תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בית 6 חדרים ב-400 אלף שקל: משפחות שברחו מהמרכז מספרות אם היה משתלם

לכתבה

הפקקים, הלחץ והצפיפות תמיד עוררו בקרב רבים את החלום על איכות החיים השלווה ביישובים כפריים מרוחקים ■ הזינוק במחירי הדיור רק הפך את האפשרות הזאת למפתה יותר ■ חמש משפחות שעשו את המהפך מגלות איך שינה את חייהן

51תגובות

מה אתם יודעים על היישוב אבשלום? כנראה שרובכם לא יודע הרבה, אבל ענת שוורץ ובעלה בחרו בו כדי לבנות את ביתם בפחות ממיליון שקל. ולא רק הם. בחמש השנים האחרונות התמקמו באבשלום, שנמצא בנגב המערבי, 28 משפחות חדשות שחלמו על קהילה קטנה ובית צמוד קרקע במחיר סביר.

"עד שעברנו לאבשלום גרנו בשכירות בראש העין, ולא רצינו בשום אופן לקנות דירה בבניין, אפילו לא דירת גן", מספרת שוורץ. "היה לנו חשוב לקנות בית, ורצינו בית צמוד קרקע עם חצר. לפני כמה שנים חיפשנו בראש העין, אבל המגרשים עלו בזמנו 300 אלף שקל, וזה ללא עלות הבנייה. לא היה לנו בכלל שום הון עצמי. בזמנו היינו בתחילת הקריירה, עם משכורות נמוכות ועם שלושה ילדים".

שוורץ גדלה בפתח תקוה בבית צמוד קרקע ובעלה נולד במושב יד נתן שבחבל לכיש. הרצון לגור בבית צמוד קרקע הוביל אותם לחיפושים בכל הארץ. "מבחינה תיאורטית גרנו כבר בכל הארץ. חיפשנו בצפון, בגליל, בקיבוצים, ביישובים שכוחי אל, ועד הדרום. לא היה לנו חשוב לגור ליד המשפחה או קרוב לעבודה. חשבנו שמי שקרוב אלינו יגיע אלינו בכל מקום שנגור בו. מה שהיה חשוב זה לגור בבית צמוד קרקע ולגדל בו את הילדים", היא אומרת. "יום אחד חבר של בעלי הציע לנו את אבשלום, שם הוא גר. חצי דונם עלה לנו 57 אלף שקל ופיתוח התשתיות עוד 28 אלף שקל. בפחות מ-100 אלף שקל קיבלנו את המגרש".

ההחלטה לעבור לאבשלום לא היתה פשוטה כלל. זהו יישוב חילוני באזור עוטף עזה, שהוקם עבור עולים מחבר העמים בשנות ה-90. הגרעין המקורי מונה כ-50 משפחות, בחמש השנים האחרונות נוספו עוד 28 משפחות, וכיום יש עוד 52 בתים בשיווק.

"במשך שנה התלבטנו אם לעבור לשם בגלל הקרבה לעזה", נזכרת שוורץ. "הבת הקטנה שלנו היתה בת חודשיים, והיישוב לא היה מפותח. כשהגעתי בפעם הראשונה ראיתי מקום שכוח אל, וחשבתי שאין סיכוי שנגור בו, בטח לא עם כל הקאסמים והסיכון הביטחוני.

"זה הכי כיף בעולם - הזריחה והשקיעה והשקט. אין כאן מכוניות, והילדים מסתובבים חופשי. רוב המשפחות הגיעו מהמרכז ויש לנו רק אחד את השני, בלי משפחה קרובה, לכן אנחנו עוזרים אחד לשני הרבה. אנחנו קהילתיים ותומכים" ענת שוורץ

משפחת שוורץ
אליהו הרשקוביץ

"אבל למרות זאת, החלטנו לקנות את מגרש לפני ארבע שנים, גם אם לא היינו בטוחים שנשאר. זה תהליך ארוך של ביורוקרטיה וועדות. לפני מבצע עמוד ענן עברנו לגור ביישוב בקרוואן, ובמהלך המבצע הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לגור באבשלום. כבר נולדה לנו בת רביעית, ועברנו לגור אצל אחותי באזור המרכז".

