הפתרון המרכזי למצוקת הדיור החרדית: הקמת שכונות חרדיות חדשות בערים חילוניות - נדל"ן - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הפתרון המרכזי למצוקת הדיור החרדית: הקמת שכונות חרדיות חדשות בערים חילוניות

תוכנית לבניית 200 אלף דירות לחרדים מציפה כמה משאלות היסוד של החברה הישראלית

79תגובות
שכונה חרדית באשדוד
אילן אסייג

בלבה של "התוכנית האסטרטגית לדיור לאוכלוסייה החרדית 2035-2016" - מסמך עב-כרס שאישר קבינט הדיור של הממשלה ביולי האחרון - מונח טיעון פשוט: אם לציבור החילוני והדתי-לאומי נמאס מההתפשטות הלא מבוקרת של האוכלוסייה החרדית ומהתחרדות של שכונות ויישובים, כמו בית שמש, ואם הם אינם רוצים לראות את המקרה חוזר על עצמו בערים נוספות - כדאי שהמדינה תתחיל לתכנן, לשווק ולבנות מגורים באופן ייעודי עבור האוכלוסייה החרדית. שכן זו, כידוע, לא רק שאינה הולכת לשום מקום, אלא ממשיכה להתרבות בקצב מסחרר. פשוט, נכון?

אז זהו, שלא ממש. בעוד שב-2014 מנו החרדים בישראל כ-910 אלף איש והיו כ-11% מכלל אוכלוסיית המדינה, ב-2035 כבר עשוי הציבור החרדי, על פי ההערכות, למנות 1.89 מיליון איש, ולהוות 17% מכלל האוכלוסייה. קצב הריבוי החריג הזה יצריך תוספת של כ-200 אלף יחידות דיור עבור הציבור החרדי לבדו לאורך 20 השנים הקרובות. כעת נשאלת השאלה מאין מביאים 200 אלף יחידות דיור לציבור שבחלקו הגדול הוא סגרגטיבי (בדלני) ואינו מחפש להשתלב בקרב כלל האוכלוסייה?

המסמך מציע שורה של פתרונות, שלכל אחד מהם יתרונות אבל גם חסרונות; או כפי שהגדיר זאת גורם ממשלה שהיה מעורב בחיבור המסמך, "שורה של פתרונות גרועים, שיחד יוצרים את הפתרון הטוב ביותר האפשרי".

סוג הפתרון היותר פשוט ליישום הוא מיצוי פוטנציאל הבנייה למגורים בריכוזים חרדיים קיימים, הן בקרקעות מדינה והן בקרקעות פרטיות. ואולם גם מימוש מלא של הפוטנציאל מהווה בקושי שליש מכלל הכמות הנדרשת של יחידות דיור. זאת, עוד לפני שמתייחסים לשורת חסמי התשתיות שהסרתם תידרש בטרם ניתן יהיה למצות פוטנציאל זה.

סוג פתרון נוסף שמציעה התוכנית הוא הקמתן של שתי ערים חרדיות חדשות - האחת באזור הדרום והשנייה בצפון. כאן כבר מדובר בסוג מורכב הרבה יותר של פתרון, הן מבחינת היישום והן מבחינת השלכותיו השנויות במחלוקת.

הפתרון שאותו מגדירה התוכנית כ"פתרון המיטבי", הוא הקמתן של שכונות חרדיות חדשות בערים שבהן קיים רוב לא-חרדי מובהק. עם זאת, גם למחברי התוכנית היה ברור כי מבחינה פוליטית מדובר במשימה לא פשוטה כלל ועיקר. שכן איזה ראש עיר בעלת רוב לא-חרדי מוצק ירצה להיות חתום על הקמת שכונות חרדיות חדשות?

ריכוזי המגורים החרדיים בישראל ומרחבי החיפוש להקמת ערים חדשות לאוכלוסייה החרדית

לכן, בעוד שמיצוי הפוטנציאל בריכוזי ההתיישבות החרדיים הקיימים, וכן הקמת הערים החדשות, הם שני פתרונות שניתן לכמת בהם מראש את מספר הדירות שיניבו - הרי שהיקף הצלחת המדינה במשימת הקמת שכונות חרדיות חדשות בערים לא־חרדיות הוא נתון המצוי בסימן שאלה.

