כבר לא אומת ההיי-טק - עולמי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כבר לא אומת ההיי-טק

מה קרה ליתרון התחרותי של תעשיית ההיי־טק הישראלית? דו"ח של מוסד שמואל נאמן מגלה כי הענף שהזניק את המשק בשנות ה-90 כבר לא ממלא את תפקידו כקטר צמיחה. פרוייקט מיוחד

תגובות

המושג "קטר הצמיחה" מלווה את תעשיית ההיי-טק המקומית כבר שני עשורים לפחות. הוא משקף את השאיפות והתקוות שנתלות בתעשיית החדשנות הישראלית: השאיפה שתעשייה זו תוביל את המשק כולו למקום טוב יותר; התקווה שתעשיית היזמות המשגשגת וחברות ההיי־טק הגדולות ימשכו קדימה את כל חלקי המשק, ולא רק את 150 - 250 אלף עובדיהן; התקווה שהערך הרב שתעשייה זו מניבה למשק יחלחל לעוד חלקים מהחברה הישראלית, ויאפשר לנו לצמצם את הפער מול מדינות העולם המפותח; ויותר מהכל - השאיפה לספק לכלל אזרחי המדינה רמת חיים טובה יותר.

"אנחנו חולבים את העבר"
"מערכת החינוך הישראלית היא כשל שוק"
רק 1 מ-10 עובדים נהנה מפירות ההיי-טק
יהודה זיסאפל: "אם ההיי־טק הישראלי יתכווץ רק מעט, זה יהיה הישג"
הפסים קיימים, צריך יותר נוסעים
הכסף הגדול עוד לא חזר לשוק

קטר ההיי־טק הישראלי הרוויח את שמו ביושר. במשך מרבית שנות ה- 90 הוא אכן עמד בתקוות שנתלו בו: תעשיית ההיי־טק צמחה בקצב מואץ, וחלקה מכלל המשק גדל והלך בעקביות; היא העסיקה יותר עובדים, ייצרה יותר ערך והגדילה את חלקה בתוצר המקומי וביצוא; חברות גדולות קמו והצליחו להתמודד היטב בשווקים הגלובליים; והיוזמה והיצירתיות הישראלית, לצד הצלחות פיננסיות מוכחות, משכו לכאן כספי הון סיכון רבים, שהיוו תנאי הכרחי לצמיחתה המואצת. המשק כולו צמח בקצב מהיר, ולכולם היה ברור כי קטר ההיי־טק מושך במלוא עוצמתו.

הצלחת ההיי־טק בשנות ה- 90 יצרה תחושה מסוכנת של הישג בר־קיימא. הגישה היתה שהקטר כבר נוסע מספיק מהר כדי לתחזק בעצמו את המשך חייו. התמיכות הממשלתיות הידלדלו, ההשקעות בדור ההמשך קטנו והגישה ארוכת הטווח של יזמים ומשקיעים התחלפה במרוץ אחר האקזיט המהיר. לקח לנו כמעט עשור כדי להבין שתעשיית ההיי-טק מאבדת והולכת את מקומה כמנוע צמיחה.

באחרונה פירסם מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות ממשלתית דו"ח חשוב שמנתח את המגמות בתעשיית הטכנולוגיה והחדשנות הישראלית. המחקר שנעשה בשיתוף הלמ"ס והטכניון מספק זווית ראייה ארוכת טווח על התעשייה. מהמחקר עולה נקודה מדאיגה, שחוזרת כחוט השני ברוב הנושאים הכלכליים שבו הוא טיפל: תעשיית ההיי־טק כבר אינה קטר צמיחה, ומזה כמעט עשור שאינה מושכת אחריה את המשק.

הנתונים הבולטים מתוך הדו"ח מצביעים כי 2000 היתה שנת פרשת המים. עד אותה שנה צמחה תעשיית ההיי־טק בקצב מהיר יחסית - אך אחריה הואט קצב הצמיחה והשתווה לקצב הצמיחה של כלל המשק. כתוצאה מכך, חלקה של תעשיית ההיי־טק מכלל התוצר המקומי כמעט זהה כיום לזו של 2000 .

