זה כשנתיים מנסים משרדי האוצר והתחבורה לגבש הצעת חוק כבישי אגרה - אשר נועדה להסמיך את שרי הממשלה להכריז על כבישים, מקטעי דרכים או נתיבים סלולים כדרכים שהנסיעה בהן כרוכה בתשלום.

עד היום כשלו ניסיונות אלה מסיבה פשוטה, הנעוצה בקושי שבחיוב הכפול של הציבור: גם עבור מימון עלויות הסלילה של הדרכים בעבר - וגם עבור הפרטתן.

מכאן, שהמהלך לאישור גביית האגרה בגין הנסיעה בקטע הדרומי של כביש חוצה ישראל הוא לא פחות מניסיון חצוף לעקוף את החסמים המשפטיים המונעים כיום הפרטת נכסים ציבוריים בדלת האחורית.

באיזו זכות מתכוונת המדינה להעניק ליזם פרטי, בלא תמורה, את הסמכות לגבות תשלום בגין מעבר בדרך שאותה מימנו הנהגים עצמם? באיזו זכות "מאיימים" בעקיפין משרדי הממשלה כי פסילת המהלך תביא ליצירת "שני כבישי חוצה-ישראל" הנבדלים באיכותם?

שהרי אם החברה הלאומית לדרכים (מעצ החדשה) אינה מסוגלת לתחזק כיאות את הקטע הדרומי - כיצד מותירים בידה את יתר כבישי ישראל?

אם ידעו באגף התקציבים באוצר כי אין ביכולתה לעמוד בסטנדרטים הנדרשים של הכביש - מדוע לא השיתו את עלויות האחזקה השוטפת אלה על הזכיין כבר בהליך המכרזי? ואם לא צפו זאת, מדוע לא מנויד תקציב האחזקה של מעצ לטובת הקטע הדרומי - במקום לגבות אותו בנוסף מהכיס הציבורי?

הניסיון החוזר ונשנה לחמוק משאלות עקרוניות אלה, תוך התעקשות על אישורו במחשכים של אישור תקדימי זה, לא רק מוכיח את הזלזול השלטוני בכיס הציבורי ואת הסכנה שבמסגרת חוק ההסדרים למשק, אלא גם מכשיר בפועל את הפיכת הכביש הקרוב לביתכם לכביש אגרה.