ואולם באופן פרדוקסלי, דווקא מבצע צוק איתן, תחת מטחי הקאסמים ואזעקות צבע אדום, גרם להם להחליט שהם נשארים באבשלום. לדברי שוורץ, "במבצע צוק איתן החלטנו שכאן אנחנו נשארים ומפה אנחנו לא זזים. הבנתי שיותר מפחיד לגור במרכז. לי בבית יש ממ"ד ואני מוגנת. מסביב יש חיילים וטנקים, ובכל גן יש מיגונית. לגיסתי, שגרה בנווה צדק בתל אביב, אין אפילו מרחב מוגן בבית".

בתום המבצע הם התחילו לבנות את ביתם, ולפני כחצי שנה נכנסו לגור בו. בני הזוג הסתפקו בבנייה זולה מאוד של כ-300 אלף שקל, שכן הם חיברו שתי קראווילות לבית של שישה חדרים על 143 מ"ר וממ"ד.

שוורץ מתארת את החיים באבשלום בשמחה גדולה: "זה הכי כיף בעולם - הזריחה והשקיעה והשקט. אין כאן מכוניות, והילדים מסתובבים חופשי. רוב המשפחות הגיעו מהמרכז ויש לנו רק אחד את השני, בלי משפחה קרובה, לכן אנחנו עוזרים אחד לשני הרבה. אנחנו קהילתיים ותומכים. המשכנתא עולה לנו 2,400 שקל בחודש, היא נמוכה יותר מהשכירות ששילמנו בזמנו בראש העין".

אלא שהחיים ביישוב קטן ומרוחק אינם רק שקיעות וזריחות. נושא התעסוקה, גם שוורץ מודה, יכול להיות בעייתי מאוד. "אין כאן היי־טק או משכורות גבוהות, והתעסוקה יכולה להיות בעייתית. גרים פה עורכי דין וקבלנים שעובדים במרכז, אפילו בתל אביב ובהוד השרון, שנוסעים כל בוקר לעבודה. בלי פקקים זה לוקח שעה וחצי, והם צריכים לצאת מוקדם. אנשים חושבים שזה המון זמן, אבל לנסוע בתוך העיר לוקח הרבה זמן. כשנסעתי מראש העין לקרית מטלון בפתח תקוה זה דרש ממני 40 דקות בפקק".

"המעבר לכפר לא מתאים לכל משפחה"

משה אלזרה גר בשיכון ותיקים ברמת גן עם אשתו מיכל ובתו מאור. בימים אלה הם נמצאים בתהליך קליטה בקיבוץ ניצנים שליד אשקלון, אחרי שנים של התלבטויות בסוגיית המגורים. אלזרה למד באוניברסיטת באר שבע. אחרי הלימודים הוא עבר לכרמיאל לצורך תעסוקה, שם עיקר לקוחותיו היו בעלי צימרים, וכך נחשף לאפשרות המגורים ביישובים כפריים, וחשב על הרעיון להקים את אתר הבית עם שותף - אתר שמחבר בין משפחות שמתעניינות במעבר ליישוב כפרי לבין היישובים עצמם. באתר ממופים כ-1,000 יישובים, ולגבי כל אחד מהם יש מידע רוולנטי על המגורים בו.

"המעבר לכפר לא מתאים לכל משפחה, ויש משפחות שיש להן אופי עירוני - אין טוב או רע. אבל בכפר מחיר הבית אינו חסם כניסה כמו בעיר" משה אלזרה

"לפני שבע שנים עברתי לרמת גן, ואחרי שנתיים, כשהתחתנתי, התחלנו אשתי ואני לחשוב על מעבר לכפר", מספר אלזרה. "בחמש השנים האלה בדקנו כל מיני מקומות בדרום ובצפון, אבל אשתי מחולון והיה לה קשה עם הרעיון של יישוב כפרי שמרוחק מהמרכז ומהמשפחה. עם הזמן, ובעיקר אחרי שנולדה הבת שלנו, התחלנו לחשוב יותר ברצינות על העתיד - איפה אנחנו רוצים לחיות ולגדל את הילדים? איפה אנחנו יכולים לקנות בית בתקציב שלנו? איפה יש קהילה, מערכת חינוך טובה ואיכות חיים? במרכז יש מעט מאוד אופציות שעונות לקריטריונים שלנו, בעיקר בגלל המחירים. אם היו לנו 2 מיליון שקל אולי היינו נשארים בשיכון ותיקים ברמת גן, אבל זה לא המצב".

