אם מישהו היה צריך לדעת לחמוק מאסון המשכנתאות, זה היה אני. ככתב כלכלי ב"ניו יורק טיימס" הייתי בשש השנים האחרונות העיניים והאוזניים של העורך בכל הקשור לבנק הפדרלי. צפיתי מקרוב באלן גרינספאן ובממשיכו, בן ברננקי. ב-2004 כתבתי כמה מאמרים שהזהירו מפני הסכנה הטמונה במשכנתאות הפזיזות. לפני כן השתתפתי בסיקור המשבר הכלכלי באסיה ב-1997, במשבר הרובל של רוסיה ב-1998 ובהתפוצצות בועת הדוט.קום ב-2000. אני יודע עד כמה הכלכלה יכולה להיות בלתי צפויה. ואולם ב-2004 הצטרפתי למיליוני אמריקאים בהילולה סביב מחירי הנדל"ן המוגזמים ו"משכנתאות הסבבה". איש לא רימה או היפנט אותי. כמו רבים אחרים - לווים, מלווים ומנהלי העסקות בוול סטריט העומדים מאחוריהם - פשוט חשבתי שאצליח כנגד כל הסיכויים.

לכל אחד מאתנו היו הסיבות שלו. הברוקרים ומנהלי העסקות השיגו עמלות גבוהות, אנשים מן השורה ניסו לממן את רכישתו של ביתם הראשון, בית גדול יותר או בית בשכונה טובה יותר. חלק היו תאבי בצע, חלק היו נואשים וחלק פשוט נפלו לתרמית.

שתי סיבות משכו אותי לקפוץ למים: הכסף היה שם, והייתי מאוהב. היה זה אוגוסט 2004, בדיוק בעיצומה של מסיבת המשכנתאות. הייתי בן 48 ונחוש בדעתי להתחיל פרק חדש בחיי עם פאטרישיה בריירו, ארוסתי דאז. היא היתה אחת מחברותיי הקרובות כאשר למדנו יחד בתיכון האמריקאי בארגנטינה, אך לא היה בינינו קשר רומנטי ודרכינו נפרדו לאחר סיום התיכון. לימים, לאחר שכל אחד מאתנו חווה נישואים ארוכים וכושלים, הציתה פגישתנו המחודשת את ניצוץ האהבה.

לאחר שנה שלמה של חיזורים, החליטה פאטי לעבור לגור עמי בוואשינגטון. היינו צריכים בית גדול מספיק עבור שני ילדיה הקטנים, שיוכל גם לארח את שני בני העשרה שלי בסופי השבוע. הנחתי שנתחיל בכך שנשכור בית או דירה, אך עד מהרה התבהר לנו שיהיה פשוט יותר ללוות חצי מיליון דולר ולקנות משהו.

פאטי מצאה בית אבן קטן אך יפה בשכונה ירוקה וידידותית לילדים בעיירה סילבר ספרינג שבמרילנד. שלחנו הצעה על סך 460 אלף דולר ולמחרת קיבלנו אישור מהמוכרים. נדהמתי - ובו זמנית התמלאתי שמחה, משוכנע שהכל הסתדר רק עבורנו. התאהבתי בבית ברגע הראשון שראיתי אותו. הוא היה במרחק של רחוב אחד מבית הספר ומהפארק, וילדיי התגוררו במרחק נסיעה של 15 דקות בלבד, כך שהיו יכולים לבוא לבקר בכל עת.

מגשים החלומות

הבעיה היחידה היתה הכסף. בעקבות הגירושים מאשתי זה 21 שנה, שקיבלה חסות על ילדינו, היה עלי לשלם בכל חודש דמי מזונות של יותר מ-4,000 דולר, מה שהשאיר בידיי 2,777 דולר בחודש, שמספיקים בקושי לשכירת דירת שני חדרים. פאטי נאלצה לחפש עבודה. בכל תקופה אחרת בהיסטוריה, הרעיון שמישהו כמוני יוכל ללוות 400 אלף דולר היה נשמע מטורף.