נתון בולט נוסף הוא הקיפאון שהחל ב- 2005. לאחר התפוצצות הבועה ב- 2000, סבל ההיי־טק מירידה בחלקו מהתוצר, אך עד 2005 הצליחה התעשייה לחזור לעצמה. עם זאת, ההיי־טק לא המשיך את מומנטום השיפור והחל משנה זו הוא צומח בשיעור זהה לכלל המשק - כלומר, הוא לא מהווה גורם המזרז את הצמיחה. דינמיקה כמעט זהה ניתן לראות גם בחלקה של תעשיית ההיי־טק מכלל היצוא ובשיעור המועסקים בתעשייה ביחס לכלל השכירים במשק. במלים אחרות, הקטר כבר לא מושך.

כבר עשור שההיי־טק אינו דוחף את היצוא של ישראל, אינו דוחף את התוצר, וחשוב מכל - הוא כבר לא מהווה גורם שדוחף קדימה את רמת החיים בישראל. האם המקורות שתדלקו את הצמיחה המהירה של תעשיית ההיי־טק בשנות ה- 90 עדיין שרירים וקיימים בישראל ומסוגלים להתניע מחדש את קטר ההיי-טק? האם יש מקום להתערבות ממשלתית כדי לרתום מחדש מקורות אלה לטובת צמיחת התעשייה או שמדובר בתהליכים טבעיים שיקרו מעצמם? האם ניתן לתדלק מחדש את היתרון התחרותי הגלובלי שהניף את התעשייה הזאת בשנות ה- 90?
בכתבות הבאות ננסה לדון בנושאים אלה מתוך הבנה כי אין תחליף לתעשיית החדשנות והידע הישראלית, וכי פריחתה של תעשייה זו היא מטרה בעלת חשיבות לאומית.

המכנה המשותף: חדשנות

ההתייחסות להיי־טק הישראלי כאל מקשה אחת מעט חוטאת למציאות. הענף בנוי מהרבה מאוד חברות מסוגים שונים: החל בחברות בעלות פרופיל סיכון נמוך, שמייצרות רווחים של מאות מיליונים מדי שנה, וכלה בחברות ללא מודל עסקי, שמקוות שמישהו יהיה מוכן לרכוש אותן בשביל הטכנולוגיה או הנוכחות שלהן ברשת. אך לכל החברות האלה מכנה משותף בולט אחד: חדשנות טכנולוגית. למעשה, החדשנות הטכנולוגית, לצד היזמות המקומית, היא זו שהעניקה להיי־טק הישראלי את היתרון התחרותי שלו מאז ומעולם.

התחרותיות של ההיי־טק הישראלי בשווקים הגלובליים קשורה בטבורה לביצועים של התעשייה ב-20 השנים האחרונות. כל עוד החדשנות הישראלית היתה בחזית הגלובלית, צמחה התעשייה המקומית במהירות ולקחה עמה את כל המשק. אך נראה כי מאז 2000 התחרותיות של ישראל כאומת היי־טק נשחקת והולכת. הסממן העיקרי לכך הוא חוסר היכולת של ההיי־טק הישראלי להוציא מתוכו בעשור האחרון חברה גלובלית מהותית, דוגמת אמדוקס, נייס או צ'ק־פוינט, שמתחרות בהצלחה בשווקים הגלובליים.

מדוע נשחקה התחרותיות של ישראל כאומת היי־טק בעשור האחרון? מי שתבע את המושג "יתרונות תחרותיות של אומות" הוא פרופ' מייקל פורטר, שנחשב אחד ממובילי המחקר בתחום האסטרטגיה העסקית והתחרותיות. במאמר שפירסם ב-1990 במסגרת "הרווארד ביזנס ריוויו", קבע פורטר כי תחרותיות ברמה הלאומית היא היכולת של מדינה להגדיל באופן עקבי את היעילות והפרודוקטיביות של העובדים שלה, או במלים אחרות - פריון.

"הפריון הוא הגורם העיקרי שקובע את רמת החיים של אומה לאורך זמן, והוא המשפיע העיקרי על ההכנסה הלאומית לנפש. הפריון זה שקובע את שכר העובדים ואת רמת התשואה שמקבלים בעלי ההון על השקעתם", כתב פורטר. הפריון של עובד היי־טק הוא גבוה מהותית מהעובד הממוצע בישראל. אינדיקציה לכך היא הנתון המצביע על כך שעובד היי־טק ממוצע מרוויח פי שניים יותר מהשכר הממוצע במשק.