לפני כשנה נכנסה משפחת אלזרה לתהליך הקבלה בניצנים. "אני במקור מאשקלון, וזה מחזיר אותי למשפחה. המרחק מהעבודה עדיין אפשרי, כי יש רכבת מאשקלון לרמת גן. אשתי מטפלת באמנות, אז היא תוכל למצוא עבודה באזור. החלופות האחרות היו להדרים לאזור הנגב, הערבה או עוטף עזה, או להצפין לאזור הגליל, אבל העדפנו לשמור על קרבה מסוימת למרכז", אומר אלזרה.

קיבוץ ניצנים אינו זול במיוחד למגורים כפי שניתן לצפות. עלות בניית הבית, פיתוח המגרש ודמי ערבות הדדית (מחיר ההצטרפות לקיבוץ) מסתכמים לכ-1.6 מיליון שקל. תמורת הסכום הזה לא מקבלים את המגרש, כי קרקעות הקיבוץ עדיין לא עברו הליך שיוך לחברים.

משפחת אלזרה
אייל טואג

אלזרה סבור שהמעבר לניצנים הוא לא עסקה נדל"נית. בדרך כלל המחירים ביישובים כאלה נמוכים, אבל זו לא הסיבה העיקרית שבגללה אנשים בוחרים בה, לדעתו. "הסיבה העיקרית היא סגנון החיים של המשפחה, והחיסכון בכסף הוא תוצר לוואי", הוא אומר. "המעבר לכפר לא מתאים לכל משפחה, ויש משפחות שיש להן אופי עירוני - אין טוב או רע. אבל בכפר מחיר הבית אינו חסם כניסה כמו בעיר. המחיר הנמוך מאפשר את המעבר, וכנראה שאם הבתים האלה היו עולים 2 מיליון שקל, המשפחות לא היו עוברות לשם".

"התעסוקה הוא גורם הנטישה הראשון, ואחרי זה החיבור לקהילה, שלא תמיד עובד. בנוסף, רמות השכר במרכז שונות מאלה של הפריפריה, וגם רמת החיים שונה. אין ספק שזה מחיר שצריך לשלם" משה אלזרה

החסם העיקרי במעבר לכפר הוא התעסוקה. כל המשפחות שהתראיינו לכתבה מדברות על כך שיש צורך להבין את המגוון התעסוקתי באזור שאליו עוברים. אנשי היי־טק כנראה יתקשו למצוא עבודה במקומות האלה, אבל אנשי חינוך או עובדי ציבור ימצאו משרות די בקלות. גם המועצות האזוריות עצמן הן מקור פרנסה ללא מעט משפחות.

התעסוקה היא לא סתם חסם. אלזרה אומר שזה אחד הגורמים העיקריים לנטישה של משפחות שניסו להגשים חלום ואז חזרו אל המרכז. "התעסוקה הוא גורם הנטישה הראשון, ואחרי זה החיבור לקהילה, שלא תמיד עובד", הוא אומר. "רמות השכר במרכז שונות מאלה של הפריפריה, וגם רמת החיים שונה. גם אופי התעסוקה שונה - אנשי היי־טק או בעלי מקצועות חופשיים מתקשים למצוא עבודה, ובהרבה מקרים אחד מבני הזוג צריך לשמור על מקום העבודה במרכז וליומם, ואילו בן הזוג השני צריך להחליף מקצוע. אין ספק שזה מחיר שצריך לשלם".

"הסופרמרקט נמצא במרחק חצי שעת נסיעה"

יותם ורבקה בן צבי גרים בשנתיים האחרונות עם שני ילדיהם ביישוב יתד. היא במקור מאשדוד, והוא מקיבוץ מגן. הם הכירו בנמל אשדוד, שם עבדו, ובהמשך גם גרו יחד בעיר. על אף שרבקה רצתה להמשיך להתגורר בקרבת המשפחה, הם לא יכלו לממש את הרצון בשל מחירי הדיור. יותם, שמחובר פחות לאשדוד מבחינה רגשית פחות מרבקה, דחף למעבר למושב, ולפני חמש שנים הם עברו לעין הבשור.

