תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

שלום כתה א' - ולא להתראות: בתי הספר חייבים לעבור חינוך מחדש

לכתבה
ילדים אוסטרליים בשיעור מחשביםJASON REED/רויטרס

כשמערכת החינוך משתרכת הרחק מאחורי הטכנולוגיה הדוהרת קדימה, הצעירים כבר לא מצפים ללמוד את הדברים החשובים באמת בבית הספר - ומקבלים את השכלתם ברשת. האם למורים יש סיכוי להתאים את עצמם לרוח הזמן, או שהם ייהפכו למיותרים?

2תגובות

הילדים שהתחילו השנה את כיתה א׳ יסיימו את לימודי התיכון שלהם ב־2030. איך מקום שמודד ילדים לפי הגדרות כל־כך צרות של אינטליגנציה, מושיב אותם בשורות מול הלוח, טוען שיש רק תשובה אחת לכל שאלה ומסביר שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות להם הוא להיכשל – יוכל ללמד אותם לנצח במירוץ נגד הרובוטים? האם באופן אירוני, לאחר תקופה ארוכה שבה מערכת החינוך דיכאה את התכונות שמבדילות אותנו מרובוטים – סקרנות, יצירתיות ואהבת הלמידה – יהיו אלו הרובוטים בעצמם שיאפשרו לנו לגלות מחדש את היכולות האנושיות שטבועות בנו?

מורים מוכשרים עם ברק בעיניים היו, ותמיד יהיו, המפתח להצלחת התלמידים, אבל נראה שמדדי ההצלחה המקובלים כיום, כמו הצטיינות בבחינות הבגרות, כבר לא רלוונטיים לעולם החדש – וכי כדי להצליח להדביק את הפער דרושה מהפכה של ממש, ואין די בשינויים ושיפורים. "אני חושב על מערכת החינוך כעגלה עם סוס שנוסעת באוטוסטרדה", ממשיל רועי ציקורל, יזם בתחום החינוך ואחראי מדיה בקרן טראמפ. "לפעמים אנשים חושבים שלהכניס אייפד לכיתות יעשה את ההבדל, אבל המערכת בעצמה צריכה להשתנות״.

שער וומן ינואר 2017

הכתבה מתפרסמת בגיליון ינואר של TheMarker Women

ציקורל מודה שיש סיכוי לא רע שהדברים שאנחנו מבטיחים לילדים שלנו והדברים שאנחנו מלמדים אותם על העולם שאנחנו מכירים, כבר לא יהיו נכונים בעתיד.

רועי ציקורל
ג'ו כהן / קרן טראמפ

אז שיקרו לנו?

״אף אחד לא עשה את זה בכוונה״, הוא אומר. לדבריו, זו היתה המציאות בדור של ההורים שלנו, והם ניסו להבטיח לנו עתיד טוב יותר בלי לדעת שהדברים עומדים להשתנות. ״אנחנו עוד פראיירים והצליחו לעבוד עלינו, אבל התלמידים של היום כבר מתחילים להרים גבה ולשאול – 'איך זה ישרת אותנו?'. זה רק עניין של זמן עד שתלמידים יגידו – 'אנחנו לא משחקים יותר'״.

ציקורל מעורב בכמה פרויקטים מהמסקרנים בשנים האחרונות, בתחום החינוך, כמו ״רצים לבגרות״, ״ישראל על הטיימליין״ ו״הגיע זמן חינוך״. הוא מדבר מהר ובלהט, וניכר שהנושא בוער בעצמותיו. לדבריו, כדי להכין את התלמידים לאתגרי המאה ה־21 ההוראה צריכה ליהפך ממקצוע תעשייתי למקצוע קליני. ״כמו שרופאים לא נותנים אקמול לכלל מטופליהם, כך כל מורה צריך לדעת להתאים את הלמידה לכל תלמיד״, הוא קובע.

כל מערכות החינוך שהצליחו לייצר שינוי בקנה מידה גדול, מפינלנד וקנדה, דרך פולין ועד ניו זילנד, לא עשו זאת על ידי טכנולוגיה מתקדמת או הקטנת הכיתות – אלא פשוט על ידי השקעה במורים. "זה הכל", אומר ציקורל. הוא מתאר כיצד בפינלנד, עשרה אנשים מתחרים על כל משרת הוראה פנויה – אף ששכר המורים זהה לשכר הממוצע במשק הפיני. ״ההבדל האמיתי הוא ששם מכבדים מורים כאנשי מקצוע ומעניקים להם את כל התמיכה הדרושה להם, אבל גם אוטונומיה מוחלטת. זה עובד הרבה יותר טוב מתוספת שכר״, הוא פוסק.

בעולם שבו המידע זמין יותר מאי פעם, מה תפקיד מערכת החינוך?

