<<אדריכלים ומתכננים אוהבים מאוד לשוחח על חזונם לגבי המרחב - איך הם חושבים שצריך לתכנן ערים טובות יותר, מה צריך לבנות איפה וכן הלאה. המאבק החברתי האחרון גרם לרבים מהם להבין שלא מספיק לשבת בבית ולהתלונן עם חברים, אלא כדאי לנצל את המומנטום.

"בחודשים האחרונים שיחות הסלון יצאו לרחוב, וכך גם קרה בדיון התכנוני המקצועי", מסביר האדריכל יובל יסקי, ראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל. יסקי ועוד אדריכלים, סטודנטים לאדריכלות, מרצים ועוד מתעניינים, התקבצו יחד כדי לבחון את שאלת המגורים. ההתחלה היתה בשולחן בשדרות רוטשילד, שם הם ישבו עם אסף הראל, מראשי המאבק החברתי, ומשם עברו לפגישות מסודרות יותר במבנה שמשרת את תוכנית התואר השני באמנות של בצלאל, ברחוב סלמה 60 בתל אביב.

התוצר של העבודה הוא מסמך כוונות שנוגע לתכנון במדינת ישראל, וכן מודלים תכנוניים של שני שיכונים לדוגמה: האחד במבואות יפו והשני ליד עפולה. "עם סיום העבודה, העברנו את המסמך לצוות טרכטנברג שהוקם אז על ידי בנימין נתניה, ולצוות יונה-ספיבק שהוקם כאלטרנטיבה", מספר יסקי.

במסמך, שזכה לכותרת "לקראת סדר יום מרחבי חדש במדינת ישראל", נטען כבר בתחילתו שמדיניות התכנון בישראל פשטה את הרגל, ושצריך להגדיר חזון ותפישה תכנוניים חדשים למדינה. לדעת כותבי המסמך, לא מספיק לייצר רפורמה בגוף תכנוני כזה או אחר, אלא יש לשנות את מדיניות התכנון הארכאית והכושלת. בתחילת המסמך נכתב ש"האינסטינקט הבסיסי שלפיו מתוכנן ומעוצב המרחב הישראלי הוא גיאו-פוליטי במהותו, ומטרתו התפשטות טריטוריאלית וביסוס הפריפריה כשכבת מגן, תוך העדפתה הברורה על פני אזור המרכז, שם מרוכזת עיקר אוכלוסיית המדינה ובו מיוצר חלק הארי של התל"ג בישראל".

המסמך מחולק לכמה עקרונות מרכזיים ששינוי בהם יביא לשינוי במדיניות התכנון בישראל, על פי כותביו:

חיזוק אזור המרכז ובידול הפריפריה כחלופה לחיים עירוניים אינטנסיביים

גל הביקושים במרכז צריך להיות מתועל לחיזוק הערים הוותיקות, תוך השקעה משמעותית בתחבורה ציבורית שתאפשר נגישות לאותן ערים. רק חיזוק מרכזי הערים יביא לצמיחה כלכלית.

הקמת ערי הפיתוח תחת הדגל של פיזור האוכלוסייה היתה טעות, וניסיונות להפוך את ערי הפיתוח לפרברים אמידים הן חטא על פשע. זו עשייה שאינה מחזקת את המרקם החברתי והכלכלי, מגדילה את עלות התשתיות ומרחיקה אוכלוסייה ממרכזי הערים.

לעצור את הפשרת הקרקעות

מדיניות הפרבור החלישה את הכלכלה הישראלית, יצרה תהליך היפרדות חברתית וקהילות הומוגניות ומנוכרות. הפשרת הקרקעות היא פתרון לטווח קצר שמבזבז באופן לא אחראי משאב יקר. בטווח הארוך מדובר במחלה ממארת שזוללת קרקע, תשתיות ומשאבים.

יש לנצל את המשאבים הקיימים באופן יעיל יותר.

הרפורמות המוצעות כיום, שמבטלות חסמים ומקצרות תהליכים, יביאו להצפת השוק בקרקעות מחוץ לערים ויגרמו נזק בטווח הארוך. יש לערוך רפורמה מקצועית במשרדי הפנים והשיכון ובמינהל מקרקעי ישראל, על בסיס המנגנונים הקיימים.