אך זו לא היתה עוד תקופה בהיסטוריה. סוכן הנדל"ן שלי נתן לי את המספר של בוב אנדרוס, מנהל הלוואות בחברת אמריקן הום מורגאג'. "בוב יכול לעזור לך", הסביר הסוכן שלי. "הוא מתמחה במצבים חריגים". בוב צילצל אלי מיד בחזרה. "מה סדר הגודל של המשכנתא שתצטרך?" שאל. "המצב שלי קצת מסובך", הזהרתי. סיפרתי לו על דמי המזונות שאני משלם, ואמרתי לו שהאצתי בפאטי לסייע בפרנסה. בוב קטע את דבריי. "אני מומחה לאתגרים", אמר בביטחון.

כפי שגיליתי עד מהרה, אמריקן הום מורגאג' נהפכה בקצב מהיר לאחת מחברות המשכנתאות הגדולות בארה"ב. אחד הדברים שהצטיינה בהם היה טיפול באנשים כמוני: לווים בעלי היסטוריית אשראי טובה שרצו למתוח את הונם הרבה מעבר לגבול היכולת.

חשבתי שידעתי הרבה על ה"משכנתאות בסבבה". כבר כתבתי כמה מאמרים על ההתרחבות המוגזמת של הלוואות השקרנים, הלוואות ריקות מכסף, הלוואות המבוססות על ריבית בלבד וסוגים אקזוטיים אף יותר של משכנתאות. ריאיינתי אנשים בעלי הכנסות צנועות ביותר שלקחו הלוואות גדולות, ולמרות כל אלה נדהמתי לראות כמה כסף אנשים היו מוכנים לזרוק עלי.

בוב התקשר למחרת בבוקר. "היסטוריית האשראי שלך כמעט מושלמת", אמר בשמחה. "בהתבסס על ההכנסה שלך, תוכל להגיש בקשה למשכנתא של עד 500 אלף דולר". מה לגבי דמי המזונות ושאר ההתחייבויות שלי? אין צורך להזכיר אותם. מה יקרה כאשר יראו את ניכויי המס מהמשכורת שלי? אין צורך להראות אותם. לפי בוב, אם אני רוצה לקנות בית, ההכרעה אם אני יכול לממן אותו או לא היא שלי בלבד. התפקיד שלו היה לדאוג שזה אכן יקרה.

"אני כאן כדי להגשים חלומות", הסביר לי בוב מאוחר יותר. השקפתו היתה שגם אם הייתי מובטל במשך שבע שנים ולא היתה בידי פרוטה אך רציתי לרכוש בית, הוא לא יהיה זה שיטיל בי ספק. "אני כאן כדי לעזור לך לעשות את מה שאתה רוצה. בסוף היום, זו החתימה שלך שמופיעה על טופס המשכנתא - לא שלי". אי אפשר שלא להעריץ את ההיגיון הזה. המלווים שלי לא חשבו שאני מלאך, אך הם ידעו שחדלות פירעון תכאיב לי יותר מאשר להם. מה שחשוב יותר מכל, הסביר לי בוב, הוא היסטוריית האשראי. אם בעבר תמיד שילמת את חובותיך בזמן, קבע הדירוג, תמשיך לעמוד בהם גם בעתיד.

עוברים לשלב הבא

תוכניתו המקורית של בוב היתה לרשום שתי משכנתאות, האחת על 80% ממחיר הרכישה והלוואה נוספת של 10%. ה-10% הנותרים היו באחריותי, ולמענם מכרתי את כל מה שנותר ממניותיי ב"ניו יורק טיימס". אם הייתי לווה רגיל, העסקה כולה היתה עוברת באופן חלק בריבית נמוכה. שכר הבסיס שלי, 120 אלף דולר, ונכסיי היו נרשמים בקלות. אך בהתחשב בהכנסתי האמיתית, לאחר תשלומי המזונות, לא ממש עמדתי בדרישות למשכנתא סטנדרטית. תוכניתו של בוב היתה לרשום "הלוואה בהצהרת הכנסה בלבד", או "הלוואת שקרנים", כך שלא אצטרך להסגיר את כל הפרטים ולהמציא תלושי משכורת והחזרי מס.