ביכולת להקים שכונות כאלה, טוענים מחברי התוכנית, טמון המפתח לצמצום הרכישות הלא מבוקרות מצד הציבור החרדי בשכונות לא-חרדיות תוך שינוי אופיין, ולמניעת חיכוכי שכנים הנגרמים בשל מצבים כאלה. "מתקיים משחק סכום אפס בין שני המשתנים: ככל שיגדלו שיווקי המדינה במסגרת שיווק שכונות חרדיות בערים הכלליות, תקטן תופעת הזליגה הלא מבוקרת", נכתב במסמך התוכנית.

יוצאים מגבולות הקהילה: החרדי "הגולש" ו"הכובש"

"יש שני סוגים של חרדים שיוצאים לגור מחוץ לגבולות הקהילה ההומוגנית", אומר יצחק פינדרוס, ממלא מקום ראש העיר ירושלים, המשמש גם עמית בכיר במכון מחקרי המדיניות שעמד בראש המחקר יחד עם ד"ר חיים זיכרמן. "יש את זה שאני מכנה 'החרדי הגולש' - זה שרוצה לגור בסביבה שאינה דווקא בעלת ציביון חרדי. תוכל למצוא אותו במרכז ירושלים, בגבול בני ברק־רמת גן, או אפילו ברמת אביב. 10% מהחרדים כיום הם כאלה. לעומתו, יש את 'החרדי הכובש' - זה שהיה רוצה לגור בתוך הקהילה, אבל בלית ברירה, בשל היעדר היצע מספק ורמת מחירים גבוהה, נאלץ לצאת מגבולותיה. לאורך הזמן הוא מביא אתו עוד חבר ועוד אחד, ועוד גיס ועוד קרוב, ויום אחד האוכלוסייה החרדית החדשה שגדלה והתבססה מתחילה לצעוק 'גוועלד' בשבתות. כפו עליו לצאת החוצה, והתוצאה היא חיכוכים חברתיים ויחסים עכורים בין שכנים".

יש לציין כי לא תמיד נעשה הדבר בצורה כה מקרית. לא פעם מדובר באדמו"רים שמכווינים את בני קהילתם לשכונה ספציפית - על פי רוב שכונה פריפריאלית, שבה מחירי הדירות עדיין נמוכים וברי-השגה עבור בני הקהילה. הפתרון, לדברי פינדרוס, מצוי בתכנון. "המלחמות בין חרדים ללא חרדים באות בראש וראשונה מתוך חוסר תכנון, לא מתוך עודף תכנון".

את תופעת "החרדי הכובש", כפי שתוארה בציוריות על ידי פינדרוס, חוקרת בשנים האחרונות ד"ר לי כהנר, חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה וראש החוג ללימודים רב-תחומיים במכללת אורנים, שלקחה גם היא חלק בעבודה על התוכנית.

אומדן לצורכי הדיור של החרדים בישראל, בהתאם לגידול האוכלוסייה, במספר יחידות דיור

מאז קום המדינה, לדבריה, ידעה החברה החרדית ארבעה גלי הגירה. בשנות ה-90, למשל, מדובר היה בהגירה מתוכננת ומווסתת, עם הקמתן של הערים החרדיות החדשות מודיעין עילית, ביתר עילית ואלעד. "הגל הרביעי והלא מתוכנן התרחש בעשור האחרון, עם הגירה חרדית מאסיבית לפריפריה", מסבירה כהנר. "ההגירה נעשתה לאזור שכונת הדר בחיפה, שם היה מאגר גדול של דירות זולות, וכן לנתיבות, אופקים, קרית גת, עפולה וטבריה".