האופן שבו מתבצע תכנון ושיווק הקרקעות כיום יוצר מצב של העברת קרקעות ציבוריות לידי תאגידים גדולים. בכך נמנע פיתוח עירוני מבוקר ומגוון ונוצרות שכונות שלמות הנבנות בחטיבה אחת עם אוכלוסייה הומוגנית.

העיר התאגידית אינה חלק מהעיר הקיימת, ומחייבת השקעה ציבורית גדולה ביצירת תשתיות שאין בהן תועלת לכלל הציבור. יש להפסיק שיווק מתחמים גדולים ולהעדיף שיווק מדורג של מספר מצומצם של מגרשים, תוך מתן הקלות ליזמים וקבלנים קטנים.

לעודד ולתמרץ תהליכי התחדשות עירונית

מדיניות התכנון הישראלית, שמבוססת על יצירת שכונות מובחנות ונפרדות, הביאה ליצירת ערים ללא עירוניות אמיתית מבחינת החוויה והתנהלות. יש לפעול לקידום וביצוע תוכניות התחדשות עירונית. זו צריכה להיות המשימה המרכזית של משרד השיכון, ולא תכנון וייזום של שכונות חדשות.

מיחזור קרקע, החלפת מבנים וחיזוק תשתיות קיימות יאפשרו לערים לספוג לתוכן את מרב הביקושים, יעלו את האיכות העירונית ויחזקו את הכלכלה ותרבות.

להגדיל משמעותית את נפחי הבנייה

יש להכפיל את נפחי הבנייה במרקמים קיימים בכדי לעודד מיחזור קרקע, חידוש מרכזי ערים והקטנת מרחקי התנועה. הממשלה צריכה לעודד, לתמרץ ולכוון ציפוף שכזה באמצעות הפניית תקציבים לשדרוג מערכות תשתית, ובניית מוסדות ציבור בהיקפים מספקים.

לשנות את חוק התכנון והבנייה

יש ליצור מנגנוני תכנון שיידעו להתמודד עם שינויים תרבותיים וכלכליים, ולהגן מפני עיוותים שנוצרים בשל העיכוב בין התכנון לביצוע. השיטה הקיימת היא אנכרוניסטית ומקובעת, ומבוססת על תפישות ישנות שבאות מהעיר האירופית של המאה ה-19.

במקום תכנון שמתבסס על אזורים מופרדים (Zoning), יש לבצע רפורמה מקיפה שתאפשר תכנון גמיש. יש לבטל את תקנות חישוב השטחים ולעבור לחישוב ברוטו בלבד, שנותן חופש ליזמים לתכנן לפי דרישות השוק, ללא צורך בדרישות לשטחי מגורים ושירות בהיקפים מסוימים. יש לאפשר גמישות מירבית בשימושים המותרים בתב"ע. יש לבטל את מוסד ההקלות לגבי התכנון שניתנות לגופים גדולים, שמעוות מראש את כוונת התכנון ומייצר ערפל בתהליכי התכנון.

כדי לזרז את תהליכי התכנון יש להפוך את ההיררכיה. הוועדות המחוזיות יהיו התחנה הראשונה בתהליך, שבה תיבדק התאמת התוכניות אל מול תוכניות קיימות ומוצעות ברמה המחוזית. הוועדות המקומיות יהיו החוליה השנייה, ובהן יינתן מנדט לנציגות המקומית להשמיע את קולה.

גיוון האוכלוסייה

יש לפעול ליצירת תמהיל של אוכלוסייה מגוונת על ידי תכנון דירות בגדלים שונים ושילוב של דיור בר השגה עם דיור רגיל, דיור להשכרה ודיור ציבורי, בתוך מרכזי הערים.

שינוי תקנות המיגון

כדי להגדיל את הגמישות התכנונית של מבני המגורים ולאפשר בניית דירות קטנות ותמהיל מגוון, על משרד הביטחון לבטל את הממ"דים ולהחליפם בצורות מיגון אלטרנטיביות, כמו חדרי מדרגות מוגנים או ממ"קים (מרחבים מוגנים קומתיים).