לרוע המזל, תוכניתו של בוב נתקלה במכשול כבר ימים ספורים לאחר מכן. "אד, החתמים אומרים ששמך חתום על משכנתא אחרת", הסביר לי. "משמעות הדבר היא שאתה נושא יותר מדי חובות". המשכנתא שעליה דיבר בוב היתה על ביתי הקודם, שאותו חלקתי עם אשתי לשעבר. אך בוב לא נבהל. לאחר שתוכנית א' לא צלחה, הוא החליט לעבור לשלב הבא בסולם האמון. במקום להצהיר על הכנסותיי מבלי לפרטן, אקח משכנתא מבלי להצהיר על ההכנסות בכלל, תמורת ריבית גבוהה מעט יותר. ומכיוון שלא הצהרתי על הכנסותיי, גם לא היתה כל דרך לדעת אם אני מסוגל לעמוד בחובות.

למרות הסכנות הברורות, ההלוואה היתה זולה יחסית. הריבית על המשכנתא העיקרית שלי של 333,700 דולר היתה נמוכה ביותר - 5.625% בחמש השנים הראשונות, אף כי התשלומים החודשיים היו אמורים לזנק בשיעור ניכר בתוך השנה החמישית. בנוסף, שילמתי ריבית גבוהה בהרבה של 8.5% על ההלוואה המשנית שלי, של 80,300 דולר. למרות זאת, התשלומים החודשיים בחמש השנים הראשונות יגיעו ל-2,500 דולר. בסופו של דבר ההלוואה תתייקר, אבל אפשר לדחות את הדאגות האלה.

"אל תדאג", הרגיע אותי בוב, ואמר את מה שאמרו אז כמעט כל אנשי הנדל"ן: "ערך הבית שלך יעלה בתוך חמש שנים, ותוכל למחזר את המשכנתא". כשיצאתי מהמשרד עם מסמכי ההלוואה שלי, לא יכולתי להיפטר מהתחושה שעשיתי משהו רע, אבל גם די מגניב. הצלחתי לגייס כמעט חצי מיליון דולר, ובקושי נקפתי אצבע. זה היה כל כך קל ומהיר. כמעט כיף. אף שחששתי מפני ההימור שפאטי ואני לוקחים, תוך פחות מ-45 דקות סיימתי לעבור על מסמכי המשכנתא.

הכסף נגמר

סטירת הלחי של המציאות היכתה בי שבועיים לאחר ראש השנה, בינואר 2005. גרנו בבית החדש שלנו זה חמישה חודשים. יצאתי ממערכת ה"טיימס" בוואשינגטון, בלוקים ספורים מהבית הלבן, ונכנסתי לבנק שלי. היתה לי הרגשה רעה לגבי מה שיבשר לי הכספומט על מצב החשבון שלי, אבל הזדעזעתי כשהסתכלתי על דף החשבון: 196 דולר. אנחנו מרוששים.

כשבטני מתהפכת, תפסתי את פאטי בטלפון הנייד שלה. "נגמר לנו הכסף", נהמתי, מבלי לטרוח אפילו לדרוש בשלומה. "מה זאת אומרת, נגמר לנו הכסף?" היא שאלה בתדהמה. "זאת אומרת, הרגע בדקתי את מצב החשבון שלנו, ואין לנו כסף", חזרתי בקול גבוה שחשף את הפאניקה הגוברת. "אנחנו לא יכולים לקנות כלום!"

המשכורת הבאה שלי היתה אמורה להיכנס בקרוב, אך היא היתה אמורה לשמש לתשלום המשכנתא של פברואר. לא היה לנו די מזומן כדי לשלם עבור יותר משבוע של מצרכים ודלק. בחודשים האחרונים חיינו על הכסף שנשאר ממניות ה"טיימס" שמכרתי, אך כעת הוא אזל. "לאן הלך כל הכסף בתוך זמן כה קצר?" שאלתי אותה בטון מאשים. פאטי לא היתה שותפה לתחושת ההלם שלי. "אני לא יודעת מה קורה", היא הגיבה. "נדבר על זה כשתחזור הביתה".

