תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מלחמתה של פמיניסטית, דתייה וחסרת חוש הומור

לכתבה
שרון מייבסקיאוליבייה פיטוסי

שרון מייבסקי דווקא מצחיקה למדי ■ בראיון היא מסבירה איך צומחת פמיניסטית דתייה בערוגה של פתח תקוה, מה למדה מהחיים עם בן זוג חילוני ומדוע היא מקדישה פוסטים לרצפת האגן שלה

9תגובות

שרון מייבסקי היא פדלחו"שית גאה. אם אין לכם מושג מה זה אומר, כנראה שלא נחשפתם לאחת הקבוצות האקטיביסטיות והשנונות ביותר בפייסבוק – זו של הפדלחו"שיות, או במילים אחרות, כאלה המצהירות "אני פמיניסטית דתייה וגם לי אין חוש הומור". הראיון עם מייבסקי מתקיים עוד לפני הבחירות בארצות הברית והיא משדרת אופטימיות – לאו דווקא בקשר לבחירות, אלא בנוגע לשינוי העדין אך המורגש באווירה הציבורית בישראל, לפחות בכל הנוגע לחוסר סובלנות כלפי הטרדה מינית.

הכתבה מתפרסמת בגיליון ינואר של TheMarker Women

שער וומן ינואר 2017

בשבועות ובימים שקדמו לראיון, רשם המאבק הנשי כמה הצלחות, כמו התפטרותו של דוידי פרל, ראש המועצה המקומית גוש עציון, בלחץ גרעין קטן של תושבים, לאחר הפרסומים שלכאורה הטריד מינית ואף שילם דמי שתיקה; וההתנצלות וההתפטרות של עיתונאי "הארץ" ארי שביט, לאחר שעיתונאית אמריקאית טענה כי הטריד אותה מינית. לפרשות אלה ואחרות שקדמו להן נוסף הסיכוי שנראה אז ממשי לכך שנשיאה אישה תיכנס אל הבית הלבן – בצעד בעל סמליות גדולה במיוחד עבור המין הנשי.

לאחר הבחירות, כששבתי אל מייבסקי, התברר שעולמה לא חרב עליה. "דונלד טראמפ הוא גזען, סקסיסט ושוביניסט, ויש נגדו עדויות על תקיפה והטרדה, אבל אני לא חושבת שאפשר לייחס את בחירתו רק לסוגיות של מגדר", היא מכריזה. "זאת תמונה חלקית מאוד. ומכל מקום, נראה לי שבשום אופן לא היינו מנצחות כאן, גם אם קלינטון היתה נבחרת – כי גל של שנאת נשים היה פורץ בעקבות 'המכשפה' שנבחרה.

"שנאת נשים קיימת מאז ומעולם, ובוודאי שיש לה עכשיו הזדמנות לשגשג עם בחירתו של הטיפוס הזה לנשיא. אני בטוחה שהתנועה הפמיניסטית האמריקאית תחטוף חתיכת בקלאש (תגובת נגד, ת"ר). עם זאת, אני עדיין סבורה שזאת לא צריכה להיות מלחמת מינים. לא גברים נגד נשים אלא מאבק תרבותי, בין מי שרואה נשים ככלי עבורו בכל מיני היבטים, לבין מי שרואה בנשים בראש ובראשונה בנות אדם", היא אומרת.

מייבסקי, 43, היא יוצרת בתחום התיאטרון ופעילה למען זכויות נשים. היא שימשה דוברת של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, ליוותה והנחתה פורום של שורדות גילוי עריות ופגיעה מינית. נשים אלו עברו הכשרה ותמיכה במרכזי הסיוע במטרה להשתתף ולהשמיע את קולן בימי עיון של אנשי מקצוע מתחום המקצועות הרפואיים והפרא־רפואיים, משפטנים, פסיכיאטרים ועוד.

