כל מנהל ויזם יודע שמשבר הוא הזדמנות.
עבור רבים ממקבלי ההחלטות במדינה, החל בראש הממשלה, עבור בשר האוצר וכלה בפוליטיקאים ובאנשי עסקים, אירועי הימים האחרונים הם משבריים. הם התעוררו בוקר אחד וגילו שבישראל חי ציבור גדול שמרגיש שנשאר מאחור, שנשאר בחוץ, שהוא נמצא בשוליים ואינו שותף להתלהבות של הצמרת הכלכלית מהביצועים הנפלאים של המשק.
המהירות שבה יצאו כל הפוליטיקאים, אנשי הציבור ואלה המכנים את עצמם "ראשי המשק" בהצהרות תמיכה במפגינים וביושבי האוהלים משקפת גם פחד: הם מבינים שהשיח הציבורי בישראל מתחיל להשתנות, הם מבינים שיש קבוצה ענקית של אנשים שעד היום לא היו לה קול, פנים וכוח - ולראשונה היא מרימה את ראשה.
השיח הציבורי בישראל נשלט במשך שנים ארוכות על ידי קבוצות חזקות ומאוגדות, כמו מערכת הביטחון, המונופולים הגדולים, צמרת הקבוצות העסקיות הגדולות והממשלה. לצד מאות אלפי משקי בית אלה נמצאה קבוצה נוספת, גדולה יותר, של הבלתי מחוברים. קראנו להם בלתי מחוברים, כי הסיכוי שלהם ליהפך אי פעם למחוברים למוקדי הכוח ולמרכז השיח היה קטן מאוד.
מחאת האוהלים היא הפעם הראשונה שבה כמה עשרות אלפי בלתי מחוברים התעוררו, התאחדו והחליטו להשמיע את קולם. הם הבינו לפתע שמאחורי מסך העשן הביטחוני, הוויכוח בין ימין לשמאל ובין דתיים לחילוניים מסתתרים החיים האמיתיים שלהם, העתיד הכלכלי והחברתי שלהם. הם הבינו שהסיפור של "סטארט-אפ ניישן", של ההיי-טק כמנוע של מוביליות חברתית וצמיחה הוא חשוב ומלהיב - אבל רלוונטי רק לחלק קטן של האוכלוסיה.
הבלתי מחוברים יצאו נגד מחירי הדירות, נגד מחיר הקוטג', נגד מחיר הסלולר, נגד רמת שירותי הרווחה והבריאות. אבל הם בעצם יוצאים נגד דבר גדול אחד: הם גילו שהם נדחקו ונדחקים החוצה, מה שנקרא בכלכלה crowding out. מה שדחק אותם החוצה הוא הפערים המתרחבים בחברה הישראלית, ומה שהוציא אותם לרחובות היה הבולטות דוקרת העין של הפערים, שהתפתחה בשנים האחרונות.
לבלתי מחוברים אין מנהיגות, ולא בטוח שתצמח להם מנהיגות מגובשת. יהיה להם הרבה יותר קשה לגבש לעצמם רשימת דרישות ויעדים, משום שבניגוד למחוברים - האינטרסים של הבלתי מחוברים רחבים ומגוונים. באופן אבסורדי, כל הגדלה משמעותית בהוצאה התקציבית של הממשלה תבוא בסופו של דבר על חשבונם - כי הם אלה שמממנים את הממשלה, שנושאים בנטל ולא מחוברים לעטין שמזרים להם הכנסה קבועה.
אבל השבר החברתי שנחשף החודש באוהלי המחאה יכול להיות הזדמנות גדולה: הזדמנות לבלתי מחוברים, הזדמנות לאנשים שרוצים לראות כאן כלכלה מתקדמת יותר וחברה צודקת יותר, הזדמנות למנהיגים שרוצים לקדם את הכלכלה ואת החברה למקומות טובים יותר - אבל התקשו לעשות זאת באקלים ששרר כאן בשנים האחרונות.
ההזדמנות הגדולה היא בשיח הציבורי: שיח ששם במרכז את הכלכלה ואת החברה, שיח שלא מבחין בין ימין לשמאל, שיח שממוקד באינטרסים רחבים ומגוונים ולא באינטרסים פרטניים.
אפשר לפטור את השיח החדש הזה כ"דיבורים" ולהגיד שרק "התכל'ס", "המעשים", קובעים. אבל זאת טעות שיעשה מי שלא מכיר את מערכות קבלת ההחלטות הכלכליות והפוליטיות בישראל. לשיח יש השפעה אדירה על מקבלי ההחלטות ועל התמריצים שלהם. גם אלה שרוצים לעשות את הדברים הנכונים, המקצועיים, ארוכי הטווח - נחסמים לעתים קרובות על ידי השיח והאווירה הציבורית.
