רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הבינתחומי הוא רק סימפטום ולא הבעיה של מערכת ההשכלה הגבוהה

מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל משתנה בשנים האחרונות במהירות על רקע מספר רב של בעיות מבניות שדופקות אותה גם בצד הביקוש וגם בצד ההיצע

420תגובות

בגיליון פסח של TheMarker פורסמה כתבה מרתקת של תומר מיכלזון על המרכז הבינתחומי בהרצליה. הכתבה קוממה רבים והובילה למאות תגובות ושיתופים. חלק גדול מהתגובות זעמו על מה שנראה כתיאור של סטודנטים המשלמים כסף רב כדי להיכנס למועדון עשירים בו זוכים להקלות מפליגות בדרישות האקדמיות.

אבל תגובות אלו החמיצו את הנקודה והנקודה היא שהמרכז הבינתחומי הוא לא הבעיה. למעשה, המתרחש בבינתחומי מסמן את הכיוון שאליו הולכת מערכת ההשכלה הגבוהה כולה, וזאת ללא קשר ישיר לשכר לימוד, לדיון מעמדי של עשירים נגד עניים, לדיון מבני של אוניברסיטאות נגד מכללות.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

ראשית, עליי להתחיל בגילוי נאות. אני מלמד בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל, מוסד אשר רואה במרכז הבינתחומי את אחד המתחרים שלו. שנית, בדומה למרכז הבינתחומי גם המסלול האקדמי המכללה למינהל הוא מוסד אקדמי לא מתוקצב, מה שאומר שגם שכר הלימוד במכללה בה אני מלמד גבוה, ועומד על כ-32 אלף שקלים לשנת לימוד.

המרכז הבינתחומי. בית הספר למנהל עסקים
דן קינן

למרות זאת בשנים האחרונות לימדתי במוסדות השכלה גבוהים רבים בהם אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בן גוריון, אוניברסיטת בר אילן ומכללת נתניה ואני סבור שעובדה זו הקנתה לי פרספקטיבה רחבה. מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל משתנה בשנים האחרונות במהירות על רקע מספר רב של בעיות מבניות שדופקות אותה גם בצד הביקוש וגם בצד ההיצע.

הבעיה הראשונה היא בצד הביקוש ואפשר לסכם אותה בשלוש מילים: אין מספיק סטודנטים. ההסבר להצהרה הזו נמצא בנתונים. מספר הסטודנטים לתואר ראשון עמד בשנת תשע"ד על 192,770 סטודנטים. שנה קודם לכן, בתשע"ג, למדו לתואר ראשון במוסדות להשכלה גבוהה 190,810. על פניו יש כאן גידול של כמעט 2,000 סטודנטים אבל זו בדיחה. זו בדיחה כיוון שב-1990 למדו לתואר ראשון קצת יותר מ-55 אלף סטודנטים, כלומר מספר הסטודנטים לתואר ראשון זינק יותר מפי שלושה תוך עשרים שנה ולפתע, כמעט בבת אחת, הוא נבלם.

הבלימה הזו באה לידי ביטוי במשפט אותו פירסמה המועצה להשכלה גבוהה ושאותו מכיר כל מי שנמצא במערכת: "בשנים האחרונות אנו עדים למיצוי שכבת הגיל הפונה ללימודי תואר ראשון". המיצוי הזה נובע מכך שמספר הזכאים לבגרות התייצב והשנתונים שמסיימים בגרות לא גדלים.

כך לדוגמה, בשנת 2007 עמדה קבוצת הגיל שסיימה כיתה י"ב על 74,100 תלמידים (לא כולל חרדים ותלמידים במזרח ירושלים). בשנת 2012 עמדה אותה קבוצת גיל על 71,271 תלמידים. מספר הזכאים לבגרות עלה בתקופה זו בכ-3,000 בלבד. מכאן שמערכת החינוך העל-יסודית מייצרת מספר קבוע למדי של זכאים לבגרות, כך שגם אם כולם ילכו ללמוד תואר ראשון (והרי ברור שזה לא המצב), המערכת הגיעה למקום שבו אין לה לאן לגדול.