"מאז שציפי לבני, כשרת משפטים, העבירה תקנה המחייבת שופטים ושופטות לעבור את ההשתלמות הזאת, רבים מהם נשמעים אחרת, ומבינים מה הפגיעה מחוללת", מאמינה מייבסקי. "עכשיו הם מבינים למה יש לנשים שנפגעו כמה גרסאות. גם במשטרה יש שינוי. יש חוקרות וחוקרים שלא שואלים שאלות משפילות ומבזות, וגם אם זה קורה, בפרקליטות הנשים מקבלות מענה וחוק נפגעי עבירה באמת נאכף. כך, התהליך המשפטי יכול להיות גאולה של ממש לנשים שנפגעו". עם זאת, היא אומרת, רוב הנשים שנפגעות עדיין בוחרות לא להתלונן במשטרה. במקביל, "יותר ויותר נשים מוצאות את הדרך לספר בערוצים אלטרנטיביים על הפגיעה שעברו".

המעורבות של מייבסקי במרכזי הסיוע החלה בהתנדבות, בזמן שהיתה סטודנטית לבימוי והוראת תיאטרון בסמינר הקיבוצים. "נשאבתי פנימה", היא מספרת. "התחלתי להעביר סדנאות בבתי ספר תיכון בירושלים על פגיעה מינית". לאחר שהמודעות שלה לנושא העמיקה, בחרה מייבסקי בלימודי תואר שני בתיאטרון ומגדר באוניברסיטה העברית.

במקביל למעורבותה במרכזי הסיוע, עסקה גם בתיאטרון. בין השאר יצרה עם טל ברנע את הקברט הנשכני "חובבות ציון" לפסטיבל עכו והמשיכה להופיע אתה בתיאטרון תמונע. בהמשך היא למדה תסריטאות בסם שפיגל.

"לשלב ידיים עם נשים אחרות"

שרון מייבסקי, בהפגנה נגד אלימות מינית. אפריל 2014
איל תגר

כשנפתחה קבוצת הפדלחו"שיות, שאפשר לתארה כמעין תנועה פמיניסטית שצמחה מהשטח, מייבסקי נהפכה לאחת הפעילות הבולטות בה. במקור, הקבוצה הוקמה כגרסה הדתית של קבוצת "אני פמיניסטית בלי חוש הומור" (שבתורה נוסדה כתגובה לאמירה של יאיר לפיד שלפמיניסטיות אין חוש הומור). ואולם עד מהרה היא צברה יותר משתתפות והשפעה, ונהפכה למרכז תוסס של דיונים ומאבקים חברתיים.

כך למשל, מייבסקי היתה בין מובילות קמפיין "מפסיקות לשתוק" באביב 2014, שבו נשים וגברים, דתיים וחילוניים, יצאו להפגין נגד אלימות מינית ובעד שבירת השתיקה. לאחר שנים שבהן המאבקים הפמיניסטיים של נשים חילוניות ודתיות התנהלו בעולמות מקבילים, נראה שכיום, בזכות הפדלחו"שיות, בזירת הפייסבוק ומחוצה לה, פמיניסטיות ופעילות חברתיות מוצאות בפמיניסטיות הדתיות שותפות ראויות למאבק. מייבסקי ניצבת בדיוק בצומת הזו.

"אמנם יש בינינו דתיות ושומרות הלכה, אבל אנחנו חיות בעולם ובחברה הכללית", היא אומרת. "לי יש רצון לשלב ידיים עם נשים אחרות. ככל שאני פוגשת יותר נפגעות, אני מבינה שזה נמצא בכל מקום. עם צבירת הניסיון והידע, משתכללת היכולת שלי להגיד משהו על כך, ואני מנסה שהאמירה שלי תהיה בעלת ערך".

מייבסקי רואה ברשתות החברתיות מכשיר לשינוי. "נשים שלא התלוננו במשטרה מוצאות בפורומים באינטרנט ובפייסבוק מקום שבו הן יכולות לספר מה קרה להן. הסיפורים נשמעים. זה משהו מרגש ומחולל שינוי". וככל שהסיפורים זוכים לבמה, היא אומרת, נוצרת שפה חדשה, ועולה הנגישות לתמיכה ולמתן סיוע. "הפוטנציאל לפגיעה תמיד היה קיים. רוב מקומות העבודה רחוקים מלהיות אידאליים, הן מבחינת תנאי העסקה לנשים שהן אמהות, הן מבחינת השכר והביטחון התעסוקתי והן מבחינת האפשרות להטרדה מינית. אבל נשים מיעטו לדבר על כך, ובוודאי להתלונן. זה היה לא לגיטימי".

מייבסקי מאמינה ש"הזירה משתנה", גם מאחר ש"הפתולוגיה של הדבר נחשפת. בין אם זה ראש מועצה או מרצה נערץ, תמיד זה אדם חזק. פעמים רבות הוא גם נורמטיבי, בעל משפחה וזכויות בקהילתו, שמשתמש בססטוס שלו כדי לנצל, לפגוע ולחמוס. מה שהשתנה הן הפלטפורמות שבהן אפשר לחשוף את הסיפורים".

עם זאת, מייבסקי מצרה על כך שאף שיותר ויותר נשים מוכנות להשמיע את קולן ולספר על הפגיעה שעברו, יש לא מעט גורמים שעדיין בוחרים לשתוק לנוכח העוול שנעשה להן. "שתיקה היא נקיטת עמדה", היא קובעת בנחרצות. "לצערי, אנחנו עדים לשתיקה של הקהילה ולהצטופפות השורות מול התוקף. אך בפרשת דוידי פרל שמחתי לראות שגם גרעין קטן, של 20 אנשים בסך הכל, יכול לחולל שינוי".

לצאת מהעיוורון

עוד שלב בתהליך שעברה מייבסקי, לדבריה, הוא במתיחת קו בין המאבק הפמיניסטי לזה המזרחי. "מבחינתי, חשוב מאוד להבין מי עוד מדוכאת יותר ממני. כשאת קוראת על האפליה הדיכוי, המשאבים שמחולקים בצורה לא שוויונית, את מבינה שזה עניין רציני בחברה הישראלית, וההכחשה מעמיקה את הכאב ואי השוויון. עבורי, חלק מהפמיניזם זה לצאת מהעיוורון שלך. להבין שנולדת במעמד כלכלי מסוים, קיבלת חינוך מסוים וגדלת בעיר מסוימת. את לא ערה לדברים עד שאת נתקלת בנשים ואנשים שגדלו בפריפריה חברתית".

מייבסקי מקבלת פניות רבות מנשים המבקשות להתלונן באופן חשאי, במסגרת הקהילה הדתית. לאחרונה היא עמדה מאחורי מהלך לבירור תלונות נגד דמות בעמדה חינוכית והנהגתית מסוימת, אדם שלדברי המתלוננות, התנהג בצורה פוגענית ונצלנית מבחינה נפשית ואחרת (לאו דווקא מינית) כלפי אנשים, בעיקר נגד נשים. "בציבור הדתי שומעים פעמים רבות על מנהיגים רוחניים שצריך להיזהר מהם במסגרות שונות. את אומרת לעצמך, זה לא הגיוני להשאיר את זה ככה. בשנה האחרונה הגיעו סיפורים קונקרטיים יותר לגבי אחד המנהיגים הללו, והחלטנו, קבוצה של ירושלמים שלא מוכנים לשתוק, לתת מקום לנפגעות ולנפגעים".

מייבסקי מדגישה: "אין לנו יומרות להיות פורום רבני. אנחנו בעד לקיחת אחריות. לתעד את הפגיעה, להפוך אותה לנושא שיחה ולהתריע. הרצון והשאיפה הם להעמיד מחאה ציבורית שתגרום לפוגעים לשאול את עצמם שאלות נוקבות וכנות לגבי ההתנהגות שלהם. במקרים שנראים לנו פליליים, אנחנו מנסות לברר עם הנפגעים מה הם רוצים שיקרה. העשייה נמשכת", אומרת מייבסקי. לדבריה, היא שואפת לתהליך שבסופו, בדומה לבתי הספר למשחק, מסגרות לימוד לבוגרים יחתמו על קוד אתי שיבהיר איך מנחה צריך לנהוג עם תלמידיו. "מה ראוי ומה לא, מה מוסרי ומה מסריח. כרגע זה פרוץ, במובן זה שלא מדברים על כך".

לא קל להיות כותל הדמעות של נפגעות, מספרת מייבסקי. "יש מעין טראומה משנית, במיוחד כשאת אמא. בתקופות מסוימות, אני מוצפת בסיפורים ובקשות עזרה מבוקר עד לילה. זה מערער. את שואלת שאלות – מי תומך בפוגעים, איך נשים תומכות בהם?".

