הבחירות לכנסת נערכו ב-10 בפברואר, לפני שלושה חודשים וחצי. בנימין נתניהו ידע על מועד הבחירות ועל כך שיש סיכוי גדול שהוא ייבחר בהן לראשות הממשלה לפחות שלושה חודשים קודם לכן. לפיכך, לנתניהו היתה חצי שנה להיערך לקראת מינויו לראש ממשלת ישראל.

על אף זאת, נתניהו לא השכיל להיערך בזמן וגם לא לאחר הזמן למינויו לראש הממשלה. עד לרגע זה נתניהו לא השלים את בניית הלשכה שלו. אפילו המנכ"ל החדש למשרד ראש הממשלה לא נכנס עדיין לתפקידו.

בקליפת אגוז, חוסר היכולת של נתניהו לבנות לעצמו לשכה, שתאפשר לו לתפקד כראש ממשלה, משקפת את החולשה של דרכי עבודתו. נתניהו הוא אמנם מהאישים בעלי המעוף והחזון הבולטים בפוליטיקה הישראלית, אבל הוא גם אחד מבעלי יצר ההרס העצמי הבולטים ביותר. היעדר יכולות ניהוליות וקשיים בקבלת החלטות הופכים את מימוש החזון של ראש הממשלה לקרוב לבלתי אפשרי.

לא היתה תקופה שבה חסרונותיו של נתניהו בלטו יותר מאשר השבוע החולף - שבוע אישור התקציב. אין טעות ניהולית שנתניהו לא הצליח לבצע במהלך השבוע החולף והשבועות שקדמו לו, ובכך הוא אחראי אישי לתוצאה: כאוס מוחלט בתהליך אישור התקציב, קבלת החלטות חפוזה וללא שיקול דעת, פריצת מסגרת התקציב ופגיעה קשה בתפקוד של משרד האוצר - דווקא בתקופה שבה נדרש המשרד הזה יותר מכל.

1. חוקי יסוד מבוטלים כלאחר יד: בדיעבד, הטעות הקשה ביותר היתה לאחד את תקציבי 2009 ו-2010. בהנף יד בוטל חוק יסוד חוק העברת התקציב, והוחלף בחוק של תקציב דו-שנתי, וזאת בלי מחשבה יתרה על משמעות שינוי החוק, ועוד עם סד זמנים של 106 ימים לאישור התקציב בכנסת.

הכוונה של נתניהו היתה טובה, אבל הכוונה הטובה הובילה אותו ואת מדינת ישראל לגיהנום: במקום לאשר בזריזות את תקציב 2009, שכבר היה מוכן, ואחר כך להתפנות להכין את תקציב 2010 בתהליך מובנה רגיל, הוכן תקציב דו-שנתי מחדש, שהיה צריך לעבור את הממשלה והכנסת בתוך שבועות ספורים.

2. סד זמנים בלתי אפשרי: במצב עניינים רגיל, תהליך הכנת התקציב מתפרש על פני כמה חודשים. אפילו חוק ההסדרים הידוע לשמצה מוגש על ידי אגף התקציבים באוצר לעיון משרד ראש הממשלה כשלושה חודשים לפני מועד הצגתו לממשלה. תוכנו של החוק אמנם נשמר כסוד כמוס, ושרי הממשלה אינם זוכים לשזוף בו את עינם אלא כמה שבועות לפני הדיון בממשלה, אבל לפחות ראש הממשלה והמטה המקצועי שלו זוכים לעבור עליו, ולהעיר את הערותיהם.

לא הפעם. הבחירה בתקציב דו-שנתי חדש, שצריך לעבור את אישור הכנסת עד 15 ביולי, קיצרה את התהליך משלושה חודשים לשלושה שבועות. מבחינת שרי הממשלה, התהליך קוצר משבועיים-שלושה שבהם הם יכולים להשיג את חוק ההסדרים, ליום אחד בודד. יום אחד!

3. ממשלה לא ערוכה: חלק גדול משרי ממשלה הם שרים חדשים. הם לא מכירים את עבודת הממשלה. לחרדתם, הם מצאו עצמם ממונים לראשונה כשרים, במשרדים שהם אינם מכירים, עם מנכ"לים חדשים שגם הם עדיין לא מכירים את המשרדים, באמצע תהליך אישור תקציב מזורז. כל זאת כשיש להם 24 שעות לקרוא את הסעיפים בחוק ההסדרים שנוגעים למשרד שלהם - להסיק מסקנות, להגיב ולנסות לשנות. פלא שהשרים היו בהלם?

4. שר אוצר לא מתאים: מכל השרים, הערוך פחות מכל היה שר האוצר יובל שטייניץ. שטייניץ הוא אמנם חבר כנסת מנוסה ומוכשר, אבל הוא מעולם לא כיהן כשר. יתרה מכך, שטייניץ הוא חף מכל הבנה כלכלית - עיסוקו בכנסת נגע אך ורק לענייני חוץ וביטחון. ללא הבנה של עבודת הממשלה וללא הבנה כלכלית, לא היה לשטייניץ שמץ של סיכוי להשתלט על תהליך הכנת התקציב.

5. ניהול משאים ומתנים מקבילים: בחדר אחד בלשכת ראש הממשלה התנהל המשא ומתן עם השרים ועם המנכ"לים על תקציבי משרדיהם. בחדר שני התנהל בו-זמנית משא ומתן בין נציגו של ראש הממשלה, אורי יוגב, לבין ההסתדרות והתאחדות התעשיינים, על עסקת חבילה. לנהל משא ומתן אחד על התקציב, בלוח זמנים צפוף, זאת משימה קשה בפני עצמה. לנהל שני משאים ומתנים כאלה, ועוד שהאחד משפיע על השני, זה פשוט בלתי אפשרי.

6. ראש הממשלה טרוד בנסיעה לוואשינגטון: זה לא סוד שלנתניהו נסיעה קשה במיוחד לוואשינגטון, למפגש ראשון עם הנשיא ברק אובמה. ניתן להניח ולקוות כי נתניהו הקדיש את מירב זמנו כדי להתכונן היטב למפגש ואולם סד הזמנים הביא לכך שההכנות האינטנסיוויות הללו נעשו במקביל לתהליך אישור התקציב בממשלה.

הניהול הלקוי של נתניהו הביא לכך שממשלה חדשה, עם שרים חדשים ועם שר אוצר טירון, התמודדה בחודש הראשון להקמתה עם העברת תקציב המדינה. לא מדובר בתקציב רגיל, אלא בתקציב לשנתיים - שאישורו צריך להיעשות תוך ימים ספורים. אל תוך סד הזמנים המטורף הזה הממשלה גם מוסיפה לעצמה חתימה על עסקת חבילה, וזאת בשבוע שראש הממשלה עסוק בכלל במשימה הלאומית של הכנה למפגש פסגה עם נשיא ארה"ב, וכאשר לראש הממשלה אין אפילו מטה מסודר שיכול לסייע לו בניהול כל המשימות הללו בו-זמנית. האם יכול להיות שראש הממשלה פשוט לקחת על עצמו, ועל ממשלתו, משימה בלתי אפשרית? הכישלון מעיד שאכן כך.