המרכז הבינתחומי הרצליה
דניאל בר-און

אבל כאמור, המערכת סובלת גם מבעיה בצד ההיצע. בשל הדרישה העצומה שנרשמה בשנות התשעים להשכלה גבוהה, אישרה המועצה להשכלה גבוהה את פתיחתן של עשרות רבות של מכללות שהיוו חלופה לאוניברסיטאות המחקר שהיו קיימות עד אז. כיום פועלים בישראל 66 מוסדות להשכלה גבוהה. ראוי לחזור לרגע על המספר הזה – 66 מוסדות להשכלה גבוהה: שבע אוניברסיטאות מחקר, האוניברסיטה הפתוחה, 37 מכללות אקדמיות ו-21 מכללות להכשרת עובדי הוראה.

מה קורה בשוק שבו יש עשרות מוסדות שמשוועים לסטודנטים שימלאו את הכיתות אך אין מספיק סטודנטים לכולם? זה מתחיל ברף הקבלה: בעבר המוסדות יכלו למיין את הסטודנטים שצבאו על הפתחים שכן ביום שבו היית פותח את ההרשמה, מאות היו מנסים להתקבל; יכולת להרשות לעצמך לבחור את הטובים ביותר, את המתאימים ביותר. אבל כאשר ההיצע עולה על הביקוש, אף אחד כבר לא נדחף לשום מקום שכן יש אינספור חלופות. כתוצאה מכך, מי שכבר דופק על הדלת שלך, מתקבל בברכה גם אם זה אומר שצריך לכופף עבורו את רף הקבלה.

מי שחושב שמדובר בסטנדרטים קלוקלים שמאפיינים מכללות, לא יודע היכן הוא חי, ובעיקר אינו מצוי במספרים; האוניברסיטאות משוועות לסטודנטים כמו הקטנה שבמכללות. מהערכת המועצה להשכלה גבוהה עולה כי "מספרם של הלומדים לקראת תואר ראשון באוניברסיטאות יתייצב סביב 72,730 סטודנטים, ירידה של 1.7% יחסית לשנה שעברה. אנו צופים כי כל גידול שיירשם במספר הלומדים הכולל לתואר ראשון יתרכז במכללות האקדמיות".

המשמעות של המשפט הזה מוכרת היטב למכללות. בעבר הגיע אליהן גל של מועמדים שהתעניין בלימודים אחרי שקיבל מכתבי דחייה מהאוניברסיטאות. היום, הגל הזה נעלם. אין יותר גל. אפילו לא אדווה. האוניברסיטאות, גם אם הן השתגעו ולא קיבלו את המועמד לחוג המבוקש, עושות כל שביכולתן כדי להשאיר אותו במוסד שלהן, אם לא בחוג הזה, אז בחוג אחר. לא מוותרים על אף אחד, אבל ממש על אף אחד.

ומה במכללות? בתוך אותן 37 מכללות אקדמיות שהוזכרו קודם לכן, 21 זוכות לתקצוב של הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת), כלומר שכר הלימוד שהן גובות הוא שכר לימוד אוניברסיטאי. 16 המכללות הנותרות אינן זוכות לתקציבים מהמדינה. מכיוון שהמוסדות הלא מתוקצבים לא מקבלים עזרה הם גובים סכומי כסף גבוהים מהסטודנטים.

סטודנטים במרכז הבינתחומי
דניאל בר און

למעשה, שכר הלימוד בהן גבוה פי שלושה, לעתים פי ארבעה, משכר הלימוד האוניברסיטאי, מה שמחזיר אותנו לדיון במרכז הבינתחומי. "המוצר" שמוסדות להשכלה גבוהה מוכרים הוא תואר ראשון שבא לידי ביטוי בתעודת קלף. אבל באוניברסיטה הקלף הזה עולה כ-30 אלף שקל בעוד שבמרכז הבינתחומי הוא עולה כ-120 אלף שקל. את הפער הזה צריך איכשהו להצדיק.

ההצדקה נמצאת במטאפורה של מטוס נוסעים. הנוסעים שטסים מתל-אביב ללונדון עושים זאת כי הם מעוניינים באותה התוצאה – לנחות בהית'רו – אבל בתוך המטוס הם מקבלים יחס שונה: יש מחלקת תיירים, מחלקת עסקים ומחלקה ראשונה. קשה לחשוב על בקשה שיבקש נוסע במחלקה הראשונה שלא תקבל מענה. למה? כי הוא שילם על המוצר שלו פי ארבעה יותר מהנוסע במחלקת התיירים. משום כך האוכל שהוא מקבל משודרג, המרחב שלו משודרג, הדייל שלו משודרג, החוויה שלו משודרגת וכל גחמה שלו נענית במלואה באדיבות, בחיוך, בשמחה.