ככל שהנתח של הבלתי מחוברים בשיח הציבורי בישראל יגדל, כך ייאלצו או יוכלו מקבלי ההחלטות לפעול למענם.
אבל מאחר שהבלתי מחוברים הם מאות אלפי, אולי יותר, משקי בית, הפתרונות יכולים להיות רק מבניים ועמוקים. לא מדובר כאן רק במשחק סכום אפס - לקחת מקבוצה אחת ולתת לשנייה - אלא גם בהגדלה של העוגה ובחלוקתה מחדש. החלוקה מחדש אינה רק מטרה, אלא אמצעי: כשחלק הולך וגדל של האוכלוסיה מרגיש שהוא נדחק החוצה, לא יכולות להיות לאורך זמן צמיחה ועלייה באיכות החיים.
עד היום, רוב תגובותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו למחאה לא היו מוצלחות. שליפות של תוכניות מהירה, הגדלת תקציבים נקודתיים בתחומים מסוימים או שינוי מיידי במדיניות המיסוי הם לא הדרך.
ראש הממשלה צריך להישיר מבט אל הציבור ולהגיד את האמת: הקטנת אי השוויון במשק, העלאת איכות החיים ופתרון רוב הבעיות דורשים תוכניות ארוכות טווח, החלטות קשות וויתורים כואבים. ומה שקשה יותר להגיד - אבל מתקרב הרגע שבו לא תהיה ברירה אלא להגיד את הסוד הגדול הזה: חלק גדול מהמחוברים יצטרכו לשלם מחיר כדי לשפר את מצבם של הבלתי מחוברים.
השיח הציבורי מתרכז כרגע בעיקר בשינויי מס, חלקם מתבקשים וראויים. ראש הממשלה כבר הבין שחלק מהתיאוריות שעליהן בנה את מערכת המס בעשור האחרון לא מחזיקות מים. אבל הקטנת אי השוויון במשק והגדלת התוצר ואיכות החיים עוברות דרך שינויים הרבה יותר ארוכים וקשים משינוי תקנות מס: מדובר בשינוי האפקטיביות של המגזר הציבורי, בהגברת התחרותיות של המשק מול העולם, בטיפול במערכות החינוך והבריאות ובשילוב החרדים והערבים בשוק העבודה.
ראש הממשלה והמפגינים טועים כשהם מסמנים את המגזר העסקי כאשם בתהליך הדחיקה שלהם ובאי השוויון במשק. עשרה טייקונים ששולטים בכספי ציבור אינם המגזר העסקי. הציבור בישראל מעריך את המצליחים, את היזמים ואת אנשי העסקים ומפרגן להם. הוא לא אוהב, ובצדק, את שחקני ההון-שלטון-פיננסים, שלא בונים מפעלים אלא מקבלים הטבות מהממשלה.
הוועדה להגברת התחרותיות שהקים נתניהו לא צריכה להביא רק להורדת מחירים, אלא בעיקר להפיכת המשק לתחרותי והוגן יותר. משק תחרותי והוגן יותר מחזק לא רק את הצרכנים, אלא בעיקר את העסקים ואת העובדים.
מחאת האוהלים היא הזדמנות אדירה לשינוי השיח בישראל: משיח של אינטרסים של קבוצות בודדות חזקות - לשיח של הקבוצה הגדולה ביותר בישראל, הבלתי מחוברים; משיח פוליטי - לשיח כלכלי וחברתי; משיח של משחק סכום אפס - לשיח של שינויים מבניים והגדלת העוגה; משיח אידיאולוגי - לשיח מקצועי; משיח על תקנות - לשיח על ערכים; משיח מפלג - לשיח מאחד.
הקושי של הבלתי מחוברים למצוא להם מנהיג, רשימת דרישות, תוכנית פעולה וכיוון הוא מבני והוא מובן - התהליך הזה יכול להימשך חודשים או שנים. אבל דבר אחד בטוח: אסור לבלתי מחוברים לתת לנציגי הארגונים של המחוברים להשתלט עליהם או לנהל עמם משא ומתן. כל מי שמנסה לחבור אליהם עכשיו, להושיט להם יד - מנסה להרוג אותם ברכות. הם לא זקוקים לו. הם הקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסיה - ורק הם יכולים לעזור לעצמם.
-
תיק אישי
-
קפה
-
פייסבוק
-
תגובות
-
רשימת קריאה