ואולם לדבריה, לצד ההשלכות השליליות והגדלת החיכוך ודחיקת רגלי אוכלוסיות לא חרדיות מוחלשות, הביא עמו הגל גם להשלכה חיובית אחת לפחות. "אנחנו רואים שבערים החרדיות ההומוגניות רמת ההשתלבות בחברה הישראלית נמוכה משמעותית, לעומת ההתיישבויות החרדיות ה'ספונטניות'", היא אומרת. "בעוד שבערים החרדיות 45% מהגברים בגיל העבודה מוגדרים כלומדי תורה, בעיירות הפיתוח שיעורם הוא 32% בלבד. שיעור העובדים גבוה יותר במרחבים המעורבים, רמת המינוע גבוהה יותר, וכך גם רמת השימוש במחשב ובאינטרנט. לצד הזהות הדתית מתפתחות גם זהות מקומית ותחושת שייכות ליישוב על כלל מרכיביו".

בממצאים האלה יש כדי לחזק כמובן את ההעדפה שמגלים כותבי התוכנית כלפי הקמתן של שכונות חרדיות בערים לא חרדיות. "בדו"ח אנחנו ממליצים שדווקא הערים החזקות ייקחו אליהן כמות מסוימת של אוכלוסייה חרדית", אומרת כהנר, אבל מוסיפה כי "מי שמאוד לא סבלני לתהליך ההשתלבות של הציבור החרדי היא דווקא האוכלוסייה החילונית. אבל ברגע שאתה שולט באופן התנועה של הציבור החרדי, אתה מפחית משמעותית את החיכוך".

במהלך הכנת התוכנית, סקר הצוות את כלל הערים הכוללות ריכוז מסוים של אוכלוסייה חרדית, ולדברי פינדרוס, הגיע לתובנה מעניינת: "זיהינו מהו שיעור האוכלוסייה שאינו מאיים על צביון העיר. היחס המיטבי הוא 15%. זה היחס, למשל, באשדוד. זאת עיר שיש בה ריכוז חרדי גדול, אבל אשדוד עצמה לא הפכה להיות חרדית, וכל אחד מהצדדים חי לו בשלום. בפתח תקוה המצב דומה. המשמעות היא שכל עיר שבה שיעור האוכלוסייה החרדית נמוך מ-15% היא עיר בעלת פוטנציאל לקליטה של שכונה חרדית חדשה".

במסגרת התוכנית מתואר הפתרון של הקמת שכונות חרדיות ביישובים הטרוגניים כ"מיטבי עבור חוסנה של החברה הישראלית". "משיחות שערכנו הן עם נציגי האוכלוסייה החרדית והן עם נציגי הממשלה, עולה כי זהו הפתרון המיטבי, המאפשר שמירה על מגורים קהילתיים מצד אחד ואפשרויות השתלבות בכלכלה ובתעסוקה מהצד האחר", נכתב.

עוד הומלץ כי לטובת הצלחת המהלך יוקמו השכונות החרדיות בערים המצויות בקרבת מוקדים חרדיים ותיקים. "לדוגמה, ניתן לקדם תכנון לקידומה של שכונה חרדית במרחב העירוני החדש בראש העין (הכוונה לשכונת פסגות אפק; נ"ב) הסמוכה לעיר אלעד".

עצרת תפילת חרדים באשדוד.
אילן אסייג

ואולם במקרה זה החסם הברור צפוי לבוא מכיוונם של ראשי הערים. אף שרבים מהם מעריכים את "חוסנה של החברה הישראלית", לרובם המכריע יש נטייה להעריך יותר את סיכויי הצלחתם בבחירות המקומיות הבאות, והקמת שכונה חרדית חדשה היא לא בדיוק מהלך שצפוי להגדיל אותם.

"המטרה היא שבאותן ערים המדינה תשווק ביחד עם ראשי העיר, תוך הגעה להבנות", מסביר פינדרוס, ומוסיף כי לצורך התנעת המהלך אף נקבעה פגישה עם יו"ר מרכז השלטון המקומי וראש העיר מודיעין-מכבים-רעות, חיים ביבס. "זה מהלך שיבוצע יחד עם השלטון המקומי. אנחנו לא באים להוציא למישהו עין".