״מערכת החינוך לא יכולה להמשיך להתמקד בהעברת מידע, בשביל זה יש את וויקיפדיה וגוגל", סבור ציקורל. לעומת זאת, לדבריו, על המערכת ללמד איך ללמוד, ולתמוך בתהליך הלמידה – לסייע למי שקשה לו ולאתגר את מי שקל לו, ההפך ממה שקורה היום - חינוך לסוג של בינוניות, אמצע. השינוי המתבקש בתפקיד המורה הוא מורכב מאוד, הוא אומר, אך כיום המורים אינם זוכים לתמיכה, לתגמול ולגיבוי הדרושים לביצוע משימה כזו.

בני דורו, דור ה־Y, משלמים על הפער הזה מחיר גבוה, אומר ציקורל. ״כשהיינו ילדים, הבטיחו לנו שהנוסחה 'להסתדר בחיים' היא ברורה – 'תעשו בגרות, תוציאו תואר, ומשם הדרך לעבודה טובה, בית וכלב כבר סלולה'״. ציקורל מספר כי רוב בני דורו באמת הלכו בשביל הזה, ולאחר שסיימו תואר באוניברסיטה גילו לאכזבתם שהשכלה גבוהה היא כבר לא תמיד ערובה להצלחה.

מודל של פס ייצור

הטכנולוגיה היא הסיפור של המאה הנוכחית, אבל המרחק בין בתי הספר לנמענים שלהם, תמיד היה כמעט בלתי ניתן לגישור. כשהיתה נערה, בלונדון של שנות ה־30, ג׳יליאן לין נאבקה בלימודיה בבית הספר. היא כשלה בניסיונותיה הנואשים לשבת בשקט בשיעורים, הפריעה לתלמידים האחרים ואיחרה בהגשת שיעורי הבית באופן תדיר. אובדת עצות, שלחה מנהלת בית הספר מכתב להוריה המודאגים של הילדה, והודיעה להם כי לבתם יש הפרעת למידה חמורה ועליה להיבדק על ידי רופא מומחה.

כיתת לימוד בארצות הברית, במהלך מלחמת העולם שהשנייה
אי־פי

כ־20 דקות לאחר שהחלה הבדיקה, פנה הרופא ללין, הנמיך את קולו ואמר: ״אני רוצה לדבר עם אמך ביחידות. אל תדאגי, נשוב עוד כמה דקות", וביקש מהאם לעזוב את החדר. בעודו מלווה אותה החוצה, כבדרך אגב, שלח את ידו להדליק את הרדיו הישן שהיה מונח על שולחנו, וצלילי מוזיקה קלאסית החלו בוקעים ממנו. רגע לפני שסגר מאחוריו את הדלת ביקש מהאם להתבונן בילדתה. המומה, ראתה האם כיצד הבת קופצת מהכיסא ומתחילה להתנועע לפי קצב המוזיקה. הרופא פנה לאם ואמר בפסקנות: ״גברת לין, לבת שלך אין שום הפרעה. היא רקדנית, קחי אותה לבית ספר למחול״.

לין בת ה־90 היא כיום אחת הדמויות המשפיעות ביותר בעולם המחול הבינלאומי. היא חתומה על הפקות ענק בברודווי כגון ״קאטס״ ו״פאנטום האופרה״, שהפכו אותה למולטי־מיליונרית. והכל בזכות אותו רופא. סביר בהחלט שאם היתה מגיעה לרופא אחר, הוא היה רושם לה תרופות ופוקד עליה להירגע. הסיפור של לין העניק לסר קן רובינסון, המייעץ למדינות וארגונים, השראה לכתיבת ספרו ״האלמנט – כיצד מציאת התשוקה שלך עושה את כל ההבדל״. בספר, טוען רובינסון כי למרות ההתקדמות המטאורית שחלה מאז שנות ה־30 בתחומים כה רבים, נראה שמערכת החינוך נשארה מאחור.

לפי רובינסון, מערכת החינוך בנויה על מודל של פס ייצור במפעל בהשראת המהפכה התעשייתית של המאה ה־19, אז נוסדה. מאחר שהיא לא מכירה בגיוון האדיר של יכולות המין האנושי, היא אחראית לכך שבמשך דורות על גבי דורות, אנשים מבריקים ויצירתיים בילו את מרבית חייהם במחשבה שהם חסרי כל ערך. כשהמתמטיקה והמדעים עומדים בראש הייררכיית המקצועות, נרמז לילדים בעדינות להתרחק מדברים שאהבו. מוזיקה, אמנות, היסטוריה? אין בזה כסף, היה המסר. לדברי רובינסון, לא רק שעצות אלו הן הרסניות עבור הילדים – הן גם שגויות מהיסוד.

פרופסור פיטר גריי
Caitlin Cunningham

בתי הספר הסטנדרטיים כפי שאנו מכירים אותם כיום הם ירושה לא־מוצלחת מעידן אחר. ״אנחנו צריכים אנשים שחושבים בצורה יצירתית וביקורתית, אנשים שישאלו שאלות שאף אחד לא שאל קודם. המודל התעשייתי של מערכת החינוך המודרנית מכחיד סקרנות, יצירתיות וחשיבה ביקורתית – יכולות הכרחיות במאה ה־21. לא מתוך כוונה רעה, חלילה, אלא בשל המבנה ההיסטורי שלהם״ – כך קובע פרופ׳ פיטר גריי, פסיכולוג שכתב רבי מכר בתחום החינוך, בשיחה עם מגזין TheMarker Women.

גריי ורובינסון לא לבד. לפי העתידן פרופ׳ אשר עידן, יש אי־התאמה חריפה בין העולם החדש, אותו מובילות חברות הייטק מעמק הסיליקון כמו פייסבוק, גוגל ואובר, לבין מערכת החינוך, אותה הוא מכנה ״רדומה״. לדבריו, ״בתי הספר מכינים את הילדים לעולם הישן. אנחנו מתכוננים למלחמה הקודמת״. עידן טוען כי העבודות השגרתיות, שהוא מגדיר כעבודות שניתן לבצע לפי סט חוקים ברור, עתידות להיעלם מהעולם המערבי ב־20 השנים הקרובות בשל תהליך הגלובליזציה והתפתחות הטכנולוגיה.

כיום, אומר עידן, הצורך האמיתי של המשק הוא יכולות לא־שגרתיות, כמו למשל עיצוב. "הנדסה תהפוך למוצר צריכה בסיסי כמו פיתות בסופר, שם היתרון התחרותי הוא רק המחיר״, הוא אומר, ומספר כיצד אפל וגוגל, שכלל לא עסקו בסלולר בתחילת שנות ה־2000, הצליחו להביס תאגידי ענק כמו סוני אריקסון, נוקיה ומוטורולה, באמצעות שימוש ביכולות לא שגרתיות. ״כשיצרו את הסמארטפונים, החברות הללו מחקו שוק של מאות מיליארדי דולרים לא באמצעות מהנדסים טובים יותר – אלא בעזרת מעצבים טובים יותר, והבנה עמוקה של חווית המשתמש והטבע האנושי״.

עידן מסביר כי בעשור הבא תתחזק המגמה של מיקור־חוץ לעבודות שגרתיות להודו וסין. בכל שנה בהודו לבדה מסיימים את לימודיהם כ־1.5 מיליון מהנדסים מוכשרים, מלאי מוטיבציה ודוברי אנגלית, המקבלים את שכרם ברופי. כל עוד איכות העבודה עולה וקל מאי פעם לנהל עובדים מרחוק – אין דבר שימנע מחברות בצפון אמריקה ואירופה מלהמשיך ולהעביר את המפעלים וחטיבות הפיתוח שלהן לאסיה. עידן מביא כדוגמה את ענקית התוכנה אמדוקס, המחזיקה חטיבת פיתוח של כ־8,000 עובדים בהודו. לדבריו, לאחר עידן מיקור החוץ, יהיו אלה הרובוטים שייקחו את המושכות לידיים. למעשה, חצי מהעבודות במשק נמצאות בסיכון גבוה להיעלמות לטובת רובוטים ובינה מלאכותית – כך לפי סקר שביצעה אוניברסיטת אוקספורד ב־2013.

הדמייה של כיתה בעתיד, על פי תכנון של משרד אדריכלים האוסטרלי לאבה
JAVA

אזרחי העולם החדש

גם הילדים השתנו לא מעט מאז המאה ה־19. פרופ׳ עידן קורא לבני דורו, בני ה־35 ומעלה, מהגרים בעולם הדיגיטלי. הוא מסביר כי גיל 13 הוא הגיל שבו ננעלת השפה ולכן כמעט בלתי אפשרי לרכוש שפת אם חדשה בגילאים מבוגרים. ״שפת הרשת״, הוא קובע, היא השפה הטבעית עבור הצעירים כיום, מאחר שהם חוו את האינטרנט בגיל שבו קליטת השפה היא אינטואיטיבית. בני דורו, לעומת זאת, מדברים את השפה האנלוגית – שפת הספר, העיתון והטופס. ״פעם מהגרים נסעו למדינה אחרת באונייה או במטוס. מהגרי העולם הדיגיטלי, לעומת זאת, נשארו במקום – אבל המציאות התחלפה לנגד עיניהם״, הוא אומר.

לפי מחקרים, ילדי דור ה־Z, שנולדו בשנים 1994־2010, וילדי דור האלפא, ילידי 2010 והלאה, יהיו הדור היזמי והמשכיל ביותר אי פעם. הם שואפים לבנות את עתידם במו ידיהם, הם אזרחי העולם, מקושרים חברתית ובהחלט מרגישים בבית בעולם החדש. עבורם, יוטיוב מחליף ספרים, אייקונים וגיפים מחליפים את המילה הכתובה, והאקתונים של גוגל מחליפים יום לימודים ארוך. הם לא נותנים לבתי הספר להתערב בהשכלה שלהם. בכך הם דומים לסופר בן המאה ה־19 מארק טוויין, שציין כי "מעולם לא הנחתי לבית הספר להפריע לחינוך שלי".

סקר של חברת השיווק Millennial Branding, מראה כי 72% מתלמידי התיכונים בארצות הברית רוצים להקים עסק משלהם, ושני שליש שואפים להשפיע על העולם לטובה. בראיון למגזין הבריטי "דיילי מייל" אמר מנכ״ל החברה כי ״לבני דור ה־Z יש את כל מה שהם צריכים במרחק נגיעה. הם יכולים לקחת קורסים מקצועיים ברשת ולהתחבר עם מומחים עוד לפני גיל עשר. בני נוער מציגים ב־TED, בונים את המוניטין המקצועיים שלהם ועושים נטוורקינג עוד לפני שהם מסיימים תיכון״.

בני דור ה־Z משוחררים מסטריאוטיפים מיושנים, ורואים את עצמם כאזרחי העולם. ״בעוד תפישת עולמם של הדורות הקודמים עוצבה על ידי תקשורת ההמונים, ׳הילדים החדשים בשכונה׳ חשופים למידע גולמי ברשתות החברתיות. בעזרתן הם מקבלים הצצה בלתי אמצעית לחיי היומיום של אנשים בכל נקודה על הפלנטה, ומבינים בגיל צעיר מאוד שכולנו זהים בבסיסנו", אמר העתידן והסופר דניאל בורוס למגזין ״האפינגטון פוסט״.

בן לאנג
טל דרומי

בן לאנג, דמות מרכזית בעולם הסטארטאפים הישראלי, מבטא היטב את רוח התקופה. לאנג, שנולד בחיפה והיגר עם משפחות לארצות הברית בגיל שנה, החל את קריירת היזמות שלו בגיל 14. מאז יזם עשרות פרויקטים, והוא מרצה וכותב על שיווק ויזמות בפלטפורמות הנחשבות בעולם. ״ניסיתי הרבה דברים, רובם לא הצליחו וחלקם כן״, הוא מעיד. למרות ניסיונות עיקשים להוציא ממנו הצהרות על סוד הצלחתו בגיל צעיר כל כך, הוא מתקשה להבין מה חריג בו. ״בניו יורק ולוס אנג׳לס, שבהן גדלתי, מה שאני עושה הוא רגיל לגמרי״, הוא אומר. לאנג מתייחס לסטארטאפים שהקים כאל ״פרויקטים״, ולשאלה אם רצה להיות יזם מגיל צעיר, הוא עונה: ״אני פשוט אוהב לעשות דברים״.

לאחר שסיים את לימודי התיכון בניו יורק, החליט לאנג להתגייס ליחידת 8200 – בעקבות קריאת הספר ״אומת הסטארטאפ״, שהותיר עליו רושם עז. ״השירות בצבא לימד אותי המון. כשהגעתי עם רעיונות יצירתיים ונלחמתי עליהם – הקשיבו לי. למדתי שמי שרוצה להתקדם חייב לדחוף את עצמו, כי לאף אחד אחר לא אכפת״.

בזמן שירותו הצבאי, בנה לאנג את Mapped in Israel – מפת הסטארטאפים הגדולה בעולם. הפרויקט זכה להתעניינות עצומה ונהפך לחברת Map.me, שגייסה בשנה שעברה מיליון דולר. למרות הצלחתה של החברה, לאנג החליט להמשיך להרפתקה הבאה, ובינתיים מתכנן לטייל בעולם ולגשש אחר הזדמנויות נוספות. ״אני פשוט הולך לאן שהדברים הולכים״, הוא אומר.

התמזל מזלה של ג׳יליאן לין לפגוש רופא עם חושים מחודדים ולהיוולד להורים קשובים. אחרת, לא היתה יכולה להגיע לבית ספר למחול שנתן לה את הדחיפה הדרושה כדי לקחת את הכישרון הטבעי שלה הכי רחוק שאפשר. לאנג נולד שנים רבות אחריה – ופילס לעצמו את הנתיב בכוח כישרונו, כמעט ללא קשר למערכת החינוך. האם מערכת החינוך העתידית תהיה זו שתזהה כשרונות ייחודיים אצל ילדים ותעודד אותם לפתח את עצמם? אולי כן, ואולי לא. ילידי העידן הדיגיטלי, כך נראה, לא מחכים למהפכה הזו – ומגשימים בעצמם את חלומותיהם.

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

עוד כתבות במדור TheMarker Women