אם בעשור האחרון בעלי מקרקעין שנפגעו עקב תוכנית פוגעת יכלו לתבוע פיצויים - בימים אלה שוקדות הכנסת והממשלה לבטל את סעיף 197 לחוק התכנון והבניה שאפשר עד היום הגשת תביעות פיצויים לוועדות המקומיות בגין תוכנית פוגעת לדוגמא בשל הסתרת הנוף או משום שאיבדו שטחים פתוחים לטובת בנייה למגורים.

הדיון התקיים אתמול במסגרת הרפורמה לחוק התכנון והבנייה ועסק לראשונה בהיבטים הכלכליים בחוק. הסעיף שיחליף את סעיף 197 לחוק יהיה סעיף 397 והוא יכלול מגבלות רבות שימנעו הגשות תביעות לקבלת פיצויים בגין תוכנית פוגעת.

ההבדל המהותי שיווצר הוא בהפרדה בין תוכנית פוגעת ישירה לבין תוכנית פוגעת עקיפה, כאשר למעשה ההפרדה מבטלת כמעט כליל את הזכות להגיש פיצויים בגין תוכנית פוגעת עקיפה.

הזכאים לפיצויים לפי תוכנית יהיו רק אלה שהמקרקעין שלהם גובלים\נושקים לתוכנית הפוגעת. אם יהיה מרווח צר בין התוכנית הפוגעת לנפגעת - לא ינתנו פיצויים, בניגוד למה שקיים היום.

שינוי מהותי נוסף שנעשה בחוק הוא ביטול זכות תביעת הפיצויים בתום 10 שנים לאישורה של תוכנית. עוד הוחלט כי תבוטל האפשרות להגיש תביעת פיצויים בגין אישור תוכנית מתארית והגשת תביעות תתאפשר רק מהגשת התוכנית המפורטת.

בנושא הרחבת מתקנים ביטחוניים הוחלט כי לא ינתנו פיצויים. בכל הקשור להקמת תשתיות: סלילת מחלפים, התקנת מערכות רכבת, וכדומה - ינתנו פיצויים לנפגעים בתנאי שקיימת ירידת ערך בשיעור של 10% ומגבלת הזמן של 10 השנים תוסר.

"ביקשנו להבחין בין הפגיעה לבין ירידת הערך", הסביר ארז קמינץ ממשרד המשפטים את התיקונים בחוק, "לא כל מעשה תכנוני מוביל לירידת ערך. המצב בשטח הוא כי לעיתים אנשים חוששים לבנות בגלל הצורך לשלם פיצויים".

סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה קובע כי בעלי זכות במקרקעין זכאים לפיצויים בגין פגיעה שנגרמה בגין אישורה וקידומה של תוכנית בנייה. תביעת הפיצויים מוגשת בעיקר לוועדה המקומית לתכנון ובנייה בכל רשות מקוימת, או המדינה במידה ומדובר בפרויקטים תשתייתים.

גידול בהיקף התביעות

סעיף זה שחוקק באמצע שנות ה-60 נשכח במהלך השנים, אך בשנות ה-90 עם התגברות זכות הקניין נעשה בחוק שימוש. החוק איפשר קבלת פיצויים והגשת תביעות בגין פגיעות עקיפות וישירות כאחד, כך שכל בנייה סביב תוכנית פוגעת זיכתה את האזרח בפיצוי, מה שיצר קשיים רבים על הפיתוח והבניה.

הדיון מתקיים על רקע מחקר שהגישה פרופ' רחל אלתרמן, ראש המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון ושירה ברנד, המציעות לצמצם את זכות הפיצויים והגשת התביעות בישראל. המחקר שהוגש הראה כי בעוד שבין השנים 1990-1965 הוגשו בין 600-500 תביעות בלבד, בין השנים 2003-1996 גדל מספר התביעות משמעותית והגיע ל-2,425 תביעות שהוגשו.

בנוסף, בבחינת מחוז מרכז נמצא כי היקפי פיצוי הנתבעים מגיעים לכ-400 מיליון דולר במשך עשור, כאשר סכום הפיצוי לתביעה מתחיל מ-12,000 דולר לתביעה ועד 9 מיליון דולר.

"מדובר בהערכה נמוכה וזהירה", ציינה פרופ' אלתרמן בדיון בכנסת. "מבחינת התנהלות מדינות העולם הדמוקרטיות בתחום עולה כי זכות התביעה לפיצויים היא הנדיבה ביותר וגם כי שיעור התביעות גבוה לעומת מדינות העולם. מאמצע שנות ה-90 מספר התביעות גדול פי 4. מדובר על מיליארדי שקלים שעומדים בצנרת. המצב היום הוא בלתי אפשרי וזה נזק לעולם התכנון".

"זוהי תרומה ישירה ליכולת של המדינה והחברה לספק לעצמה דיור, תעסוקה ואת התשתיות הדרושים להתפתחותה", ציין שמאי אסיף, לשעבר מנהל מינהל התכנון במשרד הפנים וכיום יועץ חיצוני במשרד ראש הממשלה. "המטרה הכללית של הרפורמה, וסעיף זה הוא חלק ממנה היא יעול וקיצור ההליכים. כיום, בשל איומי ענק לתביעות פיצויים - כל הדיונים בוועדות הופכים להיות דיוני נזיקין ויוצרים הרבה מואד הליכים והליכי משנה המעכבים את העבודה. מה שמוצע כאן מנסה לאזן את הדברים ממקום טוב ומבלי לפגוע במטרות אחרות של החוק".