את 20 השנים הקודמות העבירה פאטי בעיקר בתור עקרת בית. העבודה האחרונה שלה במשרה מלאה, כעורכת בחברת מחקר פוליטי, היתה אי אז בתחילת שנות ה-80. שלא במפתיע, חזרתה של פאטי לשוק העבודה היתה רצופה מהמורות. כשסאקס פיפת' אווניו הציעו לה משרה מלאה במכירת בגדי יוקרה תמורת עמלות - משהו שהיא הבינה בו ואהבה - היא קפצה על ההצעה. אך בשורה התחתונה היא הרוויחה בממוצע כ-2,400 דולר בחודש, מה שלא הספיק לנו לשלם את החשבונות משום שכל משכורתי הועברה לתשלומי המשכנתא. הוצאנו הרבה יותר ממה שהכנסנו.

בתוך האופוריה של המעבר למגורים משותפים, נכנענו שנינו לחשיבה מאגית בנוגע לעצמנו ובנוגע לכסף. הפנטזיה שלי היתה שפאטי תיהפך לקרייריסטית שאפתנית. "זה יכול להיות פרק חדש ומרתק בחייך", חזרתי ואמרתי לה. לפאטי היה חלום אחר. "אני מרגישה שאני סוף-סוף בבית", היא טענה זמן קצר לאחר שעברנו לבית. היא היתה יכולה להתיישב ולעשות את הדברים שתמיד הצטיינה בהם: לטפל בבית, לדאוג לילדים ולאהוב אותי. בדרך זו או אחרת, היא הסיקה, נרוויח מספיק כסף כדי לזכות בהימור המפואר שלנו.

הדעות שלנו לגבי כסף היו שונות בתכלית. פאטי לא הוציאה הרבה, אך סירבה לוותר על מוצרים באיכות גבוהה, קפה בסטארבקס, גבינות טריות וביגוד לילדים ולי. היא קנתה לי בקביעות חולצות חדשות ועניבות במקום אלה שהתבלו. היא חשה שאין טעם לחסוך בדברים קטנים. אני חשתי בדיוק להפך. התשובה שלי למחסור בכסף היא להפסיק לבזבז. הייתי מדלג על ארוחת צהריים בעבודה כדי לחסוך 7 דולרים. כשהייתי מגיע למטרו בדיוק לפני תום שעת העומס, הייתי מחכה חמש דקות כדי לחסוך 50 סנט על הכרטיס.

הטינה גברה והלכה. "אתה לא יכול להמשיך למתוח עלי ביקורת", היא אמרה לי בכעס. "זה מציק וקטנוני, ולא ממש מושך". התחלתי לתהות אם יש לה בכלל מושג איך הכסף עובד. חיינו ממשכורת למשכורת, במרחק של הוצאה כבדה אחת מאסון.

איש מאתנו לא שם לב לקלות שבה איפשר לנו הבנק לצבור חובות. המפתח היה הגנת אוברדראפט - מה שאפשר לכנות בדיוק רב יותר "הלוואות לצ'קים ללא כיסוי". בכל פעם שמשכתי מהחשבון שלי יותר כסף ממה שהיה בו, אפילו דולרים בודדים, הבנק היה מושך 100 דולר ממאסטרקארד עבורי, ומפקיד את הכסף בחשבון שלי תוך שהוא גובה עמלה של 10 דולרים עבור התענוג.

פאטי ואני ניצלנו את חשבונות האשראי שלנו בקצב מחריד: משיכת יתר של 5 דולרים לצורך תשלומים לבית הספר של אמילי, בתה של פאטי - 100 דולר ממאסטרקארד. 15 דולר לדלק? 100 דולר נוספים ממאסטרקארד. מצרכים ב-305 דולר? אין בעיה! דוד מאסטרקארד ישמח להלוות 400 דולר.