זה היה הניסיון הראשון של בני הזוג במעבר לחיים כפריים, שלא צלח. "יותם התגורר בעבר בעין הבשור בשכירות, וכך הגענו לשם, אבל אני לא התחברתי למקום הזה בכלל. זה מושב די גדול, אבל המעבר מהעיר היה לי קשה. הייתי בהריון ולא מצאתי עבודה, ומבחורה שהיתה מוקפת בחברים ומשפחה לפתע מצאתי את עצמי די לבד", מספרת רבקה.

החיפושים אחרי בית הובילו אותם לאשקלון, שהיא זולה מאשדוד והיתה בהישג ידם. "בדקנו כמה בתים, והיו כמה אפשרויות טובות על הפרק שמצאו חן בעניינו. כמעט קיבלנו את ההחלטה, אבל באחד החיפושים באתר יד2 קפצה המודעה של יתד - יישוב סמוך לעין הבשור".

למרות הניסיון הרע בחיים במושב, הם החליטו לבדוק את האפשרות השכנה. "לא חשבתי שכל המושבים הם כמו עין הבשור. המושבים שונים זה מזה. חקרתי את יתד, את האוכלוסייה, ביקרתי עם הבן שלי בגינות אחר הצהריים כדי לדבר עם האנשים, והבנתי שזה מקום שונה ממה שחוויתי בעין הבשור. התחברתי מהר לאוכלוסייה. אני שומרת מסורת, וביתד מקבלים את זה מאוד. גם כשעושים אירועים וחגים מקפידים לחגוג יום לפני או אחרי החג, ולא בערב החג, כדי ששומרי המסורת יוכלו להגיע, אף שהדתיים כאן הם מיעוט".

"היינו כאן בצוק איתן וזה ממש לא שבר אותנו. להיפך, זה חיזק אותנו להישאר. חברים שלנו אומרים לנו שזה מסוכן ולא אחראי. אז מה, בירושלים אנשים לא נדקרים? באשדוד לא נפלו קאסמים? זו המדינה שלנו, אצלנו זה קצת יותר מורגש, ואני מקבלת את זה" רבקה בן צבי

משפחת בן צבי
אליהו הרשקוביץ

תמורת 750 אלף שקל קנו בני הזוג בן צבי לפני שנתיים וחצי בית בשטח בנוי של 100 מ"ר על מגרש של 640 מ"ר. "באשקלון מצאנו דירה קטנה יותר ב-850 אלף שקל. תמורת פחות כסף קיבלנו בית הרבה יותר גדול", הם מספרים.

לדברי רבקה, אשדוד חסרה לה כיום הרבה פחות, וגם אם מחירי הדירות יירדו והיא תוכל להרשות לעצמה לחזור לעיר, היא מעדיפה להישאר ביתד. "פתאום אין לי רעש של משאיות, ואני לא מפחדת שהילדים יסתובבו עם אופניים בחוץ. יש פחות סכנות, החיים רגועים ושלווים, הכל בסדר. אין לחץ", היא אומרת.

בצד החסרונות היא מתארת את הנסיעות הרבות בכל יציאה מהבית. הסופרמרקט נמצא במרחק חצי שעת נסיעה, ויש רק שני סניפים של קופת חולים בכל המועצה האזורית אשכול ורק שני רופאי נשים. כמו כל מי שהתראיין לכתבה היא מציינת את התעסוקה כנקודת חולשה, בעוד שעיקר מקומות העבודה נמצאים בבאר שבע, בשדרות ובנתיבות. היא עצמה מצאה עבודה כסייעת בגן ילדים, ויותם מנהל מחסן בחברת זרעים.

במקרה שלהם, התעסוקה לא היתה חסם למעבר או מקור לדאגה. יותם חיפש ומצא עבודה עוד לפני המעבר ליתד, ורבקה היתה בטוחה שתמצא עבודה. מה שהיה ונותר הקושי העיקרי הוא המרחק מהמשפחה באשדוד.

"יש גם סיכון כי אנחנו על הגבול עם עזה, אבל גם זה לא מזיז אותי מפה", אומרת רבקה. "היינו כאן בצוק איתן וזה ממש לא שבר אותנו. להיפך, זה חיזק אותנו להישאר. חברים שלנו אומרים לנו שזה מסוכן ולא אחראי. אז מה, בירושלים אנשים לא נדקרים? באשדוד לא נפלו קאסמים? זו המדינה שלנו, אצלנו זה קצת יותר מורגש, ואני מקבלת את זה".

"שינינו פאזה, החיים רגועים ושלווים יותר"

לפני כשנתיים וחצי, בהחלטה של רגע, החליטו עירית ואלון גולדברג לעבור מבת ים לעין זיוון שבדרום רמת הגולן. כיום הם גרים בקיבוץ עם שני ילדים מתבגרים, נועם בן 13.5 ושירה בת 12, וכפי שמתארת עירית, המעבר היה קל ופשוט לכולם.

"שינינו פאזה, החיים רגועים ושלווים יותר. אני קמה בבוקר ושותה קפה בחוץ, והילדים כבר בשבע ורבע על ההסעה לבית הספר שבמרום גולן. אני לא מתגעגעת לכלום. כשאנחנו מגיעים למרכז יש לי לחץ בגוף" עירית גולדברג

"שניניו במקור מבת ים, והמשפחות שלנו עדיין גרות שם. הילדים לא היו עצמאיים בעיר, וכשהם רצו לשחק בחוץ זה היה רק אתנו. כשהילדים היו קטנים עוד היתה לנו סיבה לגור קרוב להורים שלנו, אבל בעלי רצה לעבור למושב מהיום שהתחתנו", מספרת עירית.

בחנוכה לפני שנתיים הציעה להם אחות של עירית להצטרף לכנס התיישבות בגליל, בגולן ובנגב, שהתקיים בגני התערוכה בתל באביב. עירית ואלון הלכו איתה והתרשמו, ובאותו היום החליטו על המעבר. אחותה של עירית, לעומת זאת, נשארה בתל אביב.

לדברי עירית, "זו היתה החלטה ספונטנית, ומרגע שהחלטנו עברו שנתיים של ניסיונות עד שהצלחנו למכור את הבית. הילדים התאהבו ברעיון, והכל נהפך פתאום לפשוט וזורם. בבת ים גרנו בתוך קופסה בלי נוף, ורצינו לעשות את השינוי, להתנתק מהמקום ולשנות קהילה".

משפחת גולדברג
גיל אליהו

על החיים בעין זיוון היא מספרת שכיום היא "רואה עצים ושמים, מזג האוויר מדהים ואין לחות. אנחנו לא זקוקים לבגדי קיץ בכלל כי תמיד קר, אנחנו מטיילים המון בטבע, בשעה שהבילויים בשבת בבת ים היו בעיקר בזבוז כסף על סרט. גם היומיום הרבה יותר רגוע. בבת ים היה לחץ להסיע את הילדים, לקום בבוקר ולצאת מהר לעבודה ולבתי הספר. כל יום הייתי בלחץ להגיע לעבודה ברחוב הירקון בתל אביב, והיום אני מגיעה בתוך שתי דקות לעבודה ואני רואה את בעלי יותר".

עירית מתארת חיים פסטורליים בלי שום חרטה או געגוע לעיר, וגם עניין התעסוקה לא מהווה קושי בכלל. אלון שוטר, ומצא עבודה בצפון, ובני הזוג הביאו בחשבון את העובדה שעירית לא תעבוד במשך כשנה. אלא שהיא מצאה עבודה בתחום התיירות בעין זיוון די מהר. "צריך להביא את זה בחשבון, אבל אם רוצים מוצאים עבודה. יש פה מטעים ותיירות, או שאנשים מוצאים עבודה בקרית שמונה, בכרמיאל או בקצרין", היא אומרת.

משפחת גולדברג
גיל אליהו

גם הריחוק מהמשפחה לא מעיב על האושר שהיא מפגינה. "התרגלנו לנסוע שעתיים לבת ים", היא אומרת. גם לנסיעה של חצי שעה לסופרמרקט הם התרגלו, או לחברים מהכיתה של הילדים שגרים בנווה אטי"ב, או לקופת החולים במג'דל שאמס - "צריך להחזיק שתי מכוניות".

"שינינו פאזה, החיים רגועים ושלווים יותר. אני קמה בבוקר ושותה קפה בחוץ, והילדים כבר בשבע ורבע על ההסעה לבית הספר שבמרום גולן. אני לא מתגעגעת לכלום. כשאנחנו מגיעים למרכז יש לי לחץ בגוף", אומרת עירית.