ינון מגל
דודו בכר

מייבסקי סופגת ביקורת מהקהילה שלה, לצד תגובות ונאצות מסתם גולשים. לא מזמן, לאחר שהגיבה בביקורת לפוסט של ינון מגל, דרש זה בתגובה כי מייבסקי תערוך גילוי נאות של הקשר ביניהם בעבר, "ואיך הוא השפיע על מה שאת כותבת", לדבריו. בתגובה, כתבה מייבסקי: "אני, שרון מייבסקי יצאתי בעבר עם ינון מגל. הדייטים שלי אתו זכורים לי כסבבה... נפרדנו כידידים... (לא הידידים ההם שעושים שיימינג ברשתות חברתיות, ידידים אחרים). אני מקווה, ינון מגל, שאתה מבין עכשיו שאני נאמנה למאבק באלימות מינית, ושהוא הרבה יותר רחב מהסיפור שלך".

הומור כאסטרטגיה פוליטית

המטרה: להגחיך את האמירה שהפמיניסטיות הן גבריות
ומשופמות
איל תגר

העיסוק בנושאים הרציניים האלה לא מפריע למייבסקי להיות אישה מצחיקה מאוד. כשרוח הפדלחו"שיות מנשבת במפרשיה, היא מפליגה למחוזות פרועים. כך למשל, היא נוהגת להצטלם עם שפם, כדי להגחיך את האמירה של גברים שהפמיניסטיות הן גבריות ומשופמות. היא גם היוצרת של "הרבנית פשמינה" המלבבת, שצוברת תאוצה וצפיות בפייסבוק, וכבר לכדה את עינם של מגישי תוכניות בטלוויזיה, שהזמינו את מייבסקי לדבר עליה.

רבנית פשמינה, שמגלמת מייבסקי כשהיא עוטה מטפחת, היא דמות פרודית של פוסקת הלכה צנועה וחסודה. בסרטונים שהיא משחררת מעת לעת בפייסבוק, מייבסקי תוקפת נושאים שונים כמו הדרת נשים מהפרקטיקה הדתית, העיסוק האובססיבי של רבנים בצניעות האישה, והאיסור על שירת נשים, "קול באשה ערווה".

הרבנית של מייבסקי מדברת בשפה מתנשאת ובאינטונציה מגמדת, כמו זו שרבנים משתמשים בהן בשיחה עם נשים – אלא שהיא פונה לגברים. זה התחיל בספונטניות, לאחר שמייבסקי צפתה באינטרנט בהרצאה של הרב שלמה אבינר על צניעות. "הרגשתי שאני מתפוצצת. שמתי מטפחת, נאמתי איזה רבע שעה וצילמתי את עצמי בטלפון הנייד. לא ערכתי. זה היה בום. בן לילה הסרטון הגיע ל־70 אלף צפיות".

בסרטון האחרון, שהעלתה בסיום החגים, הרבנית פשמינה בישרה לגברים באותו נועם מעושה, שאם הם רוצים לרקוד עם ספר תורה, הם יכולים לעשות זאת בתנאים מסוימים, ובלבד שלא יחטיאו נשים. זהו טייק אוף פרוע ומשעשע על המציאות – כאשר נשים מבקשות לרקוד בשמחת תורה עם ספר התורה, לקרוא במגילה או להשתתף באופן פעיל בטקס דתי אחר, במקרה הטוב הן מורשות לעשות זאת במרתף, בחשאי.

"הומור זה כוח שמלווה אותי כדרך התמודדות עם העולם, זו אסטרטגיה פוליטית", מסבירה מייבסקי. "עזרת נשים, הסטטוס של גברים ונשים בעניין הקידושין, מסורבות גט – יש כל כך הרבה עוולות שאי אפשר לשתוק עליהן. ביחד עם הכעס והזעם, ההומור הוא כלי שבעזרתו אני ונשים אחרות יכולות לשחרר גם צחוק. עם פשמינה, גיליתי מה הכוח של הסתירה. מבחינת התוכן, זה לא שהמצאתי את הגלגל. אבל בעזרת ההיפוך, האבסורד בולט יותר לעין. זה כמו להאיר בזרקור ענק, ממוקד וחד, שאי אפשר להכחיש".

