>> בסוף הצליחה ממשלת ישראל להתעלות על עצמה ולגלות מעט אחריות. התקציב ל-2009-2010 אושר, ולא זו בלבד - אלא שהוא אושר תחת האילוץ של שמירה על גירעון סביר.

ההתעלות הזאת עשויה להציל את שרידי המוניטין של ממשלת נתניהו, וגם להחזיר מעט אמון בציבור ביכולת של הממשלה למשול. אמון נוסף צריך להישאב מכמה מהלכים שלטוניים חשובים שהממשלה השכילה להשאיר בתוך חוק ההסדרים. ההרחבה של תוכנית ויסקונסין, אחת התוכניות החברתיות החשובות ביותר שישראל הנהיגה בשנים האחרונות, נשארה בעינה. גם ההחלטה על הפסקת השימוש בעובדים זרים בבניין ובמסעדות היא הישג חברתי ראשון במעלה, אחרי שנים של מאבקים כושלים בנושא.

הישגים חשובים נוספים הם ההסכמה על המשך קידום הרפורמה בחשמל, ביטול הפטור ממע"מ על פירות וירקות, והחשוב מכל - הסכמה עקרונית של הצבא על העלאת גיל הפרישה מצה"ל.

ההישג האחרון, עם זאת, מייצג גם את הכישלון של התקציב הנוכחי. שינוי סדר העדיפות המקווה של הממשלה שובש עד מאוד. במקום לקצץ הרבה בתנאי השכר המופרזים של אנשי הקבע, קיצצו שם רק מעט. במקום להפנות עוד כספים לחינוך, קיבל משרד התיירות תוספת של חצי מיליארד שקל, ומשרד הקליטה - תוספת של 200 מיליון שקל. במקום שהממשלה תבחר היכן היא משקיעה, הוגדל תקציב מרכז ההשקעות - שנחשב כלי לא מוצלח לקידום השקעות - ב-900 מיליון שקל. במקום שהממשלה תקבע מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, הממשלה ברחה להחלטה שלא להחליט - כלומר לקיצוץ רוחבי חסר אבחנה בתקציבי המשרדים כולם. וכל זה נוסף על הכישלון הבסיסי - פריצת מסגרת התקציב, תוך שהממשלה מפירה החלטה שהיא עצמה קיבלה לפני שבוע.

בסופו של דבר, התקציב הנוכחי נגמר פחות נורא מכפי שהיה נדמה, ומה שנחרת ככישלון נורא הוא בעיקר תהליך קבלת ההחלטות - יותר מאשר תוכן ההחלטות עצמן.

ואגב, בהקשר הזה צריך להסיר את הכובע בפני יו"ר ההסתדרות, עופר עיני: יותר מכולם עיני ידע מה הוא רוצה להשיג וכיצד, ושילב בחוק ההסדרים שורה של תיקוני חקיקה חשובים במיוחד בתחום העבודה. חבל שלא ראינו החלטיות דומה גם בזרועות הממשלה.