החוב שלנו תפח במהירות דמיונית. מבנק ג'יי פי מורגן צ'ייס התקשרו והציעו לי כרטיס "פלטינה" בלי ריבית למשך שישה חודשים. קיבלתי את ההצעה והעברתי חוב של 3,000 דולר מהכרטיס הישן שלי לכרטיס החדש של צ'ייס. אך במקום לשלם את החובות לפני שהבנק יתחיל לגבות ריבית, נתתי לסכום לתפוח ל-6,000 דולר. צ'ייס שלח לנו צ'קים ריקים שבהם יכולנו להשתמש לשלם על החשבונות שלנו או למשוך מזומן. אני טענתי שמדובר בטריק זול כדי לפתות רפי שכל ללוות עוד כסף. במארס לקחתי את אחד הצ'קים והשתמשתי בו כדי לשלם חוב של 1,000 דולר שהצטבר בכרטיס האשראי היקר יותר שלי.

החוב תופח

הרגשתי כמו מכור לקראק שמתקשר לסוחר שלו. זה היה באפריל 2006, ותפסתי את בוב אנדרוס, סוכן המשכנתאות שלנו, בטלפון הנייד שלו. הופתעתי לגלות עד כמה שמחתי לשמוע את קולו. בדרכו שלו, בוב ידע יותר כמעט מכל אחד אחר על חיי המסובכים, ומעולם לא התנהג באופן שיפוטי או מתנשא. תחת זאת, נראה כי הוא חושב שבעיות כספיות ומשכנתאות כושלות הם חלק טבעי מהחיים, אפילו לאנשים הגונים בעלי משרות טובות. הרגשתי הקלה לדעת שיש סיכוי לפרוק את הנטל שלי וביקשתי את עצתו.

"בוב, אנחנו מתים כאן", ייללתי. "אני אפילו לא יכול להסביר איך זה קרה, אבל נקלענו לחובות אדירים של כרטיסי אשראי, והתשלום המינימלי תפח לכמעט 1,100 דולר בחודש. אין לנו כל אפשרות לעמוד בכך".

לפני היו מונחים חשבונות אשראי של חודשים רבים, והתוודיתי בפניו על תוכנם. חובות כרטיסי האשראי שלנו לבדם הגיעו לכמעט 50 אלף דולר, נדהמתי לגלות באיזו מהירות קברנו את עצמנו בחובות. נרעשתי גם לגלות כמה זמן הצלחנו להתעלם מהעדויות החותכות לאסון המתהווה.

פאטי הצליחה למצוא עבודה שעשויה לפתור את הבעיות שלנו. בנובמבר 2005 היא החלה לעבוד במשרה מלאה כעורכת בארגון ללא כוונות רווח במשכורת של 60 אלף דולר בשנה. הבעיה, אמרתי לבוב, היא שגילינו שהמצב שלנו כה קשה, עד כי אפילו המשכורת החדשה של פאטי לא תוכל להושיע אותנו. צ'ייס גבה מאתנו ריבית של 13.99% על חובות כרטיס הפלטינה שלנו, והריבית על הכרטיס של סאן קארד הגיעה ל-27%.

בין החזרי ההלוואות העצומות והריביות הגבוהות, תלינו את עצמנו בחבל שהם העניקו לנו. בדצמבר הקודם לבדו ביצענו רכישות בסך 2,845 דולר בכרטיס הפלטינה על מתנות לחג המולד, מזון, דלק, ביגוד והוצאות אחרות. החוב שלנו צמח מ-14,118 דולר ל-17,135 דולר, ובינואר 2006 הגענו לתקרת האשראי המקסימלי שלנו - 19 אלף דולר. ואז נוספו עוד הוצאות לכרטיס: 1,200 דולר לטיפולי שיניים עבור בנה של פאטי, בן; 1,600 דולר ששילמנו בשנה שעברה עבור בית שכור על החוף לנו ולכל ילדינו. אין ספק שהחופשה היתה טעות מביכה, אך לאור העובדה שלפאטי ולי היו משרות יציבות, חשבנו שזה תענוג שאנו יכולים להרשות לעצמנו.

כשהתוודיתי בפני בוב, הרגשתי כמו טיפש. חשתי בושה וזעם. מדוע ניסיתי לחיות בסגנון חיים שלא יכולתי לעמוד בו? מדוע ניסיתי לשמור על תדמית של איש משפחה נורמלי מהפרברים, כששום דבר בחיים שלי לא היה נורמלי? איך יכולתי להתעלם מהעובדה שאנחנו מוציאים 3,000 דולר יותר ממה שאנחנו מרוויחים מדי חודש? איך יכול להיות שאדם שכותב על כלכלה למחייתו יכול ליפול למלכודת כרטיסי האשראי שמפניה הזהירו ארגוני הצרכנים זה שנים?

"אני שוקל לפתוח את קרן הפנסיה שלי כדי לשלם את חובות הכרטיסים", אמרתי לבוב. "אני יודע שנשלם קנסות ומסים גבוהים עבור משיכת הכסף לפני הפרישה, אבל זה פחות גרוע מלשלם את כל תשלומי הריבית לבנקים". "לא!" פסק בוב. "אתה לא רוצה לעשות את זה. תשלם מס בסיסי של 28% וקנס נוסף של 10%. אתה תוותר על 40% מהכסף. חייבת להיות דרך טובה יותר".

אישרתי לבוב להוציא דו"ח אשראי עלינו, ולמחרת היום טיכסנו תוכנית שתתברר כמתוחכמת ביותר או לפחות תוכיח שאנשי הכסף הגדול השתגעו. או שניהם.

"נפעל בשני שלבים", הוא הכריז. "הבשורות הרעות הן שדירוג האשראי שלכם ירד, ולכן לא נוכל פשוט למחזר את המשכנתא. אך החדשות הטובות הן שהבית בבעלותכם כבר שנה וחצי, וערכו עלה - כך שתוכלו לקחת הלוואה נוספת כנגד הנכס. בשלב הראשון של התוכנית נשיג לכם משכנתא נבזית ביותר שתהיה גדולה מספיק לכסות את חובות כרטיסי האשראי שלכם". "אוקיי, אני אתך עד פה", אמרתי בקול רפה.

"עכשיו, מכיוון שהמשכנתא הזאת היא ממש נבזית, התשלומים החודשיים שלכם יזנקו ל-3,700 דולר. אבל אל תדאג בקשר לזה, משום שתישארו בה רק שלושה חודשים. אחרי שתשלמו את חובות כרטיסי האשראי, דירוג האשראי שלכם יעלה ותוכלו להשיג הלוואה זולה יותר".

לפי החישוב של בוב, התשלומים החודשיים שלי יירדו לכ-3,200 דולר עד הסתיו. המשכנתא החדשה תעלה כ-700 דולר יותר מהמשכנתא הנוכחית שלי מפני שהיא תכלול את חובות כרטיסי האשראי שלי, אך התשלומים החודשיים יהיו נמוכים ב-500 דולר לעומת הסכום הכולל ששילמתי כעת. והריבית על המשכנתא, בשונה מהריבית על חובות כרטיסי האשראי, פטורה לחלוטין ממס.

התוכנית עבדה. תוך כמה שבועות העריך שמאי את שווי הבית שלנו ב-505 אלף דולר, כמעט 10% יותר ממחיר הרכישה. ביוני חתמנו על משכנתא חדשה בסך 472 אלף דולר בחברת פרמונט אינווסטמנט.

פרמונט נתנה לנו משכנתת סאבפריים קלאסית. התשלומים החודשיים שלנו זינקו ל-3,700 דולר לעומת 2,500 דולר. כעבור שנתיים, תעלה הריבית על המשכנתה לשיעור של עד 11.5%, והתשלומים החודשיים יגיעו לכ-4,500 דולר.

