>> "ישראל מתייבשת", זוכרים? אתם נקראים לייבש את הגינות שלכם ולקצר את משך המקלחת כדי לחסוך במים, נכון? חבל, עם זאת, שרק אתם שותפים למאמץ. בעוד שאתם נקראים לחסוך כל טיפה, מדינת ישראל אינה חוסכת מים ומטרדפת מהלכים לקידום הניהול והייעול של משק המים בישראל.

עובדה. בכנסת הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת משבר המים. מדיוני הוועדה כבר עולות מסקנות ראשונות, לפיהן יש צורך לייעל את הניהול של משק המים באמצעות הקמת רשות מים ארצית אחת, שתקבל סמכויות פיקוח מתקדמות. יישום המסקנות הוכנס לחוק ההסדרים, כדי שאיגום מלוא הסמכויות לרשות המים ייעשה במהירות ובזריזות, כבר ב-2009. אלא שבמסגרת עסקת החבילה שהושגה עם המעסיקים והעובדים, הוצאו הרפורמות הבהולות בתחום המים אל מחוץ לחוק ההסדרים. המשמעות היא שיישומן נדחה למועד לא ידוע.

אפשר רק לנסות ולתמוה מדוע הוצאו הרפורמות במשק המים מחוק ההסדרים, ואם יש לך קשר כלשהו לאינטרס של ועד עובדי מקורות. האפשרות שהאינטרס של כמה אלפי עובדים במקורות גובר על האינטרס הלאומי של ייצוב משק המים - וזאת, בשיאו של משבר המים החמור מאז ומעולם - נשמעת מופרכת. אבל במדינת "השתן עולה להם לראש", הכל אפשרי כנראה.

עסקת החבילה שהושגה השבוע בין ראש הממשלה לנציגי המעסיקים והעובדים, בניצוחו של יו"ר ההסתדרות עופר עיני, הושוותה לעסקת החבילה לייצוב המשק מ-1985. ואולם ההשוואה לוקה בנקודה יסודית אחת. ב-1985 נסוב המשא ומתן בין הממשלה לעובדים ולמעסיקים סביב הצורך בהצלת המשק, ולכל אחד מהצדדים היה ברור שלשם כך יש לשלם מחיר. ב-2009, לעומת זאת, עסק המשא ומתן בין הצדדים בהצלת הממשלה, ולא בהצלת המשק - והיה ברור כי התרומה הנדרשת נועדה לרצות את יו"ר ההסתדרות עופר עיני, ודרכו את שר הביטחון אהוד ברק, כדי להבטיח את שלמות הקואליציה.

להבדיל מ-1985, אז היה האינטרס של שלושת השותפים למשא ומתן זהה, ב-2009 היה ניהל צד אחד את המשא ומתן כשאקדח צמוד לרקתו. היה זה ראש הממשלה, שנלחם את מלחמת ההישרדות הפוליטית שלו. לפיכך, עסקת החבילה לא הושגה באמצעות משא ומתן, אלא בדרך של מתן ומתן - כאשר הצד הנותן הוא ממשלת ישראל, כלומר כולנו.

הפרדוקס של הנתינה האינסופית הזו עלה בקבלה ללא תנאי של דרישות שונות, כמו הוצאת הרפורמה במים מחוק ההסדרים, הניסיון להוציא את המאבק בחשבוניות הפיקטיוויות מהצעת החוק, וביטול המס האקולוגי על חברת החשמל, באמצעות הגדלת הבלו על שימוש בפחם מזהם (שתי הדרישות האחרונות הועלו בידי התאחדות התעשינים). מיותר לציין שאף לא אחד מהסעיפים האלה נוגע ליחסי עבודה - וגם אם יש לעובדים או למעסיקיהם אינטרס שלא יוגבר הפיקוח על מקורות או שלא יוטלו קנסות על חברת החשמל בגין זיהום הסביבה, בוודאי שאין סיבה לכך שהאינטרס הצר הזה יועדף על פני האינטרס הלאומי.

ובכל זאת, זה בדיוק מה שקרה. אינטרסים צרים, אפילו כוחניים, של ההסתדרות - ובעיקר אינטרסים כוחניים מאוד של המעסיקים, בראשות שרגא ברוש - הועדפו על פני האינטרס הלאומי. אפילו אינטרסים בהולים, כמו אלה של ניהול משק המים המצוי במשבר, נדחו מפאת התבטלותה המוחלטת של הממשלה במשא ומתן על עסקת החבילה.

בכך, הוכיח עיני את כישרונו הפוליטי הרב, אך גם את קצרות הרואי שלו. הפרת האיזונים בעסקת החבילה שירתה אמנם את האינטרסים המידיים של ההסתדרות והתאחדות התעשיינים, אך פגעה בעסקה עצמה. למעשה, זו לא היתה עסקה, אלא כניעה; כניעה משפילה במיוחד. גרוע מכך, זאת היתה כניעה שבמובנים רבים פגעה בטובת כלל אזרחי המדינה. כניעה כזו אינה יכולה לשרת איש, ובוודאי שאינה משרתת את האמונה שהדרך הטובה ביותר לנהל את המשק היא בהידברות של כל השותפים, באמצעות "שולחן עגול".

אין ספק שהמסקנה של משרד האוצר, ושל זרועות נוספות בממשלה, תהיה שאין מקום לשתף את ההסתדרות בדיונים על ניהול כלכלת ישראל - כי ברגע שנותנים להסתדרות אצבע, היא לוקחת את כל היד. זו אינה מסקנה חיובית.

מי שקיווה שישראל תוכל ללכת בדרכה של אירלנד, שהבריאה את עצמה באמצעות הידברות ושיתוף פעולה בין בעלי אינטרסים שונים, גילה שהגרסה המזרח-תיכונית של אירלנד היא "כל דאלים גבר". פעם זה משרד האוצר האלים, שכופה על כולם את דעתו באמצעות חוק ההסדרים, ופעם זו ההסתדרות שמשיבה לאוצר כגמולו באלימות קשה אף יותר. באמצע נותרת מדינת ישראל המוכה, שהאינטרסים הלאומיים שלה נרמסים על מזבח הכוחנות.