אך הבעיה היא לא בפריון, אלא במגמה שלו. פורטר טען כי תחרותיות היא דבר דינמי מאוד. היכולת התחרותית של משק תלויה ביכולת שלו לשדרג כל הזמן את רמת הפריון של עובדיו. שיפור בפריון - משמעותו שיפור ברמת החיים. עלייה מתמדת ברמת הפריון היא זו המשמרת את היתרון התחרותי של משק, במיוחד בתחומים המשתנים כה מהר כמו תחום הטכנולוגיה.
ואכן, ניתן לקשור בין הירידה בתחרותיות של המשק הישראלי לבין מגמות הפריון בו. היחס בין התפוקה של עובד היי־טק לתפוקה של עובד ממוצע במשק הישראלי נותר יציב זה עשור, ואף ירד מהשיא של 2000, והכי חשוב, התפוקה לעובד היי־טק (ענף ה- ICT) נמצאת כבר חמש שנים ללא שינוי ניכר, כשיחס זה עדיין נמוך מהשיא שנרשם ב- 2000.

המשמעות היא שהפריון של ענף ההיי־טק המקומי דורך במקום, וכך גם היכולת שלו להתמודד בתחרות הגלובלית, בעיקר מכיוונן של כלכלות מתפתחות שבהן הפריון משתפר בקצב גבוה. בעיקר מכיוונן של כלכלות מתפתחות שבהן הפריון משתפר בקצב גבוה.

תחרות לאומית

למרות תמונה לא נעימה זו, תעשיית החדשנות המקומית עדיין שופעת מקורות הנדרשים כדי ליצור תעשיית תחרותית בקנה מידה גלובלי. פורטר מציין ארבע תכונות אופי של אומה, שהכרחיים כדי להפוך אותה לתחרותית. תכונה אחת היא איכות כוח העבודה והתשתיות הפיסיות. גורמים אלה משליכים למעשה על יכולת הייצור של המשק. תכונה שנייה היא תנאי הביקוש המקומי, כלומר, אם השוק המקומי יכול ליצור ביקושים רלוונטיים ותחרות שיעודדו את החברות לפתח מוצרים תחרותיים גם עבור העולם כולו. תכונה שלישית היא הימצאותם של ענפים תומכים, כלומר, ענפים שייצרו אקו־סיסטם והפריה הדדית שתעודד חדשנות. הגורם הרביעי הוא האסטרטגיה של החברה, כפי שהיא נגזרת מהמטרות של היזמים ובעלי המניות.

תעשיית ההיי־טק הישראלית ניחנת בכל אחת מתכונות אלה. כוח העבודה בישראל הוא איכותי, גם בהשוואה לעולם. הביקוש המקומי נחשב מתקדם יחסית, ויכול לסמן עבור החברות הישראליות מגמות כלל עולמיות. בישראל נוצרו מרכזי ידע ספציפיים, כמו בתחום האבטחה והאחסון, שמעודדים תחרות מקומית והפריה הדדית. תשתית המימון המקומי והזר הפעילה בישראל היא מפותחת יחסית, לצד הרבה יזמים שכבר עשו אקזיט ועכשיו מחפשים השקעות ארוכות טווח. אם כן, מה הבעיה? מדוע התחרותיות של תעשיית ההיי־טק הישראלית נפגעה בעשור האחרון?

כפי שפורטר כתב במאמרו, מה שחשוב הוא קצב השינוי. החינוך הטכנולוגי בישראל קופא על שמריו וקצב המהנדסים הנפלט לשוק מדי שנה לא צומח בנושא חינוך. כמו כן, המחקר האקדמי חווה משבר זה תקופה ארוכה, ואינו תומך יותר במרכזי ידע חדשים כמו ביוטק וקלינטק. תשתיות התקשורת וכן שירותי האינטרנט בישראל מפגרים בהשוואה לעולם, הרבה בזכות הריכוזיות של שווקים אלה וחוסר תחרות מספקת. אף חברה גדולה לא קמה בישראל כבר יותר מעשור, ולא יצרה סביבה מרכז התמחות וידע חדש.

ולבסוף, קרנות ההון סיכון נרתעו מסיכונים בעשור האחרון ומיעטו לבצע השקעות חדשות בשוק הישראלי. גם תקציבי ההשקעות של המדען הראשי, שתפקידו לקחת סיכונים גבוהים יותר, צומצמו באופן יחסית בעשור האחרון. כמו כן, הנטייה של יזמים לקחת את הכסף ולברוח, ולא להשקיע בהקמת חברות גדולות, גם היא פוגעת בתחרותיות של המשק הישראלי.