גאולה מרווקות מאוחרת

מייבסקי גדלה בפתח תקוה במשפחה דתית לאומית סטנדרטית, כהגדרתה. היא ספגה חינוך של בני עקיבא ולמדה בתיכון הדתי "ישורון", שלימים נהפך לאולפנה בהנהלת שי פירון. כמו חברותיה בתיכונים הדתיים, היא למדה שיעורי "אישות" שבהן עודדו את הבנות להיות רעיות ואמהות טובות ולהקים בית יהודי שיסודותיו בטהרת המשפחה ובכשרות.

איך צומחת פמיניסטית בערוגות האלה?

"אני לא יודעת באיזה גיל בדיוק התחלתי לשים לב לדברים. למשל, שבסדר פסח הגברים מסבים לשולחן, בעוד נשים מגיעות עם נטלה וקערה ונוטלות להם ידיים, ואז מתרוצצות סביב להגיש את האוכל. הבנתי גם שבמניין לא סופרים אותי. הבנת העובדה שאני כאישה לא נספרת בפרקטיקה הדתית, היתה עבורי חוויה מכוננת. בשלב מסוים הבנתי שהקול שלי בתור אישה, בהקשר הדתי, הוא בעירבון מוגבל.

"כשירד האסימון, החוויות מילדותי ונערותי הצטרפו לתמונה אחת והבנתי שהמצב הזה דורש שינוי. בתחילת שנות ה־20 שלי שמעתי את חנה קהת (שהקימה את ארגון קולך והרימה את דגל הפמיניסטיות הדתיות, ומשתתפת בפרויקט הצילום בעמ' 82, ת"ר) מדברת – וזו היתה תחושה מרגיעה מאוד, לדעת שיש קולות אחרים של נשים שלא משתפות פעולה עם הדיכוי".

ואולם מייבסקי מרדה בחינוך שקיבלה עוד קודם, כשבחרה להתגייס לצבא ולא לשירות לאומי. לאחר מכן, כשכל חברותיה התחתנו, היא עברה לירושלים ודבקה ברווקותה. ובכל זאת, היא לא עזבה את הדת. היא החלה לעסוק בקידום שוויון זכויות לנשים בפרקטיקות דתיות שנשמעות אזוטריות ושוליות למתבוננת מהצד, כגון התרת טבילה במקווה לנשים רווקות. במידה רבה, זה היה שלב באבולוציה הפמיניסטית שלה. "הפוזיציה של רווקות מאוחרת לא קיימת בהלכה, וזה דורש ממך הכרעות בכל מיני נושאים, החל מלנהל בית בעצמך, בלי פרטנר, ועד שאלת הקהילה: האם את יכולה למצוא את עצמך בתוך בית כנסת".

רווקותה המאוחרת של מייבסקי הסתיימה כשפגשה את אריאל לוינסון, המכונה "המתולתל" בפוסטים שלה. לוינסון, פעיל ירושלמי מוכר, הוא ממייסדי הישיבה החילונית בינ"ה בירושלים וממנהליה. זהו מוסד של צעירים חילונים המבקשים ללמוד יהדות בדגם ישיבתי. לבני הזוג שתי בנות, בגילאים שמונה וחמש וחצי, ובן בגיל שנה וחצי. בכל הנוגע לזוגיות, מייבסקי מתגלה כאישה לא צינית בעליל – "מאמינה גדולה בזוגיות כשותפות לדרך, לאידאולוגיה ולעשייה", כדבריה.

מייבסקי עובדת במיזם 929, המעודד קריאת פרק יומי בתנ"ך, ובמקביל, עורכת טקסי חתונות. "זו זכות גדולה ללוות זוגות בדרך החופה", היא אומרת, "לחשוב איתם על האופן שהם רוצים להינשא". לדברי מייבסקי, רוב הזוגות, גם בתוך העולם הליברלי, מעוניינים שגבר יחתן אותם, ולא אישה. "אלה התניות שיש לרובנו. כשחושבים על מקור סמכות חושבים על גבר. ולכן אני שמחה על זוגות שאומרים שהם בוחרים באישה. בחופות כאלה אין שיעמום, אין פטפוט, אין סמסים. הדברים שנאמרים הם ברורים, אישיים, לא כלאחר יד".

מייבסקי ובן זוגה מנהלים שותפות לא מובנת מאליה, בין דתיה לחילוני – מה שמצריך דיונים רבים בנוגע להתנהלות הבית וחינוך הילדים. "אריאל מחלל שבת. לא התרגלתי לזה עדיין", היא אומרת בכנות. את הילדים שלחו לבית ספר דתי, ולא לבית ספר מעורב. "האם הילדים יהיו דתיים או חילונים? האופציות פתוחות", היא מעירה, וגם פה היא מפגינה כנות. "ברור שזה יכאיב לי אם הם לא יהיו דתיים".

לדבריה, "אם יש פערים גדולים מדי בין בית הספר לבית, אנחנו מנסים להסביר לילדים בצורה שקולה, ומתוך כבוד, את התפישה שלנו. אני חושבת שהצמיחה והחיפוש הם כוח בחיים. אני מאמינה בללכת בג'ונגל עם מצ'טה, ולא לקבל הכל על מגש של כסף. זה מה שהפך אותי למי שאני. החיים בבית רגיל, אגדיר את זה כשריטה מתונה, זה לא חירב את נפשי – אלא להפך".

האישי הוא כל כך פוליטי, אצל מייבסקי, עד שהיא מספרת בגילוי לב על החלטתה לא להניק, שלדבריה, "היתה אחת ההחלטות החשובות בחיי. אני חושבת שאני לא בנויה לזה. זה דורש איזו היטמעות, תלות כזו שהיא לא טובה לי. ההנקה גרמה לי ממש להיכנס לבור שחור. הרגשתי שזו שאיבה של לשד החיים שלי, וכשאת מרגישה כך כשיש לך בידיים תינוקת בת שבועיים, התחושה הזו מעוררת אימה.

"זה אפשר לאריאל להיות אבא שיש לו קשר פיזי לא פחות ממני. זה היה משמעותי מאוד וגם אפשר לי להשתחרר. כמה שבועות אחרי הלידה התחלתי בחזרות להצגה שלי. זה התאים לי מאוד, אבל אני מבינה נשים שרוצות להישאר עם התינוק ולא רואות אופציה אחרת. שוק העבודה צריך לאפשר גם להניק".

שרון מייבסקי
אוליבייה פיטוסי

דיון הלכתי בסוגיית הברבי

מאז הלידות שלה, מייבסקי מנהלת יחסים אמביוולנטיים וכואבים עם רצפת האגן שלה, שמככבת בפוסטים שונים שהיא כותבת. כך למשל היא כתבה לא מזמן בתגובה "עם ידידים כאלה מי צריך רצפת אגן".

מה העניין עם רצפת האגן?

"רצפת האגן זה משהו כזה שלא ידעת עליו, עד שנתקלת בקריסתו של המושג בחיים שלך. כשאת רוצה לקנות שליטה חזרה בגופך אחרי הלידה, מתברר שזו חתיכת התמודדות. יש משהו קטסטרופלי בשינוי הזה. זה שינוי קיצוני, גורף, ויחד עם הבריאה של חיים חדשים, זה סוג של חורבן. כך חוויתי את זה. אפשר להתאבל על הגוף שהיה לך ואפשר לצחוק על כל הדברים שאת צריכה להתמודד איתם.

"זה משחרר מאוד, וגם מאפשר לנשים אחרות להיות משוחררות יותר עם הדבר הזה, להתבייש פחות. זה לא מובן מאליו שאנחנו מסתדרות עם הגוף החדש של אחרי הלידה, בהנחה שאנחנו לא מהנשים האלה שהכל חוזר אליהן כפי שהיה".

ואי אפשר בלי הלקאה עצמית. "זה ממש קטסטרופה שאת קוראת לעצמך פמיניסטית ונופלת לתוך המקומות האלה", היא מתקוממת על עצמה. "אבל מצד שני, את מבינה איזה כוח יש למסרים שאת מקבלת מהסביבה ומהתקשורת. זה טרגי שעם כל המודעות שלך ועם הרצון שלך שלבנות יהיה מודל אחר, את פשוט מבכה את מי שהיית, ולא יעזור כלום.

"זו הרי משאת נפש לחזור לגוף שלך לפני הלידה. כל ההישגים וכל התארים לא יעניקו לך את התחושה הטובה של להיכנס לתוך הג'ינס במידה אחת פחות. עם הבת שלי אני מנסה לא להגיד דיאטה ורזון, אלא לדבר על כושר, ספורטיביות ובריאות, במחשבה שאולי יש מקום לסמנטיקה אחרת. אבל אני ריאלית. היא בת שמונה, והגוף הוא כבר נושא מדובר בגיל הזה".

כמו שקורה לא אחת האידאלים הגדולים התנגשו במציאות כשעלתה סוגיית הברבי. מייבסקי פתחה דיון הלכתי בפייסבוק בשאלה החשובה. "תהיתי מה מפסידים ומה מרוויחים, ובסוף הבנתי שכשמשהו נהפך לפרי אסור, זה מגביר את התשוקה אליו. לכן, הרשינו לאמא שלי לקנות שתי בובות, ששוכבות עד היום כאבן שאין לה הופכין. הילדה שלי מודעת לדברים, ויחד עם זה, היא תעבור את הדרך שלה. אני לומדת על בשרי ועל בשרן של בנותי כל יום".

הילדות שלהן שונה מאוד משלך.

"לי לא היה מושג על בגרות מינית ועל השינויים שהגוף והנפש עוברים. גם היה מקובל פחות לדבר על זה. אמא שלי התביישה, וסבתא שלי כמובן בכלל לא דיברה על זה עם אמא שלי. כשנהפכתי לאם, הבנתי איזו משמעות יש לשיחה כהכנה למיניות ולהתבגרות בריאה.

"כנשים, אנחנו צריכות להיות מסוגלות לדבר על הדברים, לזהות סיטואציות שעלולות להיות פוגעניות, לחדד אינסטינקטים, לדעת מה לא נוח לנו ולחנך את הבנות והבנים שלנו. אבל לגברים יש אחריות לא פחותה – לחנך גברים אחרים. למאבק הזה בהחלט יש גוון מגדרי, אבל יותר ויותר גברים מוכנים לקחת חלק בשינוי, והמשימה שלהם היא כרגע היא לשנות את הכללים.

"נכון שיש נשים שבודות האשמות על פגיעה מינית, שמשתמשות בזה. מי שעושה זאת, צריכה להיענש. אבל אני לא מקבלת את העובדה שזה הפך לטיעון הראשון ששולפים כשמנסים לדבר על המציאות של תקיפות מיניות. להרבה גברים יש תחושה של איום, אבל מנגד, יש הרבה גברים שלא מאוימים, שאי אפשר למכור להם אמירות שמבלבלות חיזור עם הטרדה מינית. אלה גברים שיכולים לראות נכוחה ולהגיד, 'אנחנו יודעים מתי זה בסדר ומתי זה לא בסדר'".

חבל שתחושת האיום כעמדה גברית מונצחת בטלוויזיה הישראלית, אומרת מייבסקי. "'רמזור' לא הצחיקה אותי מעולם. נשארתי בלי סבלנות להומור מהסוג הזה. יש שם שתי סיטואציות, או הגבר הנעבעך, או הדון ז'ואן. אפשר להציע עוד מודלים". לגבי 'מסובך', הסדרה החדשה של רן שריג, מיוצרי 'רמזור', מייבסקי נשמעת לא פחות ביקורתית: "הפרק שראיתי היה מדכא בעיני", היא אומרת. "מדכא כי אלה החוויות שלו, ושככה הוא תופש נשים ואת עצמו".

הטלוויזיה הישראלית השתכללה מאוד, קובעת מייבסקי, אך מצרה על כך שהיא לא משמשת מובילה חברתית כמו זו האמריקאית ("טרנספרנט", אם להזכיר רק אחת מהסדרות הרבות העוסקות בשינוי חברתי). "אני מחכה לקולות מגוונים של נשים ולמודלים מורכבים של גברים", היא מסבירה. אם לא תהיה ברירה, מאיימת מייבסקי, היא תיאלץ, בנוסף לעיסוקיה המרובים, לכתוב סדרה פמיניסטית. זה מגרד לה באצבעות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women