<<בשבוע שעבר צוין יום האשה, אך אין סיבה לחגיגה. בפברואר נרשם שיא של תביעות לדמי אבטלה, ועוד לא הגענו לשיאו של המשבר העולמי והמקומי, ולשיאו של גל הפיטורים. נשים, שממילא נמצאות בתחתית סולם השכר והזכויות, הן הקורבן הראשון לפיטורים, לאבטלה ולעוני.

נשים ערביות הן קבוצת הנשים שנפגעת ממדיניות זו יותר מכל. דווקא בענפים שבהם ניתן היה להעסיק עשרות אלפי נשים ערביות אימצו ממשלות ישראל לדורותיהן מדיניות שייצרה אבטלה במודע. בחקלאות איפשרו הממשלות יבוא כוח עבודה זול וחסר זכויות מחו"ל, שתפס את מקום עבודתן של נשים מקומיות. מדיניות הממשלה עומדת בניגוד להמלצות דו"ח אקשטיין, שקבע עוד ב-2007 את הצורך לצמצם את יבוא הפועלים הזרים כדי לעודד יצירת מקומות עבודה למקומיים. בכל הנוגע לחקלאות הסיבה היא ברורה: יבוא התאילנדים הוא סבסוד עקיף של החקלאים, מבלי שהממשלה תצטרך להקצות לכך משאבים. את המחיר משלמות הנשים הערביות הסובלות מאבטלה ועוני.

יש הטוענים שהעובדים הזרים מועסקים בעבודות שאין בישראל מי שרוצה לעשות אותן. בפועל מועסקות כיום נשים ערביות באמצעות "ראיסים" בכל סוגי העבודות החקלאיות. אלא שהצורך בהן הוא רק בעונות הבוערות. נשים אלה עוברות במשך שנה אחת בין שלושה לשישה מעבידים. עד שהתרגלו למקום העבודה החדש, הן מפוטרות, ונאלצות לחכות לעונה הבאה , במשק אחר ובתחום אחר.

העבודות החקלאיות הקבועות תפוסות בידי התאילנדים. לו יכלו הנשים הערביות להיקלט בעבודה קבועה, מצבן הכלכלי והחברתי היה משתנה ללא הכר. אלא שהעבודה הקבועה והרצופה שייכת לעבדים המודרניים, מי שעובדים תמורת 13 שקל לשעה או פחות, מי שמשלמים את האגרה המוטלת על המעבידים באמצעות שעות נוספת בלתי משולמות, מי שישנים במקום ותמיד זמינים לכל עבודה.

מאות העובדות הערביות שכבר נקלטו במשקים חקלאיים במסגרת הפרויקט של עמותת מען, שמנסה למצוא עבודה מסודרת לנשים ערביות, מתקשות להתחרות בכוח העבודה הזול של התאילנדים. זאת משום שהן דורשות לקבל שכר המינימום, תמורה על שעות נוספות וכיסוי דמי הנסיעה. אף כי חלקן מפרנסות יחידות, אין הן יכולות להתבסס על הכנסה קבועה ולתכנן לטווח ארוך.

החלטה על הורדת מכסות העובדים הזרים בחקלאות לא תעלה למדינה כסף. החלטה כזו תפתח בטווח קצר אלפי מקומות עבודה ותביא להורדת בשיעורי האבטלה דווקא בשכבות שנפגעות יותר מכל. הכישלון המהדהד של הקפיטליזם הניאו-ליברלי והגלובליזציה מחייבים שידוד מערכות. האינטרס הקיומי של העובדות והעובדים שאולצו ב-20 השנה האחרונות לגמוע את כוס התרעלה עד תום, מחייב מחשבה חברתית חדשה שתשים את העובדים במקום ראשון. במקום מלל על תוכניות הבראה, שדואגות בראש ובראשונה לבנקים, יש לשים קץ ליבוא כוח אדם זול מחו"ל לחקלאות.

הכותבת היא רכזת הפורום הנשי של עמותת מען