דיון בתחרותיות של תעשיית ההיי־טק הישראלית הוא לא ניתוח פוסט־מורטם. התעשייה עדיין חזקה מאוד, ונהנית ממרבית המקורות שמאפיינים תעשייה תחרותית. המטרה העיקרית של ניתו התחרותיות היא להצביע על הכשלים שעצרו את קטר ההיי־טק בעשור האחרון, ולנסות ולהאיר דרכים אפשריות לפתרון כשלים אלה.

פורטר תומך בהתערבות ממשלתית לשם יצירה ושמירה על יתרון תחרותי ברמה הלאומית. הוא פורט את תפקידה של הממשלה לשלוש משימות: לעודד שינוי, לטפח את היריבות המקומית ולדרבן חדשנות בקרב החברות. לדעתו, המדינות צריכות להתערב כדי לעודד מחקר בתחומים מתמחים, כמו הקמת מכוני מחקר אקדמיים בתחומים הניתנים ליישום עסקי. מנגד, הוא טוען כי המדינה חייבת למזער את המעורבות שלה בקביעת המחירים של גורמי הייצור, ומזהיר מפני התערבות בשער החליפין. להערכתו, פיחות המטבע המקומי לא יעלה את הפריון של העובדים בטווח הארוך. הדבר היחיד שניתן לעשות הוא השקעות, השקעות ועוד השקעות. "לעודד השקעה מתמדת בכישורי אנוש, חדשנות ונכסים פיסיים", כותב פורטר.

אך נראה כי הדרך העיקרית לפתרון עוברת דרך ההנהלות של החברות. בסופו של דבר, רק החברות עצמן יכולות להשיג יתרון תחרותי ולשמור עליו. עליהן להבין בעיקר מהו תפקידה המרכזי של החדשנות, ואת האמת הלא נעימה - שחדשנות מתפתחת מתוך לחצים ואתגרים.
המציאות התחרותית השוררת בימינו תובעת מנהיגות. מנהיגים מאמינים בשינוי. הם מדרבנים את הארגונים שלהם לחדש ללא הרף. הם מוכנים להקריב את החיים הנוחים לטובת קשיים, ובסופו של דבר למען יתרון תחרותי בר־קיימא. זה חייב להיות היעד של אומות ושל חברות כאחד: לא רק הישרדות, אלא השגת כושר תחרות בזירה הבינלאומית. "ולא רק פעם אחת, אלא בהתמדה", מסכם פורטר את מאמרו.


המטרה: מאגר נתונים שיסייע למקבלי ההחלטות / ענבל אורפז

הדו"ח "מדדים למדע, לטכנולוגיה ולחדשנות בישראל: תשתית נתונים השוואתית" התפרסם לאחרונה במסגרת סדרת פרסומים של מוסד שמואל נאמן בטכניון למחקר מתקדם במדע וטכנולוגיה. מוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומית עוסק במגוון נושאים בתחום הפיתוח הכלכלי, חברתי ומדעי־טכנולוגי של ישראל, ובראשו עומד פרופ' זאב תדמור.

מחברי הדו"ח מציינים שכבר בתחילת שנות ה-2000 זיהו את הצורך ב"הקמת תשתית לקידום תהליך שיטתי ומתמשך של גיבוש מדיניות לאומית למחקר, לטכנולוגיה ולחדשנות". השלב הראשון בתוכנית זו היה הקמת מאגר נתונים ומדדים בני השוואה, שיעודכנו באופן תדיר כך שיסייעו למקבלי ההחלטות במשק. הדו"ח הראשון פורסם ב- 2005 ביוזמתה של ד"ר דפנה גץ ממוסד נאמן. ב- 2007 פורסם דו"ח מורחב יותר,

כעת יוצא הדו"ח בפעם השלישית. מוסד נאמן החל בתוכנית במימון עצמי, ובדו"חות הבאים הצטרפה ליוזמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שהיתה אחראית על הכנה ואימות של הנתונים על ישראל. לצורך ההשוואות הבינלאומיות נרכ שו מאגרי מידע בינלאומיים, דוגמת המאגר של ה-OECD . להכנת הפרסום האחרון הצטרפה גם המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח.





תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם