בשבוע שעבר ערך קצין בכיר בצה"ל פגישה עם כמה עורכים בכירים בעיתונות. בסוף הפגישה העז אחד מהם לסטות לרגע מהדיון הצבאי ושאל "כמה זה עולה לנו?".

הקצין הבכיר סינן בביטול: "10 עד 20 מיליון שקל ביום". שלוש שעות לאחר התדרוך קיבלו העורכים טלפון מדובר צה"ל. "הקצין לא דייק, מדובר בעלות של כ-100-50 מיליון שקל ביום".

לסיפור הזה אפשר לתת כל מיני פרשנויות: הפשט אומר שהמערכת הצבאית היא המערכת היחידה בישראל שלא חושבת במונחים כספיים; 20 ,10 או 100 מיליון שקל ביום לא עושים הבדל גדול. הדרש אומר שהמערכת הצבאית מתחילה להכין את הממשלה ואת אזרחי מדינת ישראל לקרב הבא: הגדלת תקציב הביטחון.

כאשר התותחים רועמים ומספרם של חללי צה"ל גדל בקצב מפחיד - איש לא רוצה לנהל דיון בתקציב הביטחון. קודם נגמור את המלחמה הזאת, אחר כך נתפנה לעשות את החשבונות, הם אומרים.

אבל ישראל אינה ארה"ב. לנו אין הלוקסוס הזה - הדיון בתקציב הביטחון ובסדרי העדיפויות הלאומיים צריך להתנהל בצורה מקצועית ואחראית, בהקדם, ללא קשר למצב המלחמתי. הביצה הלבנונית היא גרועה דיה, וישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לפתוח חזית נוספת בזירה הכלכלית.

מדינת ישראל שרוצה לצמוח, לייצר מקומות עבודה ולטפל בעניים, בקשישים ובחולים לא יכולה להרשות לעצמה מערכת ביטחון ענקית. כל שקל שהולך להוצאות ביטחון נגרע מהוצאות על שירותים אחרים שהממשלה אמורה לספק לאזרחיה; כל שקל שהולך לביטחון מאיים על הרפורמה הכלכלית החשובה מכולן - פינוי מקורות לסקטור הפרטי.

איש אינו יודע כיצד תסתיים המערכה הצבאית הלבנונית - אבל לכולם ברור שבסופה יכול להיות רק פתרון מדיני

"אמרנו לכם", אומרים עכשיו הקצינים הבכירים בצה"ל, שנאבקים ללא לאות למניעת הקיצוצים בתקציבי הביטחון - אבל זוהי זריית חול בעיני הציבור. המלחמה הזאת אינה מוכיחה שמערכת הביטחון יעילה, שתנאי הפנסיה של הרוב המכריע של הקצינים, הנגדים ואנשי הצבא בעלי המקצועות האזרחיים המשרתים בעורף מתאימים למציאות הכלכלית הישראלית ושרכש הנשק ומימון הפרויקטים בצה"ל נעשים תוך בחינה כלכלית מקצועית. המלחמה הזאת מוכיחה רק שהוצאות ביטחון גבוהות אינן ערובה לרמת ביטחון גבוהה, ושמיליארדי שקלים על ציוד מתוחכם ומודיעין יכולים להניב לעתים תוצאות מפוקפקות מאוד.

איש אינו יודע כיצד תסתיים המערכה הצבאית הלבנונית - אבל לכולם ברור שבסופה יכול להיות רק פתרון מדיני. הצידוק להעמקת הלחימה, הגובה מספר גדל והולך של קורבנות צבאיים, הוא שמירה על ההרתעה של ישראל. אלא שההרתעה האמיתית של ישראל טמונה בעמידות של החברה והמדינה מול האיומים הצבאיים: הגיבוי שמקבל הצבא מהאזרחים והיכולת של המדינה להמשיך להתקדם כלכלית גם כאשר מתנהלת מערכה צבאית.

הרפורמות הכלכליות שבוצעו בישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה מאפשרות למשק להמשיך לשמור על חוסן בסיסי גם כאשר מלחמה עזה ניטשת בצפון. ההגנה על הישגי הרפורמות האלה היא קריטית כדי לשמר את ההרתעה הישראלית.

המחיר הישיר של הלחימה המתמשכת, הצורך לפצות את תושבי הצפון וההאטה בגביית המס יפערו חור בתקציב הממשלה השנה

חוץ מהאיום האיראני, שהתמודדות איתו יכולה ממילא להיעשות רק בהובלה אמריקאית, הסכנה הגדולה ביותר האורבת היום לממשלה היא השתלטות טוטלית של סדר היום הביטחוני על הדיון הציבורי. תחת מסך העשן של סדר היום הביטחוני התחמקה ממשלת ישראל במשך רוב שנותיה מגיבוש אסטרטגיות כלכליות ארוכות טווח ומביצוען; תחת מסך העשן הזה הידרדרו מערכות החינוך והרווחה ונפערו פערים אדירים בחברה.

מלחמת לבנון השנייה מציבה אתגרים גדולים בפני הממשלה ומשרד האוצר; המחיר הישיר של הלחימה המתמשכת, הצורך לפצות את תושבי הצפון וההאטה בגביית המס יפערו חור בתקציב הממשלה השנה.

כדי למנוע הידרדרות במדרון החלקלק של העלאת הגירעון והמסים צריכה הממשלה לנקוט מדיניות כלכלית נחושה ושמרנית יותר מאי פעם. אירועי מלחמת לבנון השנייה ידרשו חשבון נפש רציני מהצבא, מהמודיעין ומהדרג המדיני - אבל נסיגה מייעול מערכת הביטחון ומהרפורמות הכלכליות אינה חלק ממנו.

פישר לא לוקח סיכונים, ובצדק

ביום שני השבוע הודיע נגיד בנק ישראל פרופ' סטנלי פישר על העלאה של הריבית ב-0.25% - ומיד ספג מטח ארטילריה כבדה מכל הכיוונים: תעשיינים, סוחרים, ברוקרים ופוליטיקאים האשימו אותו בחניקת המשק ברגעים קשים אלה.

הדיון על יציבות המערכת הפיננסית הישראלית הוא כדור שלג, שבתוצאותיו ההרסניות חזינו לפני ארבע שנים

כמה קצר הוא הזיכרון האנושי: לא חלפו ארבע שנים מאז איים המשבר הביטחוני הקודם לדרדר את המשק למשבר פיננסי - וכבר שכחו כולם את ריח הפחד באוויר בקיץ 2002. למרות ההסתבכות הצבאית הקשה בלבנון שמחמירה והולכת מדי יום, המערכת הפיננסית בישראל שומרת על עוצמה: השקל לא נופל, הבורסה מתפקדת היטב, כסף לא בורח לחו"ל ואפילו ההשקעות הזרות נמשכות.

כל אלה אינם מובנים מאליהם; ברגע שיתחיל דיון על יציבות המערכת הפיננסית הישראלית - איש אינו יודע היכן הוא יסתיים. זהו כדור שלג, שבתוצאותיו ההרסניות חזינו לפני ארבע שנים.

העלאת הריבית של פישר היא צעד שמרני מתבקש כדי לשדר לכל השחקנים במשק כי הבנק המרכזי נחוש לשמור על היציבות הפיננסית. ברגע שתרד רמת האי ודאות לגבי ההתפתחויות הצבאיות וההשלכות הכלכליות שלהן, ניתן יהיה לשוב ולהוריד את הריבית הישראלית בלי לסכן את היציבות והמוניטין של המשק.