"להצלחה יהיו השלכות על אופי החברה בעתיד"

בשל חוסר הוודאות לגבי ההיקפים שבהם יוכל להתבצע פתרון השכונות החרדיות בערים כלליות, מציגה התוכנית שני תרחישים שונים של התפלגות הפתרונות. בתרחיש ה"פסימי", 24 אלף יחידות דיור בלבד נבנות במסגרת שכונות חרדיות חדשות בערים מעורבות ב-20 השנים הקרובות - מהלך שיוביל לכ-65 אלף יחידות דיור שיירכשו בהתאם לכוחות השוק ובאופן לא מבוקר לאורך התקופה. מנגד התוכנית מציגה תרחיש "אופטימי", שלפיו 43 אלף דירות נבנות בשכונות חדשות בערים לא חרדיות - דבר שיוביל להפחתת מספר הדירות שיירכשו באופן לא מבוקר, לפי כוחות השוק, לכ-45 אלף בלבד, ויצמצם חיכוך. הגדלה של מספר יחידות הדיור בשכונות חדשות אף מעבר לכך, נכתב בדו"ח, תוביל אף לייתור הצורך באחת משתי הערים החרדיות החדשות.

הגורם שעליו תוטל משימת השכנוע של ראשי הערים הוא בראש וראשונה המדינה, או אם להיות יותר ספציפיים - משרד הבינוי והשיכון. "אין ספק שיש פה אתגר גדול מאוד", מודה מנכ"ל המשרד, אשל ארמוני. "זה מצריך תהליך של הסרת חששות הדדיים, הן מצד האוכלוסייה החילונית החוששת מפני ההשפעות עליה בטווח המיידי ובטווח הרחוק, והן מצד האוכלוסייה החרדית החוששת מפני השפעות לא רצויות שיחלחלו לתוכה".

ארמוני מסביר כי מבחינתו אין חידוש בעצם יצירת מרחב חרדי הומוגני בסביבה הטרוגנית, שבו חלים כללים שונים: "יש כבר מאה שערים ובני ברק, ואנחנו מאפשרים לחסום כבישים בשבתות בירושלים. בסופו של דבר, התפקיד שלנו הוא לאפשר אזורים הומוגניים בתוך מאקרו הטרוגני, שחלקיו חיים בהרמוניה זה עם זה, ולהצלחה שלנו במשימה יהיו השלכות על אופי החברה בישראל בעשורים הבאים. היכולת שלנו לבנות את האזורים האלה באופן יזום עדיפה בעיני על התפתחויות ספונטניות, שיוצרות חיכוך", הוא אומר.

כסיף. עיר שכבר נמצאת בהליכי תכנון מתקדמים
אליהו הרשקוביץ

עם זאת, לדבריו, "זוהי חזית שצריך להתמודד בה. אין 200 אלף דירות שאפשר לבנות בבני ברק ובביתר עילית בלבד. זה המקום הן של ראשי הרשויות המקומיות והן של מנהיגי הקהילה החרדית לגלות מנהיגות ואחריות ולקדם מהלכים בהסכמה. אם יש דבר אחד ודאי, הוא שלאף אחד מהפתרונות אין סיכוי להצליח אם לא נעשה אותו יחד. נדרשת כאן בגרות של כולנו כחברה".

אינדיקציה לרמת הבגרות שלה ניתן יהיה לצפות לאורך התהליך סיפקה ישיבת קבינט הדיור שבה אושרה ההחלטה לקידום התוכנית, שבה הובעה התנגדות חריפה מצדה של שרת הקליטה, סופה לנדבר, תושבת אשדוד, שטענה כי "כבר כיום יש יותר מדי חרדים באשדוד". שר הפנים, אריה דרעי, לא נשאר חייב והשיב: "איזו חוצפה. איך את מדברת? בשנות ה-90, כשהייתי שר הפנים, אשדוד קלטה חלק גדול מהעלייה. אז אמרתי שיש בה יותר מדי רוסים?" הוויכוח המכוער נמשך דקות ארוכות, כשיוזם התוכנית - שר השיכון, יואב גלנט - מתקשה לכבות את הלהבות.