"אנחנו רואים בזה חלוציות עכשווית"

אורית ואסף הרשטיג מעולם לא חשבו לגור בעיר, אפילו לא במושב במרכז. מבחינתם, גם המושב שבו גדלה אורית, בית נחמיה שליד שהם ויער בן שמן, הוא עמוס וצפוף מדי לסגנון החיים שחיפשו לעצמם. השאיפה הזאת היתה מעבר לשאלה של מחיר או עלות מול תועלת, אלא הרצון לגור ביישוב קהילתי קטן, אפילו קטן מאוד בכל קנה מידה.

את החלום שלהם הם מגשימים במצפה שלם שבמועצה האזורית מגילות ים המלח. מצפה שלם הוא קיבוץ קטן ומופרט, עם 40 חברי קיבוץ מבוגרים והרחבה. להרחבה נקלטו עד היום שבע משפחות, והשמינית נמצאת בהליכי קליטה. מלבדם יש עוד שתי משפחות של בני קיבוץ בתהליך של חזרה למקום.

"רמת הרפואה גבוהה מאוד. יש בקיבוץ מרפאה שפתוחה כל יום ואחות במשרה מלאה, רופא המשפחה מגיע פעמיים בשבוע מהבקעה, ואת השירותים המשמעותיים יותר אנחנו מקבלים במעלה אדומים או בירושלים. זה חשוב בהריונות ובגידול הילדים" אורית הרשטיג

המספרים הקטנים והמיקום המדברי עשויים לצייר תמונה של "חור" בסוף העולם, אבל אורית ממש לא מרגישה כך. "אני לא מרגישה שאני גרה בחור, אני במרחק שעה וחצי מההורים שלי בבית נחמיה. האחים שלי שנשארו לגור במושב, יוצאים ב-6:00 כדי להגיע לעבודה בתל אביב, ואם הם לא יוצאים מוקדם הם נתקעים שעה בפקקים. לי לוקח רק 20 דקות להגיע לעבודה. חוץ מזה, אנחנו גם נמצאים במרחק של כשעת נסיעה מירושלים".

אבל הקרבה לירושלים או למקום העבודה לא היתה בין השיקולים שהובילו את אורית ואסף למצפה שלם. הם חיפשו דווקא את המרחק מערים הגדולות ואת הקרבה לטבע, את המדבר ואת השקט עם קהילה קטנה.

אורית, 36, ואסף, 37, במקור מנתניה, נפגשו בחוגי הסיירות של החברה להגנת הטבע, שם עבדו כסטודנטים. לפני שש שנים, עוד לפני שהתחתנו, הם עברו למצפה שלם, ומאז נולדו להם שלושה ילדים - הגדול בן חמש והקטנה בת חודשיים. "הכרנו בתקופת הלימודים, ואז גרנו במושב ליד ירושלים", מספרת אורית. "אחר כך עברנו למדרשת בן גוריון בקיבוץ שדה בוקר, כי אסף עבד כרכז הדרכה בבית ספר שדה. כשרצינו לבנות בית בחרנו במצפה שלם, כי רצינו לגור במדבר ולהיות קרובים לירושלים - שני מקומות שאנחנו אוהבים מאוד".

משפחת הרשטיג
אוליבייה פיטוסי

החברים לא הרימו גבה על הבחירה, וגם המרחק מהם לא היה שיקול בבחירה, להיפך. אורית מספרת שכל החברים שלהם הם טיילים חובבי טבע, וכולם עשו בחירות דומות לשלהם ומפוזרים בכל חלקי הארץ.

החלופה להישאר במושב ילדותה של אורית, בית נחמיה, היתה אפשרית, אבל היא לא באמת היתה אופציה שרצו לשקול. "המושב במרכז לא התאים לנו. זה לא מקום קהילתי קטן כמו זה שאני גדלתי בו. זה נהפך למקום שאנשים בונים בו וילות גדולות. כדי למצוא מושב קטן צריך לצאת לפריפריה", אומרת אורית.

לדבריה, סגנון המגורים שבו בחרה מיועד לאנשים מסוימים: "צריכים לבחור לגור במדבר, צריכים לאהוב את אורח החיים של מגורים בקהילה קטנה. זה מיועד לאנשים שמחפשים שקט. אנחנו רואים בזה חלוציות עכשווית, כי זה מקום שהוא עוד לא מיושב ויש הרבה מה לעשות ולפתח, ויש הרבה אפשרויות להשפיע על האופי של המקום".

משפחת הרשטיג
אוליבייה פיטוסי

אורית מוסיפה כי "עד לפני חמש שנים היו באזור רק קיבוצים, וגם הם לא היו פתוחים לקליטה של משפחות חדשות. אבל כיום האזור מתפתח, נפתחות הרחבות ויש קליטה של משפחות חדשות. מספר התושבים במועצה האזורית מגילות ים המלח עלה מ-1,200 לכ-1,450 תושבים בתוך חמש שנים. זה אומר שיש יותר אפשרויות מבחינת עסקים שקמים ומבחינת מקומות שהמועצה מתכננת לפתוח ולהקים לטובת יוזמות ועסקים".

בצד היתרונות, אורית מדגישה את שירותי הרפואה בקיבוץ. העניין קצת מפתיע, משום שהוא נמצא רחוק ממרכזי הרפואה הגדולים והרופאים המומחים שבמרכז הארץ. "רמת הרפואה גבוהה מאוד. יש בקיבוץ מרפאה שפתוחה כל יום ואחות במשרה מלאה, רופא המשפחה מגיע פעמיים בשבוע מהבקעה, ואת השירותים המשמעותיים יותר אנחנו מקבלים במעלה אדומים או בירושלים. אבל יש אחות שנותנת מענה בכל שעות היממה, היא מלווה ודואגת לנו, וזה חשוב בהריונות ובגידול הילדים".

"משפחה שרוצה לעבור לכאן חייבת שלאחד מבני הזוג תהיה פרנסה, וחשוב לבדוק את זה לפני המעבר. היו משפחות שהגיעו ועזבו בגלל הקושי להתפרנס" אורית הרשטיג

אורית שבעת רצון גם ממערכת החינוך במועצה. עד גיל שלוש הילדים מתחנכים בפעוטון שבקיבוץ, ובגיל מבוגר יותר הם נוסעים לגן ילדים ביישוב הסמוך, אובנת. התקווה היא שעם הקליטה של חברים חדשים ובנים חוזרים שיגיעו לקיבוץ, בעוד כשנתיים יהיו בו מספיק ילדים שיצדיקו פתיחה של גן מקומי. בגילאים בוגרים יותר הילדים עוברים לבתי ספר בקיבוץ קליה. הם נהנים מהיתרון של מערכת החינוך הקיבוצית - שנת לימודים ללא חופשות, למעט שבוע חופש באוגוסט.

החיסרון היחיד שאורית מציינת לגבי המגורים במצפה שלם הוא התעסוקה. מבין שבע המשפחות שגרות בהרחבה של הקיבוץ, למשל, ארבע הגיעו מחוץ לקיבוץ בשנים האחרונות (השלוש האחרות גרו בקיבוץ במשך 20 שנה ועברו להרחבה). מתוכן, יש קבלן אחד שמבצע פרויקטים באזור, מורה ובעל עסק להדברה שהקים חוות קקטוסים.

"קהל היעד של מצפה שלם הוא אנשי הוראה או עובדים סוציאליים", אומרת אורית. "מסגרות החינוך כאן מעולות והמועצה האזורית תמר מתגמלת את המורים ומשקיעה הרבה מאוד בחינוך. משפחה שרוצה לעבור לכאן חייבת שלאחד מבני הזוג תהיה פרנסה, וחשוב לבדוק את זה לפני המעבר. היו משפחות שהגיעו ועזבו בגלל הקושי להתפרנס. יש אנשים שהם פרילנסרים, או שהם נוסעים לירושלים. מלבד הוראה יש אנשים שעובדים בענף התיירות. אנחנו הגענו בלי עבודה, ואני מצאתי משרה של מנהלת מחלקת תרבות ותיירות במועצה האזורית מגילות ים המלח. אסף בעלי הוא מורה דרך ומורה למדעים בתיכון. יש את מפעל הקוסמטיקה אהבה, שהיה שייך למצפה שלם, והמשרדים שלו נמצאים באיירפורט סיטי - ואנשי הקיבוץ נוסעים לשם".

הירשמו עכשיו: סקירה יומית של שוק הנדל"ן ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות