>> בחצות, בליל הדיונים על תקציב המדינה בממשלה, נתן ראש הממשלה בנימין נתניהו את הסכמתו לעצירת הפחתת המס המתוכננת ל-2010. הוא עשה זאת לאחר שהופעלו עליו לחצים כבדים מצד ראשי בנק ישראל, ראשי האוצר והמועצה הלאומית לכלכלה - כשכולם כאחד טוענים שאסור לוותר על הכנסה של 3.5 מיליארד שקל שתנבע מהשארת שיעור מס ההכנסה בישראל ללא שינוי. באותה שעה תודרכו העיתונאים על הסיכום בדבר עצירת הפחתות המס. ב-4:00 לפנות בוקר הפך נתניהו את דעתו. הפחתות המס נשארו בתוקפן.

הזיגזג בעמדתו של נתניהו, בתוך שעות ספורות, מאפיין את התנהלותו. בלי מטה שמלווה אותו - שלושה חודשים לאחר הבחירות, נתניהו השלים רק השבוע איוש תפקידים מרכזיים במשרד ראש הממשלה - ותוך שהוא מרחיק מעצמו את המטה שיכול היה לסייע לו, משרד האוצר, תהליך קבלת ההחלטות בלשכת ראש הממשלה סובל מחוסר עקביות וחוסר יציבות.

כך, חוק ההסדרים וחוברת ההפחתות בתקציב עברו שניהם את אישורו של נתניהו. עם ניסיון כשר אוצר ועם יועץ כלכלי שהיה בעברו אחד מבכירי האוצר, לנתניהו יש את כל הכישורים להבין את החוברות ואת ההשלכות של הכתוב בהן. זה לא מנע ממנו, כמה שעות לאחר שקמה זעקה ציבורית על הקפאת קצבאות הביטוח הלאומי, לנסות ולהתנער מההצעה ולגלגל את האחריות לה לפתחו של משרד האוצר.

משבר האמון שנוצר כתוצאה מכך בין נתניהו לבין צמרת האוצר החריף כאשר נתניהו התעקש לנטרל את משרד האוצר ממה שהוא אמור לעשות - ניהול התקציב. בפועל, נתניהו העביר את האחריות לניהול התקציב, דרך המשא ומתן על עסקת החבילה שקבעה את הרכבו ומסגרתו, ליועצו אורי יוגב. ראש אגף התקציבים המכהן, רם בלינקוב, נותר מחוץ לתמונה - וזאת במהלך הדיונים על אישור התקציב בממשלה, כאשר ממשלת ישראל מתמודדת עם המשימה הקשה גם כך של אישור תקציב דו-שנתי בתוך ימים ספורים.

זכותו של ראש הממשלה להחליט על התקציב, על הרכבו ואף על דרך הניהול של אישורו. עם זאת, חובתו של ראש הממשלה להבטיח כי ניהול התקציב יהיה מיטבי. לשם כך, קיימת בממשלה יחידה מקצועית המתמחה בניהול התקציב - אגף התקציבים במשרד האוצר. איזה טעם ניהולי יש בנטרול היחידה, וזאת דווקא כאשר מדובר בתקציב ייחודי (דו-שנתי) במצב ייחודי (אישור בתוך ימים ספורים)?

תהיה אשר תהיה כוונתו הנסתרת של ראש הממשלה, בכך שהתעקש שלא להסתמך על הכוחות המקצועיים בתוך הממשלה עצמה בניהול התקציב, התוצאה היתה הרת אסון. כללי העבודה המובנים בהכנת תקציב המדינה אבדו: קודם שינו את הכללים בכך שעברו בראשונה לתקציב דו-שנתי (תוך שינוי חוק יסוד, בחקיקה חפוזה בכנסת), אחר כך הרחיקו את האגף המנהל את התקציב מניהולו. בלי התמיכה של אגף תקציבים, תהליך אישור התקציב התבדר וגלש לכאוס. ראש אגף התקציבים הסיק את המסקנות והתפטר מתפקידו, וזאת באמצע הדיונים בממשלה. זה כמו שהרמטכ"ל היה מתפטר תוך כדי מלחמה.

בלי רמטכ"ל, בלי כללי מלחמה מוכרים ועם דה-מורליזציה מוחלטת בקרב החיילים - פקידי אוצר ושרים כאחד - קשה להתפלא כי המטרות המרכזיות בתקציב לא הושגו. תרומה משמעותית של ההסתדרות לתקציב, בדרך של הקפאת שכר במגזר הציבורי, לא ניתנה. תרומה של ראש הממשלה, בדרך של ויתור על התעקשותו על המשך הפחתות המס, ניתנה לרגע - ואחר כך נסוגו ממנה.

התוצאה היא תקציב בעייתי, כשגם לא ברור מי ינהל אותו. בדרך ההתנהלות שלו, הצליח נתניהו להכניס את משרד האוצר למשבר ולהבריח את כל הצמרת הכלכלית שיכולה היתה להוביל את ישראל. ראש אגף התקציבים בלינקוב התפטר; מנכ"ל האוצר ירום אריאב התפטר עוד קודם לכן, לאחר שקרא בעיתון על כוונתו להחליפו; וראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה, מנואל טרכטנברג, התפטר גם הוא, לאחר שיוגב מונה לראש הוועדה המייעצת שלו. אף אחת מההתפטרויות הללו לא היתה כורח המציאות, ועם התנהלות אחרת כנראה שהיה ניתן למנוע אותן. רק שזה לא קרה, וכך, פרט לבנק ישראל, לא נותרה בצמרת הכלכלית של ישראל אף דמות מנוסה שיכולה לנהל את המשבר הכלכלי.