הניירת היתה כה סבוכה, שהתקשיתי להבין מי משלם מה. בסופו של דבר גיליתי ששילמנו לחברת ההלוואות ולחברת המשכנתאות של בוב עמלות של כ-5,800 דולר, בנוסף על עמלת המכירה והריביות הגבוהות. אך שילמנו את חובות כרטיסי האשראי שלנו, ודירוג האשראי שלנו עלה. באוקטובר 2006 בוב מיחזר שוב את המשכנתא שלנו, והתשלומים החודשיים ירדו בדיוק כפי שצפה.

הפחד צץ

תקופת האופטימיות הקצרה שלנו הסתיימה באוקטובר 2006, כשפאטי איבדה את משרתה. "אל תדאג", היא אמרה לי באומץ. "זה לא יהיה כמו הפעם הראשונה שחיפשתי עבודה. למדתי הרבה מאז, ואמצא עבודה במהירות". בכל מקרה, היא אמרה, היא זכאית לדמי אבטלה במשך שישה חודשים. כמו כן היא אמרה שתפדה את קרן הפרישה שלה, שבה היו כ-7,000 דולר.

אובדן משרתה של פאטי היה אסון כלכלי עבורנו. עדיין לא איחרנו ביותר מ-30 יום בתשלום המשכנתא שלנו, הודות ל-15 אלף הדולר שלוויתי ללא בושה מאמי. הבית היפה שלנו החל להתבלות, משום שלא יכולנו להרשות לעצמנו לבצע תיקוני צבע, לקנות ריפוד חדש לרהיטים שהתבלו או להחליף את הפריטים השבורים.

הפאניקה היכתה בי ב-2:00 בלילה ב-17 באוקטובר 2007, יום הולדתה של פאטי. שכבתי במיטה מול ערימת חשבונות שדחיתי וניסיתי לחשוב איך לשלם אותם. כמו התקפים דומים, גם התקף חרדה זה נגרם על ידי חשבון ספציפי שלא שילמנו: קנסות תנועה בסך 240 דולר. נשאר לנו פחות משבוע לפני כפל הקנס. אך הקנסות לא היו התשלומים ההכרחיים היחידים: על חשבון החשמל בסך 400 דולר שהיה מונח לפני הוטבע תאריך הניתוק באדום; את חשבון הכבלים/טלפון/אינטרנט לא שילמנו כבר חודשיים; חשבונות מאסטרקארד ואמריקן אקספרס - שאותם יש לשלם כדי שאוכל לכל הפחות להגיע לעבודה; וכמובן תשלום המשכנתא החודשי בסך 3,721 דולר.

אחרי שפאטי נרדמה ונותרתי לבדי בחושך, צץ הפחד ששכן מתחת לפני השטח. התהפכתי במיטתי וניסיתי למצוא תוכנית חירום שתאפשר לנו לשלם לפחות חלק מהחשבונות. פאטי התעוררה, אולי מהתזוזות שלי ואולי מאנחות היאוש. "מה קורה?" היא שאלה. "אני לא יכול לישון", השבתי. "אני בפאניקה בנוגע לכסף, ואין לי מושג איך לשלם את כל החשבונות שלנו". רציתי שהיא תחבק אותי ותגיד לי שהכל יהיה בסדר. אבל זה לא קרה. "אין שום דבר שאפשר לעשות בקשר לזה עכשיו", היא ענתה בעייפות. "אם נמשיך ככה נאבד את הבית", עניתי בכעס. "המצב הזה חייב להסתיים".

את הריב המכוער שפרץ לאחר מכן לא אפרט, אך דבר אחד היה ברור, פאטי ואני דוהרים במהירות לאבדון. נמצאנו תחת מתח כה גדול במשך זמן כה רב, והתקשינו לשמור על אהבתנו. בנובמבר, ארבע שנים לאחר שרכשנו את הבית, חצינו את הרוביקון האישי שלנו ואיחרנו ביותר מ-30 יום בתשלום המשכנתא שלנו.