"שירות לבעלי ההון"

העקרונות שמציגים חברי "פורום סלמה 60" נוגעים לתחומי מרכזיים בתכנון. הפצת המסמך, שנעשתה עד עכשיו בעיקר במיילים, גררה תגובות רבות - חלקן בעד וחלקן נגד. יסקי מברך על הדיון הער ומאמין ש"כולנו מדברים בסוף על כמעט אותם דברים. נכון שהשיח מגוון וכלים שונים, אבל השאיפות לא שונות באופן מהותי".

לדעת האדריכלית איילה רונאל, מרצה בבית הספר לאדריכלות ע"ש עזריאלי באוניברסיטת תל אביב ובעלים של משרד הנושא את שמה, המסמך מנוסח למופת אבל יוצא מתוך נקודה שהתכנון מגיע מלמעלה. לדבריה, "בסוף השינוי הוא תוצר של עבודה בשטח. אני עוסקת בשנים האחרונות בקידום תוכניות לאוכלוסיות מוחלשות שמנסות, בעזרת התכנון, לקדם את עצמן מול השלטון. המסמך הזה לא נכתב מתוך מודעות לסיטואציה שלהן".

מבחינת רונאל, הקריאה לשינוי ההיררכיה בוועדות התכנון וביטול ההקלות היא בעייתית. "כותבי המסמך רוצים לעצור את היזמים הגדולים, אבל עודף רצון טוב פוגע באנשים הפשוטים, שלא יכולים להיעזר במערכת בלי הכלים האלה. הרי בוועדה המחוזית לא סופרים את התושבים של צור באהר (כפר פלסטיני ושכונה בדרום-מזרח ירושלים, ש"ש) לדוגמה. בוועדה המקומית עוד יש להם סיכוי. מבחינת האנשים הרגילים, ההקלות הן דרך לשנות עיוותים שקיימים בתוכניות הקיימות, ומאפשרות לפרש את התכנון בכל פעם מחדש. בכל מקרה, אנשי ההון הגדול יצליחו לארגן לעצמם עוד אחוזי בנייה", היא מעריכה.

אורן יפתחאל, פרופ' לגיאוגרפיה ותכנון עירוני באוניברסיטת בן גוריון וחבר במרכז אדווה לשוויון, מאמין שהמסמך הוא ניסיון מעניין לפתוח את החשיבה המקובעת בנוגע לעיצוב המרחב, אך חושב שהתוצאה בעייתית. לדבריו, "התמקדות בריכוז המשאבים באזור המרכז היא מרשם שמשרת את בעלי ההון. אני בעד עירוניות אמיתית ומעורבת, אך יש לזכור שקיימת הסכנה של הפיכה להונג קונג. המעשה התכנוני צריך לעבוד מול המגמות של השוק שהן פתיחת פערים והתמקדות במרכז. העיקרון של עיר-מדינה קורא מעצמו על ידי ההון, ולדעתי עירוניות אינה מטרה בפני עצמה אלא מכשיר להשגת חברה צודקת".

יפתחאל, שעובד עם המועצה האזורית לכפרים הבדואים הלא מוכרים, מדגיש שהמדינה לא באמת השקיעה בפריפריה אלא בייהוד שלה. "נכון שפיזור אוכלוסין הוא אסון תכנוני, אקולוגי וחברתי, אבל פיתוח הפריפריה הוא דרך לתקן עיוותים של שנים. הבנייה הפרברית הרגה את מרכזי הערים בבאר שבע, חיפה, ירושלים וכן הלאה. צריך להחיות את מרכזי הערים. זו משימה חברתית, אבל זה שלב שני. דבר ראשון צריך לטפל באוכלוסיות המוחלשות. יש להשקיע במרחב כדי למנוע אסונות תכנוניים כמו הכפרים הלא מוכרים בנגב. מחצית מהישראלים חיים בפריפריה, ומגיע להם שהמתכננים יתייחסו אליהם ויתקנו את הבעיות שנוצרו במשך שנים".