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

כאשר מיישמים את המודל העסקי הזה על האקדמיה, היחס שמקבלים הסטודנטים בבינתחומי נשמע מעט יותר הגיוני. הם שילמו סכום כסף של מחלקה ראשונה ולכן הדיילים (המרצים והסגל המנהלי) זמינים בכל רגע, הם מקבלים מענה לכל גחמה (מועד ג', מועד ד'), מעניקים להם חוויה (נטוורקינג, קלאבים, ימי כיף), נותנים להם יחס VIP. אחרי הכל – שילמנו, לא?!

מי שמתקומם לשמע ההשוואה או שסבור שמה שקורה בבינתחומי יישאר בבינתחומי, חי באשליה: כל המוסדות, מתוקצבים או לא מתוקצבים, אוניברסיטאות או מכללות, הולכים בעקבות הבינתחומי פשוט מכיוון שאין להם ברירה. הסיבה הראשונה קשורה בעניין בו כבר נגענו: ירידה בביקוש ועליה בהיצע. כאשר המוצר שלך דומה פחות או יותר למוצר של המתחרה, אין לך ברירה אלא להשקיע בחוויה, במוזיקה, בתפאורה. כולם מבינים שהסטודנט אומר לעצמו: "אם באוניברסיטת תל-אביב לא נותנים לי יחס טוב, אלך לבר-אילן ואם שם לא יודעים להעריך אותי, אבחר בחיפה. אם עדיין לא אהיה מרוצה אלך לבינתחומי או למכללה למינהל. לכולם יש מתחרים, כולם רוצים אותי, כולם נלחמים עליי, אז קדימה, חייכו אליי!".

מה שמוביל אותנו לבעיה האחרונה: הסטודנטים. אני נכנס כאן ביודעין לשדה מוקשים שמעטים מוכנים לדבר אליו, אבל נראה לי שהגיע הזמן.  במשך שנים סלדתי מהחלוקה לדורות, דור X, דור Y וכן הלאה. חשבתי שהחלוקה הדורית הזו לא משכנעת, סברתי שיש בה ניחוח של התנשאות. היום אני יודע שלא רק שאין בה התנשאות, היא אחד המפתחות להבנת הבעיה של מערכת ההשכלה הגבוהה לא רק בישראל אלא בעולם כולו.

ארה"ב אקדמיה
בלומברג

בפברואר 2013 פירסמו פרופ' עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג מאמר בכתב העת "הד החינוך" שעורר רעש רב. במאמר הם אפיינו את הסטודנטים שמגיעים בשנים האחרונות, ויגיעו בשנים הקרובות, למוסדות להשכלה גבוהה, הסטודנטים של דור ה-Y.

כך הם, בין השאר, טענו: הסטודנטים מגיעים ללא ניסיון וללא תשוקה לקרוא ספרים ומאמרים; הם רגילים לגירוי מהיר ומתחלף תדירות, הם משועבדים לעולם הדיגיטלי, ובעיקר לפייסבוק, לכן, רק לעתים נדירות הם מצליחים לרכז את מלוא תשומת הלב במרצה ובהרצאה; הם בזים להיררכיה ולסמכות מכל סוג, ולכן בטוחים שהמרצה חייב להיות החבר/ה שלהם.

כך גם נראות הפניות שלהם אליו/ה, ובעיקר התלונות; הם אינם יודעים לתפור מלים למשפטים ומשפטים לפסקאות; רובם בטוחים שהם נורא חכמים ונורא מגניבים, גם כאשר הם לא בדיוק כאלה; אם תבקרו אותם, בעיקר בפומבי, הם יפרצו בבכי ואחר כך גם יתלוננו לראש החוג ולדיקן; הם אינם אוהבים לשנן חומר, לא רק משום שלא אומנו לכך, אלא גם משום שבעידן הגוגל והוויקיפדיה השתרשה אצלם התפיסה שאין צורך לאגור ידע; הם מתקשים לפתור בעיות לבד, כי מעולם לא נדרשו לזה לפני שבאו בשערי ההשכלה הגבוהה; הם ממצים מהר, משתעממים מהר ומזנקים להתנסות הבאה.

יש להדגיש, על אף המאפיינים הבעייתיים האלו יש לדור הזה כמה יתרונות עצומים על פני דורות קודמים. כך לדוגמה, כאשר אתה מצליח לרתום אותם לפרויקט, כאשר הם חשים חיבור רגשי אמיתי אליו, כאשר אתה מראה להם מה מחכה להם בסוף המנהרה, הם יתאבדו עליו, הם יעשו הכל כדי להצליח. זה לא דור עצלן, זה פשוט דור אחר.

כעת קחו את המאפיינים האלו, שכל מי שמלמד באקדמיה יחתום עליהם בעיניים עצומות, ערבבו אותם היטב והלבישו אותם על מערכת שנמצאת במחסור כרוני של תקציבים, במספרים הולכים ויורדים של סטודנטים, בתחרות איומה שנובעת מהיצע אינסופי של מוסדות, וקיבלתם את הבעיה של מערכת ההשכלה הגבוהה בישראל: הפיכתה למערכת שמוכרת "מוצר", שפועלת בתנאים של כשל שוק הולך ומחריף, שמוביל לכך שהיא נתונה באופן מוחלט לחסדי "קונים" שהולכים ומתמעטים.

עמ' 37 איור לימודים, השכלה, אקדמיה, הנדסאי, אוניברסיטה

אם התואר הראשון הוא "מוצר", אזי אני "הלקוח" ואם אני "הלקוח" אז אני תמיד צודק, ומכיוון שאני תמיד צודק אני דורש יחס וגם תמורה. התמורה צריכה ויכולה לבוא לידי ביטוי בשורה של רבדים: בטיב המוצר, בשירות של המוכר, בחוויה שאני מקבל.

היתה תקופה שחשבתי שזו בעיה בה נתקלים רק מוסדות להשכלה גבוהה עד שבאתי לתת הרצאה בשב"כ. הגעתי מעט מוקדם להרצאה ולכן עמדתי מחוץ לאולם ושוחחתי עם מי שהזמין אותי, אדם שהיה בעבר רכז שטח בשב"כ. ביקשתי לדעת מי הקהל שבא לשמוע את ההרצאה. הוא הסביר לי שמדובר ברכזי שטח צעירים שהגיעו ליום עיון. "איזה כיף", אמרתי לו בסוג של קנאה. "אנשים מחויבים, בעלי מוטיבציה". הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח. "אתה יודע אילו בעיות יש לנו עם הדור הזה? אתה יודע כמה קשה להשאיר אותם היום בשירות?".

מיד לאחר מכן, הוא פלט, כמעט אחד לאחד, את כל המאפיינים הדוריים עליהם כתב פרופ' אלמוג. מסתבר שגם השב"כניקים הצעירים רוצים "חוויה", גם הם רוצים תנאים, גם הם רוצים לבלות, גם הם נרדמים בהרצאות בגלל הבילוי הארוך ערב קודם לכן. אם בשב"כ נאנקים תחת דור ה-Y, על מה ילינו אזובי המכללות?

עשו לייק וקבלו את מיטב כתבות TheMarker ישירות לפייסבוק

הדבר שבכל זאת מקומם בבינתחומי הוא הטענה שמדובר במוסד שמקבל את ההשראה שלו מהאוניברסיטאות הנחשבות ביותר בארה"ב, ה-Ivy League. על אף שגם במוסדות הנחשבים ביותר בעולם, בהם גם המוסדות האמריקאים, שכר הלימוד יקר, וחוויית הלימודים היא מרגשת ונפלאה, קיים הבדל משמעותי שעליו אף אחד לא מדבר: במוסדות היוקרתיים בעולם אתה משלם המון כסף והדרישות הן בשמיים; בישראל אתה משלם המון כסף וההקלות הן בשמיים. במוסדות היוקרתיים בעולם אתה משלם המון כסף בשביל ללמוד כמה שיותר; בישראל אתה משלם המון כסף בשביל ללמוד כמה שפחות.

במוסדות הנחשבים מבינים שמוסד להשכלה גבוהה נמדד לא רק במה שהוא נותן לסטודנטים אלא בעיקר במה שהוא דורש מהם. הדרישות האלו מייצרות בוגרים מצטיינים שלאחר מכן נחטפים בשוק העבודה ומייצרים למוסד את המוניטין שלו שדוחף מועמדים נוספים להיכנס בשעריו. בישראל, בגלל ההיצע הבלתי אפשרי, הביקוש הקפוא ודור הסטודנטים המיוחד, אף אחד לא מעז לבוא בדרישות. אחרי הכל, הם הלקוח.

משום כך במערכת ההשכלה הגבוהה מתנהלת מלחמת חורמה בכללים נוקשים והמרצים נדחפים להפגין גמישות מקסימלית. בין המוסדות, לעתים בין חוגים באותו המוסד, משתוללים קרבות עקובים מדם סביב השאלה מי מקל יותר על הסטודנטים, וכל המקל הרי זה משובח.

אין זה מפתיע לכן, שהסילבוסים, שבעבר היו עמוסים בפרטי קריאה, הפכו לסילבוסים מכווצים ובתוכם יש עדיפות לקריאה של פריטים בעברית, שגם אותם מעטים קוראים, ולכן משתדלים לא לשאול עליהם בבחינה שכן אם ישאלו עליהם בבחינה, הציונים יהיו נמוכים ואם הציונים יהיו נמוכים הסטודנטים ישאלו "רגע, בשביל זה שילמנו?! בשביל לקבל 55?! מה הולך כאן?".

במוסד יוקרתי באמת היו מראים לסטודנטים שכאלו את הדלת החוצה אבל בישראל הסטודנט הוא מקור הכנסה ובעיקר לקוח לא מרוצה שעלול להתרות בחבריו שלא לבוא ללמוד במוסד ממנו נפלט בשל "יחס משפיל", "דרישות לא הגיוניות" וכן הלאה. הרבה יותר פשוט לעגל פינות, לחייך, לתת עוד מועד, להקל.

פלא שבבינתחומי מרוצים? פלא שיש צורך במשלחת ארכיאולוגית כדי למצוא סטודנט שקיבל ציון נכשל בבחינה? פלא שמרצה בבינתחומי אומר לסטודנטים: "סבבה שאתם לא רוצים להקשיב, אבל אם אתם רוצים לדבר תשתמשו בווטסאפ"? פלא שיותר ויותר מועמדים כלל לא שוקלים ללמוד באוניברסיטאות? אחרי הכל, גם הם רוצים יחס של מחלקה ראשונה.

האוניברסיטאות היו הראשונות להבין את זה. מי שמכיר את תכניות "האקזקיוטיב" בהן הבוגרים מסיימים תואר שני במהלך שנת לימודים בודדה בתמורה לשכר לימוד אסטרונומי, מבין שהבינתחומי הוא בסך הכל מטרה קלה. גם בתוכניות האוניברסיטאיות האלו, שנחשבות "יוקרתיות", הסטודנטים קונים בכסף רב הקלות אקדמיות ותנאים של מחלקה ראשונה. ציונים נמוכים? הם נכחדו יחד עם הדודו.

המרכז הבינתחומי עורר בקרב רבים מהקוראים כעס, אך במובנים רבים הוא הנחליאלי שמבשר את בוא הסתיו על המערכת כולה, מערכת שנבנתה על מרצים אחרים, עבור דור אחר של סטודנטים, ובתנאים תחרותיים אחרים. המערכת הזו מגלה בשנים האחרונות שהחוקים השתנו והיא נדרשת להתאים את עצמה במהירות. בחלק מהמקרים ההתאמות טובות ונדרשות (באמת שאין סיבה שמרצים יתנו יחס מחורבן לסטודנטים – לא משנה כמה הם שילמו), אבל בחלק אחר הן הרסניות ממש.

הבעיה של מערכת ההשכלה הגבוהה היא בעיה כלכלית, מבנית ותרבותית ואם מישהו לא יתעשת במקומות שאחראים על הסדרתה, כמו גם באוניברסיטאות ובמכללות, המערכת תפלוט בוגרים עילגים, לא מקצועיים, לא מחויבים, צרי אופקים אבל כאלו שנהנו מחוויה נפלאה. בעוד עשור או שניים, כאשר המעסיקים יבינו שאין משמעות לתואר בו אוחזים המועמדים לעבודה – כיוון שממילא הם לא למדו דבר, כיוון שלא דרשו מהם דבר, כיוון שחששו שהם ילכו – החינגה תיגמר והמערכת תקרוס לתוך עצמה.

זו הבעיה של המערכת להשכלה גבוהה בישראל, זו ולא המרכז הבינתחומי בהרצליה.

המרכז הבינתחומי הרצליה
דניאל בר און

ד"ר יובל דרור הוא ראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית הספר לתקשורת של המכללה למינהל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פיספסתם