לדברי פינדרוס, מלכתחילה מדובר בוויכוח שלא היה אמור להתקיים. "התוכנית מדברת במפורש על הקמת שכונות רק במקומות שבהם הריכוז הנוכחי של האוכלוסייה החרדית אינו עולה על 15% מכלל האוכלוסייה", הוא מסביר. "זה אומר שאשדוד, בהגדרה, לא נכללת ברשימת הערים שבהן יש כוונה להקים שכונות חרדיות נוספות. מאכזב מאוד שאף אחד מאלה שישבו בדיון לא עצר את הוויכוח והעמיד דברים על דיוקם".

"יש מחלוקת לגבי כסיף גם בתוך החברה החרדית"

לצד הקמתן של השכונות החרדיות ביישובים הטרוגניים מציעה התוכנית פתרון נוסף, ועמוס בעיות אף יותר - להקמתן של שתי ערים חרדיות חדשות, שתיהן במה שמוגדר כ"שולי אזורי הביקוש" או "פריפריה קרובה", אחת בפריפריה הצפונית ואחת בדרומית. היקפה של כל אחת מהערים האלה נדרש לכלול כ-10,000 יחידות דיור, שבמציאות החרדית משמעותן מבחינת האוכלוסייה בין 50 אלף ל-100 אלף תושבים.

במקרה זה החסרונות מובנים מאליהם. ככלל, גם הצורך בערים חדשות בישראל, שכבר כיום מרובה בנקודות יישוב וברשויות מקומיות ביחס לגודלה, מוטל בספק. מעבר לכך מבינים כולם, ובכלל זה מחברי הדו"ח, כי הקמת ערים הומוגניות חרדיות חדשות עשויה להוות מכה למאמצי שילוב החרדים בחברה הישראלית ובכוח העבודה שלה.

חרדים בשכונת בין וגן בירושלים
טס שפלן

"ערים הומוגניות, כפי שהוקמו בעבר, מדגישות את הבידול החברתי והגיאוגרפי בין הציבורים בישראל ויוצרות מובלעות סגורות, הגורמות לצמצום נקודות המפגש בין הציבורים השונים", נכתב בדו"ח. עם זאת, ההערכה בו היא כי הקמתן לא תעכב את תהליכי הכניסה לשוק העבודה וההשכלה, ובלבד שבמקביל יתקיימו פתרונות דיור אחרים, שיאפשרו למשקי הבית החרדים לבחור היכן ברצונם להתגורר, בהתאם להשקפתם.

עוד הובהר כי בניגוד לערים החרדיות שהקימה המדינה בשנות ה-90 - ביתר עילית, מודיעין עילית ואלעד - הפעם יהיה על היישובים לכלול אזורי מסחר ותעסוקה, שיאפשרו לאוכלוסייה להתפרנס מצד אחד, ויניבו לעיר הכנסות מארנונה ויגדילו את חוסנה הכלכלי מצד שני.

עוד לדברי פינדרוס, על הערים החדשות להיות גדולות יותר מאלה שתוכננו בעבר: "בשנות ה-90 המדינה בנתה את ביתר עילית, מודיעין עילית ואלעד, ובכל זאת, חלה התפשטות לבית שמש ואשדוד. לטווח הארוך צריך עוד שתי ערים, ושההיקפים שלהן יהיו גדולים יותר - ואז תימנע הבית שמש הבאה", הוא אומר.

ואולם דווקא עיר שכבר נמצאת בהליכי תכנון מתקדמים עבור האוכלוסייה החרדית - העיר כסיף - אינה נכללת בתוכנית. בדיקה קצרה העלתה כי מדובר באחת הנקודות היחידות שבהן היו שני הצדדים העיקריים להכנת התוכנית, משרד השיכון וחוקרי המכון החרדי למחקרי מדיניות, חלוקים ביניהם. בעוד שחוקרי המכון היו שמחים לראות את התוכנית נקברת, במשרד השיכון מבקשים להמשך ולקדם אותה.

לדברי מנכ"ל משרד השיכון, "יש מחלוקת לגבי כסיף גם בתוך החברה החרדית. היו גורמים שאמרו לנו שאם נצליח להביא את מחירי הדירות בעיר לרמה נמוכה מספיק, לצד חינוך תורני ברמה גבוהה מספיק ואפשרויות תעסוקה מספקות, ואם העיר תיבנה נכון - אז כסיף יכולה להצליח. צריך לזכור שבכל מקרה זאת לא אופציית מגורים למחר, אלא לעוד 15 שנה. כרגע יש על זה דיון, ויש הנחיה של שר השיכון לבדוק את הנושא בצורה יסודית".

פינדרוס מצדו נשמע הרבה פחות חיובי: "אם התפישה היא שהציבור החרדי לא צריך תעסוקה ולא צריך שירותים, אלא רק מקום לשים בו חדר שינה - אז כן, כסיף יכולה להתאים".

חרדים באשדוד
אילן אסייג

ואולם קונספט העיר החרדית מעלה שאלות קשות יותר מאשר בעד או נגד כסיף. השאלה האמיתית היא האם ראוי שבמחצית הראשונה של המאה ה-21 תקדם הממשלה בנייה של לפחות שתי ערים חרדיות מתבדלות - מהלך שעל פניו עומד בניגוד מוחלט לתהליכי ההשתלבות של החברה החרדית בחברה הישראלית הכללית, שאנו עדים להם בעשור האחרון.

לדברי ארמוני, "השאלה הגדולה שהיינו צריכים לשאול את עצמנו היא האם זה מוסרי ונכון שמדינה מיוזמתה תייצר תפישה של אזורים בעלי אופי הומוגני. דעתי היא שתפקידנו ליצור עבור בני החברה החרדית אפשרות בחירה".

כהנר מציגה עמדה מורכבת יותר לגבי נושא ההסתגרות: "היתרון של סגרגציה מרחבית הוא שהיא מאפשרת לקבוצות מיעוט את היכולת לשמור על הזהות שלהן ולהוות רוב בתוך מרחב נבדל", היא מסבירה. "יתרון משמעותי נוסף הוא המאסה. כשיש כמות מספקת של תושבים, הם יכולים לייבא אליהם את כלל השירותים המתאימים להם בתחום החינוך, הדת והשירותים".

עם זאת, לדבריה, כולל המהלך גם לא מעט משמעויות שליליות: "השאלה היא האם ישראל רוצה לקדם מדיניות תכנון שבה כל אחד מהשבטים המרכיבים את החברה שלה חי בנפרד. מה שמכונה בספרות 'אי לכל תרבות'. החסרונות הם לא מעטים, כי אם לא גרים יחד, לא באמת מכירים, והאחר הוא תמיד מפחיד ומאיים", היא אומרת.

"שאלה נוספת היא האם זה נכון לתת לגיטימציה לסגרגציה כפולה, גם ברמה של חרדים מול חילונים, וגם ברמה העדתית, כי בערים הנבדלות יש אפשרות לתכנן גם לפי ההפרדה של אשכנזים וספרדים. אז לא רק שאתה מייצר מדינה בתוך מדינה, אתה מייצר גם הפרדה בתוך הקהילה. ולבסוף, האם נכון, לנוכח השינויים שאנחנו רואים שהחברה החרדית עוברת, כמו הפתיחות הגדולה יותר להשכלה ולכניסת האינטרנט, לאפשר בנייה של ערים נפרדות? ילד במודיעין עילית יכול לחיות עד גיל 18 בלי שראה חילוני אחד. יש כאן תנועה בכיוון הפוך - חזרה את ההסתגרות", אומרת כהנר.

לדברי אלי פלאי, יו"ר המכון החרדי למחקרי מדיניות, "יש הבדל בין לקדם אג'נדות ובין לספק פתרונות. זה אומר שגם אם אני באופן אישי חושב שהחברה החרדית צריכה להשתלב יותר בחברה הישראלית, תוך שמירה על החרדיות, שבהגדרתה כוללת ממד מסוים של התבדלות, אני עדיין צריך לתת מענה גם לאלה שלא מעוניינים להשתלב. ככה כל אחד יוכל לבחור. יש גם קבוצה שכלל לא דורשת חיים בסביבה חרדית - למשל, חרדים שגרים במרכז תל אביב ומרגישים שם בנוח - ואותם קיזזנו לגמרי מהתכנית".

שכונת קרית צאנז בטבריה.
גיל אליהו

עם זאת לדברי פלאי, אחריות התוכנית היא לגרום לכך שגם אלה שיבחרו באופציית ההתבדלות, יוכלו להתפרנס. "אנחנו לא רוצים שאנשים יבחרו בפתרון הכי זול גם במחיר של חרפת רעב, באופן שיגזור עליהם חיי עוני לנצח. זאת האחריות שלנו כמתכננים, וזאת הסיבה ששללנו את כסיף", הוא אומר.

שאלה קשה נוספת שמתעוררת היא שאלת עצם ההקצאה. כשכמות כה גדולה של יחידות דיור מתוכננת עבור פלח אוכלוסייה מסוים, ובפרט כזה שכוח הקנייה שלו נמוך מהממוצע, ברור כי גלומה בכך הטבה עצומה עבור אותו מגזר. מחיר הדירות הממוצע באותם אזורים יהיה נמוך משמעותי, כמו גם הסכומים שתקבל המדינה עבור שיווק הקרקע.

לדברי ארמוני, "התוכנית נוגעת בהסדרה של נושא דרמטי מאוד, שגם אם הוא מסובך, אין מנוס מלעסוק בו. זה לא נכון שזה המגזר היחיד שזוכה להתייחסות מיוחדת. כל חסרי הדירה זוכים ליחס מיוחד באמצעות מחיר למשתכן. עבור הציבור הערבי, הבדואי והדרוזי התקבלו החלטות ממשלה משמעותיות, שמטרתן להקל על מצוקת הדיור, ויש גם החלטות שמיועדות לפריפריה. אז בזה שהממשלה אומרת 'אני עכשיו רוצה להתמקד במצוקת הדיור של מגזר ספציפי' אין חידוש".

עוד לדברי ארמוני, "לא תהיה מניעה משפטית עבור כל מי שירצה לרכוש דירה באזורים האלה, לרכוש דירה ולהתגורר בה. אבל הוא יצטרך להיות מודע לכך שאזור מגוריו יישא ציביון חרדי, וזה יתבטא באופי התכנון ובמוסדות הציבור".

רק אל תזכירו את חריש

לדברי פלאי ופינדרוס, בימים אלה עמל מכון המחקר על השלב השני בתוכנית. לאחר שהשלב הראשון התווה את הצרכים בקווים כלליים, כעת עוסקים במכון בהכנת תוכניות פעולה למתכננים שייגשו לתכנון בפועל של המתחמים החדשים - איך לתכנן עיר חרדית, ואיך לתכנן שכונה חרדית בתוך עיר חילונית.

שכונה חרדית בטבריה
ירון קמינסקי

את העובדה שחרדים לא גרים במגדלים, מכיוון שאינם משתמשים במעלית שבת, ונוטים להתגורר בבניינים בגובה מקסימלי של שש-שבע קומות - כולם יודעים. ואולם לדברי פינדרוס, מאפייני התכנון החרדי מורכבים הרבה יותר מכך, ולמרבית המתכננים בישראל אין כל היכרות עמם. את העובדה הזאת חווה, לדבריו, על בשרו, כשכיהן כראש העיר הראשון של העיר החרדית ביתר עילית, מייד לאחר הקמתה ב-1990.

"מתכננים בישראל יודעים שבבניין בן 24 דירות מתגוררים כ-75 דיירים. אבל אצל החרדים זה יכול להגיע ל-220 דיירים", הוא אומר. "זה משפיע כמעט על כל אספקט של התכנון: החל מכמה פחי אשפה צריך לשים, וכמה פעמים בשבוע מפנים אותם, ועד כמה צול צריכים להיות צינורות המים שמשרתים את השכונות. בביתר עילית בכל יום שישי, מי שהיה גר מתחת לקו גובה מסוים - לא היו לו מים. הם פשוט לא הגיעו אליו".

נוסף על כך, ידועים החרדים גם כצרכנים של מוסדות חינוך ושטחי ציבור בהיקפים גבוהים, שצורכים שטח רב - לא רק עבור בתי כנסת ומקוואות, כי אם גם עבור מספר גדול של כיתות וגני ילדים הנדרשים פר יחידת דיור, כששיעור הילודה כה גבוה. מנגד, שיעורי אחזקת הרכב הפרטי נמוכים מאוד ביחס לציבור החילוני - ולכן גם יחס החניות נמוך משמעותית.

"האתגר של החלק השני בתוכנית זה לא רק לשאול כמה דירות אנחנו צרכים ואיפה, אלא איך מבצעים את זה", אומר פלאי. "ראשי ערים חילונים צריכים לדעת מה הקמת שכונה חדשה דורשת מהם כרשות מקומית. אגף החינוך שונה, מערכת הרווחה שונה. צריך להבין את הרגישויות של החברה החרדית והאתגרים של עיר חילונית בקליטה שלה. אנחנו רוצים לתת נורמות תכנוניות של מקום חרדי כזה - שמקום כזה יהיה מוצלח בהיבטים של תעסוקה, תחבורה וחינוך, ועם מבני ציבור מתאימים, בלי גני ילדים במקלטים וקרוואנים".

לדבריו, החלק השני בתוכנית כולל גם דגשים בתחום הגדלת היכולת של השתלבות החרדים בתחום התעסוקה. "מודיעין עילית גובלת בעיר מודיעין, שכוללת אזור תעסוקה גדול שמתמחה בלוגיסטיקה. אין בין שתי הערים כיום אף קו תחבורה ציבורית ישיר אחד. צריך שהתחבורה הציבורית תדע להגיע לא רק לירושלים ולבני ברק, אלא גם למרכזי תעסוקה", הוא אומר.

מעל לפעילות התכנון הקדחתנית מרחף כל העת כצל אחד הפצעים השותתים של הציבור החרדי מהשנים האחרונות, והוא אובדנה של העיר החדשה חריש, שתוכננה להיבנות כעיר חרדית, אבל "נחטפה" לציבור זה מתחת לאף על ידי עמותות בנייה חילוניות ודתיות-לאומיות. במסגרת התוכנית הוקדשה מחשבה רבה לפתרון המשפטי שיאפשר לשווק קרקעות לעיר חרדית, ולוודא כי עיר כזו אכן תוקם לבסוף.

חרדים במודיעין עילית
אייל טואג

"יש להבטיח כי המקרה של שיווק העיר חריש לא יישנה, והמאמץ המושקע בהתאמת האזור לצביון קהילתי מסוים לא יהיה לשווא", נכתב בדו"ח. הפתרון שגובש הוא בשלב ראשון אמירה שהשיווק נעשה למגורים "בציביון חרדי", "כאשר משמעות השיווק היא אמנם דקלרטיבית בלבד, אבל יש בה כדי להצהיר על כוונת המדינה ליישב באזור זה אוכלוסייה חרדית".

צעד נוסף, ואולי משמעותי יותר, קובע כי "כשמדובר בשיווק הראשון של שכונת מגורים חדשה, שאופייה עוד לא נקבע בשטח, יש להטיל מגבלה מכרזית על שינוי התכנון, באופן שיבטיח כי הזוכה במכרז לא ישנה את התכנון כך שלא יתאים לאוכלוסייה שאיננה מתוכננת להיות אוכלוסיית היעד", נכתב בדו"ח.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם