>> יש מדינות שיש להן צבא ויש צבאות כמו צה"ל שיש להם מדינה. על פי המחקר המקיף ביותר המתפרסם בימים אלה על מערכת הביטחון והקרקע בישראל, מחזיקים גופי הביטחון השונים ובראשם הצבא במחצית משטחי המדינה, ומקיימים בהם אוטונומיה נרחבת מבחינה תכנונית ונדל"נית.

התוצאה היא שבמקביל להליכי תכנון מוסדרים וארוכי טוווח שאימצה המדינה בשני העשורים האחרונים, באמצעות שורת תוכניות מתאר ארציות ומחוזיות, ממשיך חלק ניכר מקרקעות המדינה להתקיים כממלכה נפרדת. קיומה של ממלכה זו הוא אמנם הכרחי במידה רבה, אך ממדיה והאופן שבו היא מנוהלת לא עמדו עד היום בפני בפני מבחן של בדיקה ציבורית רצינית. המחקר החדש מתפרסם במסגרת בהוצאת כרמל, ונקרא "ארץ בחאקי: קרקע וביטחון בישראל". מחבריו הם הגיאוגרפים ד"ר עמירם אורן ורפי רגב. אורן חוקר כבר שנים את הקשר שבין פעילות מערכת הביטחון ושימושי הקרקע בישראל על היבטיהם התכנוניים, הסביבתיים וגם הנדל"ניים.

לטענתם, מערכת הביטחון התבססה בראשית שנות המדינה על מערכת הבסיסים הבריטיים והרחיבה את אחיזתה באמצעות הפיכת אזורים רבים לשטחי אימונים, ובאמצעות הקמתם של בסיסים חדשים.

הכנסת איפשרה למערכת זו לפעול תוך מגבלות מעטות באמצעות הליך תכנוני מיוחד המתנהל דרך ועדות תכנון למתקנים ביטחוניים שכל דיוניהן חסויים והרכבן מצומצם. לאחר מלחמת יום הכיפורים חל גידול דרמטי בסדר הכוחות כחלק מלקחי המלחמה, והצבא הקים מספר רב של מתקנים והרחיב שטחי אימונים.

גם לאחר הנסיגות השונות מסיני, רצועת עזה, וחלק מהגדה המערבית - ממשיך הצבא להתפרס על שטחים גדולים. לצד מחנות קטנים או בינוניים יש לצבא ולמערכת הביטחון מספר קטן של מחנות ומפעלים עצומים ששטחם הוא עשרות אלפי דונם כל אחד, רובם בדרום הארץ. כמו כן, יש כמה עשרות מחנות בסדרי גודל של 1,000-5,000 דונם.

את רוב השטח תופסים שטחי האימונים והניסויים המשתרעים על קרוב ל-9 מיליון דונם: כשליש משטח ישראל וקרוב לשני שלישים משטחי הנגב. בשטחי יהודה ושומרון מגיע גודלם ל-1.3 מיליון דונם, כרבע מהשטח.

לפי החוקרים, במהלך השנים נוצר מצב שבו למעשה לא התקיים פיקוח אזרחי על גודלם, מיקומם ומספרם של השטחים שהוקצו למערכת הביטחון לצורכי אימונים. רשויות התכנון אינן מודעות לצרכים האמיתיים של מערכת הביטחון. הן נוטות לאשר בקשות להקצאת קרקע בלי ידיעה ברורה באשר לנחיצותם.

לא תמיד ברור כי ניצול השטח בידי הצבא הוא אכן מיטבי, או שמא מחזיק הצבא בשטחים כנכסים לעתיד לבוא, בעיקר באזורי ביקוש לבנייה.

בשני העשורים האחרונים הצבא פינה בסיסים רבים בריכוזי אוכלוסייה כדי להתייעל וכדי להימנע מהחיכוך ההולך וגובר עם אוכלוסייה אזרחית ביישובים המתפשטים לכיוון מתקני הצבא.

אחת הדוגמאות לגישה הנדל"נית שאימץ הצבא ניתן למצוא במקרה של מתחם המחנות בצריפין שאותם רוצה הצבא להעביר לקרית ההדרכה שתקום בנגב, ליד אזור התעשייה של רמת חובב.

הצבא הפעיל במקרה זה את השפעתו כדי להתנגד לתוכניות הקיימות של פיתוח הקרקע בצריפין, והביא לשינוי ייעוד הקרקע מאזור חקלאי לאזור פיתוח עירוני. בכך העלה את שווי הקרקע, וזאת ככל הנראה כדי לתמרץ את שיווקה ולהשתמש בה כמקור מימון להעברת בסיסיו דרומה.

"במקרה זה אפשר לומר באופן חד משמעי שמשרד הביטחון חרג מהאופן שהועיד לו המחוקק בהגנה על נכסיו", מציין המחקר. "שכן התנגדות מערכת הביטחון לתוכניות, מניעיה צריכים להיות עניניים, בהקשר של הפרעה למתקן ביטחוני בגלל תוכנית - ולא מתוך כוונה להשביח תוכנית".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה כי "בהתאם להחלטת ממשלת ישראל, פועלת מערכת הביטחון במסגרת סמכויותיה, יחד עם מינהל מקרקעי ישראל, משרד האוצר ומשרדי ממשלה נוספים, לפינוי מחנות צה"ל ממרכזי הערים".

תלות מסוכנת

גם מכון דש"א של החברה להגנת הטבע העוסק בשימור שטחים פתוחים עמד על הבעייתיות של מימון העברת בסיסי צבא באמצעות שינוי ייעוד של קרקע לצורכי פיתוח. הדו"ח האחרון על מצב השטחים הפתוחים בישראל שאותו פירסמה בשבוע שעבר מציין את המקרה של מטווח 24 הנמצא מדרום לראשל"צ ומהווה עתודה כמעט אחרונה של חולות וטבע באזור. "ראוי היה כי הממשלה תאפשר למערכת התכנון לייעד את השטח המתפנה למטרות סביבתיות וחברתיות", מציין הדו"ח. "אפשרות זו איננה קיימת מאחר שמימון העברת המחנות מתבסס על ייעוד השטח למטרות נדל"ן", נכתב בדו"ח.

מערכת הביטחון משפיעה גם על השטחים הנמצאים מחוץ לשליטתה הישירה והיא יכולה לסכל תוכניות בתוקף מעמדה התכנוני המיוחד. מרבית המקרים שבהם מערכת הביטחון מתנגדת לתוכניות אזרחיות הם כאשר תחומן משיק או נמצא בסמוך למתקניה.

כך התנגדה מערכת זו לבקשה של חברה מסחרית להוסיף כמה קומות בבניין הנמצא בסמוך למתקן ביטחוני בגוש דן. היא טענה שהדבר יאפשר תצפית ואיסוף נתונים על אותו מתקן. לבסוף הושגה פשרה ובה נקבע שהקיר הגובל במתקן הביטחוני יהיה ללא חלונות ולא יוצבו עליו אנטנות.

במקרה אחר התנגדה מערכת הביטחון לבקשת יזם להקים בניין בגובה כמה עשרות קומות לאחר שהתברר שארבע הקומות העליונות יחדרו לעורק תקשורת מיקרו-גל בין מתחם הקריה בתל אביב למתקנים אחרים. לבסוף הוסכם שתוכנית הבנייה תבוצע, אבל על הבניין יוקם מתקן ממסר קשר שימנע הפרעה לתקשורת צבאית וטכנאי צה"ל יוכל לגשת אליו באופן חופשי.

עוברים אל הנגב

בשני העשורים האחרונים יש מגמה של יציאת מתקנים ביטחוניים מאזורים של ריכוזי אוכלוסייה. בנוסף לכך גובר הלחץ הציבורי על מערכת הביטחון להימנע מעקיפת מערכת התכנון ולשתף את גורמי התכנון בקביעת ייעודי הקרקע הביטחוניים. גם בתי המשפט שעסקו בכמה עתירות נגד הקמת מתקנים צבאיים הגיעו למסקנה שיש לאמץ גישה זו.

להערכת החוקרים, בעתיד הקרוב יישארו שטחי האימונים בדרך כלל בגודלם הנוכחי. לעומת זאת, לאורך החוף ובאזורי ביקוש במרכז הארץ ישמשו שטחים צבאיים וביטחוניים עתודת פיתוח לערים הסמוכות אליהם. המגמה הכללית תהיה של העתקת כובד המשקל של הפעילות אל הנגב.

המלצת המחקר היא להתאים את המציאות שבה פועל הצבא לתנאים של החברה האזרחית בישראל הנמצאת במצוקת קרקע קשה. בחברה זו גם יש מודעות גוברת לצורך לפקח גם על פעילות המוגדרת כבעלת חשיבות ביטחונית-קיומית.

אחת ההמלצות העיקריות של המחקר היא לערוך שינויים בפרק של חוק התכנון והבנייה שאיפשר למערכת הביטחון חופש פעולה נרחב ונטול בקרה. "פרק זה מצוי עוד בשנות הדינוזאוריזם הביטחוני שנס ליחו", מציין המחקר.

השינוי צריך להתבסס על פעולה משולבת של הכנסת ובתי המשפט שיביאו לכך שמצד אחד יובטחו צורכי המערכת הביטחונית ומהצד האחר ידאג החוק להגברת הפתיחות והשקיפות. משמעות הדבר היא שמערכת הביטחון תצטרך להוכיח שהיא אכן משתמשת בקרקע באופן יעיל וכי יש בכך הכרח ממשי. ייתכן שיהיה צורך גם בהסדרת השטחים הסגורים לצורכי אימונים באמצעות חקיקה באופן שיאפשר בקרה טובה יותר וימנע פזרנות בשימוש בשטחים אלו. הכנסת כבר החלה בהליך של שינוי הפרק בחוק התכנון והבנייה המתייחס למערכת הביטחון, אך עד עתה ללא הצלחה.