דו"ח מבקר המדינה ל-2011 הוא הדו"ח האחרון של השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, ואחד הארוכים בתולדות דו"חות המבקר השנתיים. אין ספק כי ביקורת המדינה עושה עבודה יסודית, מעמיקה ובעלת חשיבות רבה. השאלה המתבקשת היא האם הגידול במספר העמודים מצביע על שיפור היכולת של המבקר או על הידרדרות השירות הציבורי.

עם סיום תפקידו, חובה על לינדנשטראוס לשאול את עצמו אם שנותיו כמבקר אכן תרמו לשיפור המערכת הציבורית. לעניות דעתי, יש להטיל על המבקר את החובה לבצע הערכת מצב שתבחן את ההשפעה של ביקורת המדינה בזמן כהונתו על איכות המערכת הציבורית ותסקור את רמת היישום של מסקנותיו.

למרבה הצער, גם ללא דו"ח מעין זה יכול משלם המסים לחוש כי הדברים לא הולכים ומשתפרים, חרף שיפור מתמיד באיכות כוח האדם בשירות הציבורי, רמת שכר המתחרה בזו של המגזר הפרטי, מערכות מחשוב מתקדמות ושיתוף פעולה עם כוחות מקצועיים מהמגזר הפרטי בניהול ובביצוע השוטף.

בניסיון לאתר את "בעיות הדי-אן-איי" של הניהול הציבור עברתי על ההקדמות לדו"חות המבקר מאז 1995 ועד היום. ב-2011 התמקד המבקר באחריות האישית של משרתי הציבור: "אחריות אישית של ממלאי תפקידים בזרוע המבצעת היא לב לבו של הממשל התקין"; ב-2010 התמקד בטיפול במחלוקות בין-משרדיות מתמשכות: "עשרות מחלוקות בין משרדי הממשלה, שחלקן נמשכות שנים ארוכות, לא הגיעו לכלל פתרון"; ב-2005 התמקד בעובד הציבור: "עובד ציבור אינו תואר בלבד, אלא שליחות".

ב-2004 עסק המבקר ב"ניהול תקין של קבלת החלטות" וב-2000 כתב כי השירות הציבורי סובל מ"חוסר ראייה לטווח ארוך ומהיעדר ראייה מערכתית"; ב-1997 העיר כי משרתי הציבור הם "שרתי הציבור ולא אדוניו, ומחובתם לפעול כנאמניו", וכן הלאה וכן הלאה.

נכון שאין מערכת אנושית הפועלת באופן מושלם. עם זאת, הגיעה השעה שהכנסת והממשלה יקיימו דיון פנימי מעמיק וינסו לעמוד על הסיבות לכך שהניהול אינו משתפר.

הכותב הוא מנכ"ל להב - לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל