להיות שומרי חוק, לא מטפחים את הרופאים לקחת ברצינות תהומית את האינטרסים הרפואיים של החולים שלהם ולא מלמדים בבתי ספר לעסקים מספיק אתיקה בתחום".

אזרחי, 69, הוא חבר סגל בחוג למדעי המדינה של האוניברסיטה העברית. את הדוקטורט שלו עשה באוניברסיטת הרווארד, שם התחכך בכמה ממעצבי דעת הקהל העולמיים - אחד ממרציו היה שר החוץ האמריקאי המיתולוגי הנרי קיסינג'ר והמנחה שלו בדוקטורט היתה התיאורטיקנית ג'ודית שקלר. הוא חבר קרוב של הסופר וכתב ה"ניו יורק טיימס", תומאס פרידמן, שנוהג לצטט אותו בספריו ומעל דפי העיתון - עד היום הוא צוטט 900 פעם ב"ניו יורק טיימס".

אזרחי היה עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה כעשר שנים, והקים יחד עם העיתונאי עוזי בנזימן את כתב העת "העין השביעית". הוא פירסם שורה של ספרים העוסקים בסוגיות בפילוסופיה ובבעיית הבעלות הצולבת באמצעי התקשורת בישראל.

בתקופת ניקסון, שימש אזרחי כיועץ בבית הלבן ("אנשי הצוות האמריקאים היו בכזה כסאח זה עם זה, שהם חשבו שיש יתרון נהדר באדם שמגיע מבחוץ") וייעץ כמה שנים לאקדמיה הישראלית למדע. בימים אלה הוא עסוק מאוד, ומסיים לכתוב את הספר "הדמוקרטיה לאחר המודרניות", שעליו טרח שמונה שנים. השאלה שעומדת בבסיס הספר, מסביר אזרחי, היא אם הדמוקרטיה תשרוד את השינויים שעוברים על החברה המודרנית: מהפכת התקשורת, מבנה הידע האנושי ותפישת המדע. הוא מתנבא כי יש סיכוי שהדמוקרטיה תשרוד, אך היא חייבת לעבור שינוי עמוק, שיתחיל בדמיון הציבורי הקולקטיווי. אזרחי מקווה כי בעצם בחירתו ובזהותו הרב אתנית ייצור ברק אובמה אנרגיות שלטוניות שיוכלו להחזיר את עטרת הדמוקרטיה ליושנה, בעיקר לאחר שקיעתה בימי בוש.

באחרונה קיבל אזרחי פרס מפעל חיים מהאגודה הישראלית למדע המדינה, כהוקרה על "פועלו האקדמי, על מחקריו פורצי הדרך ועל העמדת דורות של תלמידים במחויבות יוצאת דופן".

"17 דוקטורנטים הבאתי לעולם", הוא אומר בחיוך כשאנחנו מתיישבים בביתו הירושלמי שבמושבה היוונית, לשיחה על הדמוקרטיה הישראלית הנכחדת.

אזרחי נולד למשפחה ישראלית שורשית: סבו, מרדכי קרישבסקי, ששינה שמו לאזרחי, הגיע לישראל מרוסיה ב-1896 והיה יו"ר הסתדרות המורים העבריים בארץ ישראל. הוא גם כתב את תוכנית הלימודים הראשונה בעברית, ניהל בית ספר לבנות ביפו ודיבר עברית משובחת. אביו של אזרחי, יריב, היה מלחין ומבקר מוסיקלי וזכה בתואר יקיר תל אביב על תרומתו לחיי המוסיקה בעיר. אמו, חנה, היתה אוצרת במוזיאון תל אביב.

הוא גדל ברחוב אבן גבירול בתל אביב, בבית ששימש כקונסרבטוריון: "כשהתכוננתי לבחינות הבגרות, בחדר אחד לימדו פסנתר, בשני כינור ובשלישי למטה חצוצרה". הוא ניגן שנים רבות בכינור, ועד היום המוסיקה לא מרפה ממנו: אשתו השנייה, פרופ' רות הכהן-פינצ'ובר, היתה ראש החוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית, ומשמשת כיום כראש התוכנית לדוקטורנטים מצטיינים.

הכלכלה אינה חוק טבע

האם למקבלי ההחלטות בישראל יש כיום השפעה על המצב הכלכלי שלנו, או שמדובר במריונטות שמושפעות מהמצב העולמי?

"בעבר ניסו להציג את הכלכלה ואת השוק החופשי כחוק טבע, אבל זה לא כך כי מה שקובע את חופש השוק הוא גבולות הפוליטיקה. יש מדינות עם רגולציה ויש מדינות בלי רגולציה. המשבר הכלכלי העולמי גרם למומחים רבים להבין שחוקי הכלכלה אינם חוקי טבע, לדוגמה, יו"ר המועצה המייעצת של האוצר, פרופ' עומר מואב, כתב שצריך להבין את חוקי הכלכלה כמו את חוקי הפיסיקה. אי אפשר לשנות אותם. טוב, הוא כתב את זה לפני נפילת וול סטריט".

אז הפוליטיקאים מציגים תמונת מצב כלכלית שבה לכאורה אין להם באמת השפעה, כדי שיוכלו להתנער מאחריות?

"ודאי. המגמות הגלובליות הן תירוץ של קברניטי המדינה. כאשר ביקשו לפתוח את הפנסיות לשוק ההון, לדוגמה, לא השקיעו מספיק מחשבה בשאלה מה יקרה עם החסכונות הפנסיוניים של מאות אלפי עובדים, שלא רק שיחדלו לשאת תשואות אלא אפילו יפסידו. חברות הביטוח והפנסיה שיחקו בהון של האדם הקטן בכל מיני השקעות מטורפות כדי ליצור רווחים גדולים יותר. בסוף תמיד יאשימו את ?חוקי הטבע' של הכלכלה, ויגידו שזה מעבר לשליטתנו.

"עוד דוגמה? הרעב בחבל בנגל ההודי ב-1943 לא היה תוצר של אסון טבע זה או אחר, אלא תוצאה של מדיניות חלוקת מזון שגויה, שהשאירה חלקים גדולים של הציבור ההודי ללא מזון. ממשלות צריכות לשאת באחריות, ויש לייחס להן הרבה יותר אחריות ממה שהן מציגות".

אזרחי סבור כי לגלובליזציה יש פן חיובי ופן שלילי. הצד השלילי הוא שהגלובליזציה נתנה לאזרחים במדינות רבות את התחושה שרווחה כלכלית היא דבר טוב. "הרעיון שצריך להתייחס אל האזרחים כאל צרכנים - בין אם משווקים משחת גילוח או ראש ממשלה - גרם להשחתת התרבות האזרחית על ידי תרבות כלכלית גלובלית". הצד החיובי של הגלובליזציה, אומר אזרחי, הוא האפשרות להטיל סנקציות על מדינות כמו קוריאה הצפונית ואולי גם על איראן".

ללמוד כלכלה בלי לשמוע על מרקס

אזרחי לא חוסך שבטו מן הכלכלנים בישראל. לפני שנה וחצי פירסם ב"הארץ" מאמר שכותרתו: "מבוא לספרות - לכלכלנים", שבו הוא מצר על כך שהשכלתם הכללית של הכלכלנים אינה מספקת כדי לקבל החלטות תקציביות כבדות משקל. הוא טען במאמר כי בעודם משמשים בתפקידי ציבור, הם פוזלים לשוק העסקי, ולכן מטפחים קשרים ענפים עם בעלי ההון.

"מעניין שהכלכלנים באוניברסיטה כעסו עלי מאוד, ולעומת זאת היו סטודנטים לכלכלה שאמרו לי: ?כתבת ממש את מה שאנחנו מרגישים'", מספר אזרחי על התגובות למאמר. "תארי לעצמך איך זה ללמוד כלכלה ארבע שנים ולא לשמוע את השם קארל מרקס - המשמעות היא לא להבין את ההקשר הפוליטי של עליית הכלכלה המודרנית. ההתעלמות מההקשר הפוליטי והחברתי מתנקמת בכלכלה. בישראל קרתה טרגדיה נוראית: הכלכלנים נהפכו למשרתי הסקטור הפרטי שיש לו קשרי הון שלטון, בגלל מסלולי הקריירה. אורי יוגב הגיע מפיצה דומינו למשרד התקציבים באוצר, משם למפעל הפרטת מים וחזר עכשיו כיועץ של ראש הממשלה בנימין נתניהו. התנודה הזו בעייתית.

"כאיש האוניברסיטה העברית קרוב ל-38 שנה, אני אומר שאנחנו צריכים לקחת על עצמנו אחריות לעובדה שבכל האוניברסיטאות - פרט לבר אילן שבה מנחילים חינוך יהודי - לא דורשים לימודים כלליים בתרבות, בפילוסופיה, בהיסטוריה, באתיקה, בספרות - כתנאי להשכלה, כבסיס להתמחות. סטודנט שלומד כלכלה באוניברסיטה העברית לומד מה שבא לו. אם הוא לא רוצה, הוא לא לומד דברים נוספים פרט לכלכלה. ואם הוא כבר לומד במסלול דו חוגי, הוא בוחר בדרך כלל בשילוב של כלכלה וסטטיסטיקה או של כלכלה ומינהל עסקים. מה תהיה המוטיווציה של סטודנט לכלכלה ללמוד היסטוריה של האמנות? אנחנו מייצרים אלפי טכנאים מיומנים וחסרי השכלה".

"אנשים לא יודעים שאדם סמית היה בעיקר פילוסוף של המוסר, יותר מאשר איש כלכלה", מצטרפת לדיון אשתו של אזרחי, פרופ' רות הכהן-פינצ'ובר. "הוא דיבר על מערכת חברתית שלמה שמחוברת בקשרים של simpathy - סוג של חמלה מעודנת, שמאפשרת לראות בצרתו של הזולת ולפעול למענו".

אזרחי מסכים: "ואת זה לא מלמדים בכלכלה". הכהן-פינצ'ובר: "בטח שלא. וגם הכלכלנים הגדולים היום לא עוסקים בשאלות האלה".

אזרחי: "יש לי רעיון פנטסטי. אני מציע ש-TheMarker יערוך משאל בקרב כל הסטודנטים לכלכלה: מי מהם שמע על הספר של אדם סמית, The Theory of the Moral Sentiments. מי מהם למד משהו על קארל מרקס? הם לא שמעו ולא ראו. זה יעורר סערה גדולה. יש אנשי עסקים משכילים. יו"ר טבע אלי הורוביץ, מייסד קרן JVP אראל מרגלית ואיש ההיי-טק שלמה דברת מרשימים אותי מאוד, וגם דב פרוהמן שעמד בראש אינטל. חלק מפקידי האוצר באמת צריכים לשמור על קופת המדינה, אבל לא מפני האזרחים. האוצר יכול לטפח את היזמות במגזר העסקי, אבל לא ייתכן שיבוא איזה כלכלן צעיר שסבור שככל שייצא באופן תקיף יותר כנגד המגזר הציבורי, כך הוא יהיה גיבור גדול יותר במגזר העסקי כשיגיע אליו בעוד שנה-שנתיים. זה לא מקובל עלי".

היזהרו מחולשת הרגולטורים

לפני כמה חודשים פורסם שד"ר אריק כרמון, מנהל המכון הישראלי לדמוקרטיה, משתכר 120 אלף שקל ברוטו בחודש, סכום גבוה משמעותית מזה שמרוויחים שאר חוקרי המכון. לפני יום העצמאות האחרון, כאשר נודע כי המכון הישראלי לדמוקרטיה יקבל את פרס ישראל על מפעל חיים, הגישו הפורום המשפטי וחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי עתירה לבג"ץ נגד קבלת הפרס בשל חשש למשוא פנים, משום שחלק מחברי ועדת הפרס קרובים למכון. בג"ץ דחה את העתירה והמכון קיבל את הפרס.

בעבר נמנית עם אנשי המכון. ייתכן שהמכון לדמוקרטיה, שחורת על דגלו עקרונות טוהר מידות ומאבק בשחיתות, לא מקפיד להימנע מחוסר שוויון ומניגוד עניינים?

"כמובן שהמכון לדמוקרטיה צריך להפגין התנהלות צנועה בכל התחומים, כי הדמוקרטיה היא שיטת ממשל שמתנגדת לפערים גדולים. אין פה שחיתות או הפרת חוק, אלא סוגיה אסתטית. ד"ר כרמון הקדיש את חייו להקמת המכון. לא ידוע לי כמה מרוויחים החוקרים. לגבי הטענה על ניגוד עניינים, זכור לי שעברתי על שמותיהם של חברי ועדת הפרס, ולא מצאתי שם בעיה".

אתה כותב הרבה על היחסים בין הון לשלטון ולתקשורת. אילו כשלים אתה מזהה בתחום הזה?

"מימון מפלגות הוא המרכיב העיקרי ביחסי הון ושלטון. כשאותו אדם תורם למועמד אחד וגם ליריב שלו - מה יכול להיות המניע שלו לתרומה כפולה, אם לא ששני נבחרי הציבור ירגישו כלפיו מחויבות באותו עניין? בישראל יש תופעה חריפה במיוחד: בעלי ההון למדו להשיג הנחות מהשלטון בענייני חקיקה ורגולציה, כהטבות שמשתלמות גם לפוליטיקאים.

"שרי תקשורת בעבר, למשל ידידי רוני מילוא, לימור לבנת, דליה איציק ורובי ריבלין, היו בדרך כלל העסקנים הפוליטים הבכירים ביותר שיודעים ?לעבוד' עם אנשי ההון מצד אחד, ובעלי קשר חזק עם אנשי הממשלה מצד שני".

אזרחי מוטרד מאוד מכך שרשות השידור אינה אוטונומית. הוא טוען כי הח"כים, בהשפעת הלוביסטים, רוצים לחסל את הרשות על ידי ביטול האגרה. "במקום שלכל אזרח שמשלם אגרה תהיה מניה מוסרית בשירות הציבורי, זה יהיה תלוי רק במשרד האוצר, כלומר בראש הממשלה, ויש תקדימים לכך שראש הממשלה אסר שידור ציבורי מתוך כעס על פרסום חדשות אובייקטיוויות".

זאת הסיבה לכך, אומר אזרחי, שיש להיזהר מהחלשת הרגולטורים, ומצד שני לדאוג לא לשחד אותם. לכן הוא רואה בעיני רוחו משרתי ציבור עם ערכי שירות ציבוריים, בעלי אינטרס פרטי שמוגבלים על ידי כללי משחק, וגם ציבור ערני שיעניש חברות ודמויות ציבוריות שפוגעות באינטרס הציבורי.

מהו גבול השימוש הרצוי ברגולציה כדי למנוע ניגודי עניינים?

"הרגולציה צריכה לאפשר לתחום הרלוונטי להתפתח, אך להגביל אותו ברגע שהוא מאיים על האינטרס הציבורי. בתחום התקשורת בישראל, הרגולציה היתה על הפנים. בסיפור חוק ההסדרים רואים כמה כוח יש ללוביסטים. הם מגיעים עם תגמולים ספציפיים, על השולחן או מתחת לשולחן. אפשר לתת חופש גדול יותר לחברות בתנאי שהרגולטורים חזקים. כשהרגולטורים חלשים, החופש נהפך להרסני, כי אין מי שישמור על האינטרס הציבורי.

"הפיקוח על מרכיבי מוצרי המזון, לדוגמה, חלש ביותר. חלק גדול מהציבור אוכל חומרי מזון מסרטנים כתוצאה מרגולציה רופפת, שלעתים קרובות כרוכה במתן שוחד למפקחים. יש לי מכר, איש מפורסם, שהוא בעל כרם ענבים מקסים. כשביקרתי אותו, הושטתי יד לקטוף אשכול ענבים. הוא עצר אותי ואמר: ?אל תיגע! גם אני לא אוכל את הענבים שלי, בגלל הריסוס. אנחנו שוטפים אותם רק כשהמפקח מגיע, ומיד אחרי שהוא הולך אנחנו ממשיכים לרסס'.

"שאלתי אותו - איך עושים דבר כזה? הוא ענה שהמפקחים לא עורכים ביקורי פתע, אלא מודיעים מסיבות מובנות אך לא הגונות לפני שהם מגיעים. כמובן שהזדעזעתי. רבים ממפקחי משרד הבריאות נטולי הבנה בכימיה ובמרכיבי מזון וחלקם חסרי השכלה בכלל. לא השתכנעתי שדואגים לבריאות שלנו".

בואו נחקה את ארה"ב עד הסוף

בנק ישראל יוצא עכשיו, בעקבות אובמה, במהלכי רגולציה ויגבה חברות קורסות שיסכנו את יציבות המשק. מה דעתך?

"אם יש תכונה ישראלית שאני לא מחבב זו חקיינות, בעיקר של ארה"ב. כשבעלי ההון במדינה רצו להשתחרר מרגולציה ולעשות מה שבא להם, הם אמרו: ?תסתכלו על ארה"ב - שם אתה מרוויח מיליוני דולרים'. ואני אומר להם עכשיו: אם אז היה יותר טוב בארה"ב - בואו נעשה גם עכשיו כמו בארה"ב. אם אובמה מכניס רגולטורים יותר חזקים בעניינים האלה, מה פתאום שלא נהיה כמו ארה"ב? ואם כבר כמו בארה"ב, אז לא רק בהמבורגרים, בגלידות ובמשכורות ענק למנהלים, אלא גם בעניינים משובחים כמו חידוש הרגולציה ועיצוב חוקה".

הנגיד סטנלי פישר אומר שהציבור לא צריך לדעת מדוע פעל להדחתו של דנקנר. זה מוסרי?

"לא מוסרי אבל תקין. יש כאן מלכודת, כי כדי לשכנע את הציבור שסטנלי פישר פעל כפי שפעל, הוא צריך לשחרר נתונים שנמצאים בבנק הפועלים על הסיבות שבגינן הוא דורש בתוקף את הדחתו של דנקנר. פישר הוא מקצוען בעל שם בינלאומי. אני סומך עליו ועל האמינות שלו. אני גם מכיר אותו אישית.

"האינטרס הציבורי העליון הוא שבנק כל כך גדול ינוהל באופן שמבטיח את יציבותו ואת תפקודו לאורך זמן. אם הוא סבור שהבנק, שהוא גם מוסד ציבורי, מנוהל באופן שפוגע ביציבותו, יש לו כנראה סיבות מצוינות לדרוש את דרישותיו.

"להערכתי, יש שם משהו שהוא סבור שאם יגלה לציבור - הוא יפגע באמינות הבנק, וזו סכנה גדולה לכלכלה הישראלית. אומר לך בלשון אירונית שבטוח שהוא לא מופעל על ידי מסרים, כמו הגברת אריסון. התנהלותה של הגברת אריסון אינה גורמת לי לשנות את השקפתי, אלא לדבוק בה יותר. רוב בעלי המניות בבנק הזה הם לא הגברת אריסון ולא מר דנקנר שסר למרותה, אלא הציבור כולו. אולי כשנסתכל לאחור נראה ברגעים אלה רגעים מכוננים בהיסטוריית הרגולציה של ישראל".

קפיטליזם שמבוסס על אינדיווידואליזם פנימי

פרופ' אזרחי רואה בניאו-ליברליזם כוח שמשחית את פנימיותו של האדם הליברלי, שהביא בעיקר להגדלת המשאבים החומריים שלנו. האכזבה מהניאו-ליברליזם, הוא אומר, הביאה לעליית הפונדמנטליזם בכל הדמוקרטיות בעולם.

יש חלופה לניאו-ליברליזם ולקפיטליזם שמקדם ראש הממשלה בנימין נתניהו?

"כן. אני מציע שישראל תהיה ליברלית סוציאל-דמוקרטית. ליברלית במובן העמוק: שאזרחי מדינת ישראל יהיו מסוגלים לשאוף לרווחה ציבורית ולא רק פרטית, שישאפו לצדק חברתי, שלא יהיו רק צרכני תרבות אלא יוצרי תרבות. סוציאל-דמוקרטי בהקשר הזה הוא הצירוף בין האינדוידואליזם לבין מדיניות כלכלית ציבורית. אני מציע קפיטליזם שמבוסס על האינדיווידואליזם הפנימי ולא על החיצוני. אנשים שמשמעות חייהם אינה המכונית שרוחצים אותה בכל יום שישי, אלא ספר, מוסיקה, תיאטרון. ולא במובן הצרכני-בידורי, אלא במובן של התמודדות עם שאלות כמו - למה אנחנו פה בכדור הארץ? מי אנחנו? מהם מקורות הצדק? אילו ערכים אנו מעבירים לילדים שלנו? ומה עם החמלה?"

איך אתה מתרשם מהמצב העדין באיראן?

"הפגיעה בלגיטימיות של המשטר באיראן בדעת הקהל העולמית מחלישה מאוד את החמאס ואת החיזבאללה. כתוצאה מכך, יתחזקו בקבוצות אלה הכוחות שלחצו לפנות לכיוון הפוליטי-דיפלומטי. למרות הביקורת על התנהלותו של אובמה מול ההפגנות באיראן, אני סבור שהוא מתנהג בחכמה עילאית. הוא מחכה בסבלנות, כי אם המשטר האיראני יתחזק שוב, איך הוא ינהל עמו מו"מ? אובמה יכול לשנות את התמונה בכל רגע, וכרגע הוא זהיר".

מה דעתך על נאום המדינה המפורזת של ראש הממשלה?

"כראש ממשלה נתניהו לא רלוונטי ליחסים שישררו בעתיד בין הפלסטינאים לישראלים. אין לי צל של ספק שאובמה אמר לנתניהו בפגישה שלהם: ?תשמע, פינוי ההתנחלויות והצעדים לקראת שתי מדינות - הם קודם כל אינטרס אמריקאי אסטרטגי חיוני. אתם צריכים לעזור לנו לסדר את המזרח התיכון. זה גם לטובתכם'.

"אני לא חושב שנתניהו הוא טיפוס אידיאולוגי, למרות אבא שלו. האופורטוניזם של נתניהו הוא אחד הנכסים החשובים ביותר לפוליטיקה הישראלית, כי הוא מגיב לסביבה. היתרון של רבין ופרס היה שהם הבינו שמי שיוזם יכול גם לקבוע את התוצאות, לעומת מי שנגרר. ונתניהו נגרר.

"ההיגררות מאפשרת לנתניהו לשרוד במקום שבו הוא רוצה. ברור שאין לו יכולת לעמוד מול הכוחות העצומים במערב. לכן הוא צריך פשוט להרוויח זמן כדי ליצור מרחק מסוים בין התנועות שלו לבין אלה של הבית הלבן. המרחק הזה נותן לו את הכוח הפוליטי המינימלי שלו הוא זקוק: להיראות כלוחם למען האינטרס של שמירת הנכסים הטריטוריאליים של ישראל כיום. הוא יציג זאת ככורח ולא כהכרעה אידיאולוגית, בעיקר עבור הציבור הימני.

"כמעט כל מלחמות ישראל, פרט למלחמת לבנון הראשונה, היו מלחמות אין ברירה. ייתכן שנתניהו יהיה הראשון שיציג שלום אין ברירה. מישהו שאני מכיר היטב כתב ליועץ קרוב של אובמה: ?המגבלה הפוליטית של נתניהו היא שהציבור הישראלי יעניש ללא רחמנות כל ראש ממשלה שיסכן את הברית האסטרטגית בין ישראל לארה"ב'. המגבלה הזו על נתניהו היא מרחב הפעולה העצום של אובמה".