"הדבר האחרון שצ'ייס רוצה הוא שתאבדו את ביתכם", נכתב במכתב שנשלח מהבנק. המכתב ציין כי בבנק מוכנים לסייע לנו למצוא חלופות, אך גם התריע כי אם לא נעמוד בתשלומים, נאבד את ביתנו.

הטירוף מוטט את כולם

חשתי גאווה מסוימת לגלות ששרדנו יותר משניים מתוך שלושת המלווים שלנו. אמריקן הום, המלווה הראשונית שלי, קרסה בן לילה כשהשווקים הפיננסיים קפאו לראשונה באוגוסט 2007. פרמונט, המלווה השנייה שלי, אולצה בידי הרגולטורים לצאת מעסקי המשכנתאות. הדבר השאיר אותי עם ג'יי פי מורגן צ'ייס, אחד מהבנקים הגדולים היחידים שהיו חכמים מספיק כדי למכור את מרבית הלוואות הסאבפריים שמימן. הוא המשיך להעניק לי שירותים על ההלוואה שלי, אך לא נמצא בסכנה במקרה שאגיע לחדלות פירעון.

כשפאטי ואני הגענו למצב שבו לא יכולנו לעמוד בתשלומים, הקריסה נהפכה לכלל עולמית ולצ'ייס לא היה זמן בשבילנו. בר סטרנס וליהמן ברדרס קרסו. AIG, אחת מחברות הביטוח הגדולות בעולם, חולצה בידי הממשל. סיטי נהפך לבנק זומבי. כולם קרסו בגלל אותו טירוף משכנתאות שאחז גם בי.

כשהתקשרתי לצ'ייס בראשונה באוקטובר, נציגה בשם שרה אמרה שאיני זכאי לבצע שינויים במשכנתא משום שעדיין לא פיגרתי ביותר מ-90 יום בתשלומים. השינוי היחיד שהציעה לי היה תוכנית תשלום מחודש, שבה אשלם 400 דולר נוספים למשך שישה חודשים עד שאשוב למצב מאוזן. "נשמע שעדיף לי לפגר ביותר מ-90 יום", אמרתי. "אני חושב שאני אמתין לזה".

כעבור זמן מה פאטי ואני גילינו שאנו יכולים להפסיק להאשים זה את זו. ראינו את הצדדים המכוערים ביותר שלנו, אבל נשארנו ביחד, והדבר סייע לקרב בינינו. התחלנו להקשיב זה לזו. פאטי החלה למצוא את דרכה בעולם העבודה, וגיליתי שאין לי את כל התשובות. הילדים היו מאושרים והצליחו בבית הספר ובחברה. גם אם נפסיד את הבית, הרווחנו הרבה דברים אחרים.

התקשרתי שוב לצ'ייס בינואר, כשעברו 90 ימי הפיגור. נציג נוסף אמר לי שהנתונים שלי יעברו הערכה מחודשת לצורך שינויים במשכנתא. "פשוט חכה עד שתשמע מאחד המתווכים", הוא אמר לי בנימוס. חלפו חודשיים מבלי ששמעתי דבר, ובסוף מארס ניסיתי שוב.

"אני מצטער, אבל האנליסטים שלנו עמוסים", אמרה נציגה נוספת של הבנק. היא סיפרה שלכל אנליסט יש כ-500 תיקי משכנתאות להעריך, ושלוקח בערך חמישה שבועות עד שהלקוחות זוכים לתגובה ישירה. נראה שזמן ההמתנה התארך והלך.

בסופו של דבר הרגשתי צער עבור צ'ייס. נראה שהוא מוצף בלווים שנקלעו לחדלות פירעון, ושאפילו אין לו זמן לעקל את הבית שלי. שמונה חודשים לאחר התשלום האחרון שלי לבנק, אני עדיין מחכה לגזר הדין.

אדמונד ל. אנדרוס הוא כתב כלכלי של "הניו יורק טיימס" ומחבר הספר "Busted: Life Inside the Great Mortgage Meltdown", שממנו נלקח המאמר