האמריקאים מעולם לא היו מודאגים במיוחד מפערי ההכנסה במדינה. במשך כמה עשורים הפערים בין העשירים ליתר האוכלוסייה גדלים בארה"ב לעומת מדינות מפותחות אחרות, ולמרות זאת, סקרים מראים שבמדינות האחרות התושבים מודאגים יותר מהנושא.

גם מקבלי ההחלטות בממשלה לא הראו אכפתיות רבה בנושא. בארה"ב ננקטות פחות פעולות להעביר כספים מהעשירים לאלה שמזלם לא שפר עליהם, לעומת הנעשה במדינות עשירות אחרות - אף שפערי ההכנסה גדלו בצורה חדה ב-30 השנים האחרונות.

למרות כל זאת, ייתכן שהסובלנות של האמריקאים כלפי פערי ההכנסה מגיעה לקצה. מאז שתנועת "לכבוש את וול סטריט" התחילה להשמיע קול, הבקעים בין העשירים לעובדים הפשוטים נהפכו לנושא חשוב בארסנל המפלגה הדמוקרטית. בנאום שנשא בדצמבר האחרון, הדגיש נשיא ארה"ב, ברק אובמה, כי השלבים בסולם החברתי מתרחקים אחד מהשני, בעוד שמעמד הביניים מתכווץ.

עד כה, אי השוויון לא נמצא בראש מעיינותיהם של הבוחרים. רק 17% מהאמריקאים חשבו שנושא פערי השכר צריך להיות בראש סדר העדיפויות של הממשלה - לפי סקר גאלופ, שנערך בנובמבר האחרון. שיעור כפול מהנשאלים אמרו שעידוד הצמיחה הכלכלית הוא הכרחי.

האמריקאים לא מעוניינים במיוחד לקחת כסף מהעשירים ולהעביר לעניים, מכיוון שהם מאמינים שלכל אחד יש סיכוי שווה להגיע לשפע. ב-1952 הסכימו 87% מהאמריקאים שיש להם אפשרויות רבות להתקדם בחיים. רק 8% חלקו על הטענה. על רקע התרחבות הפערים, רבים שינו את דעתם.

מ-1993 ועד 2010 עלו הכנסות המאיון העליון בארה"ב ב-58%, לעומת 6.4% בלבד בהכנסות ה-99% הנותרים. לאור הגלובליזציה והתחרות עם מכונות וכוח עבודה זול בחו"ל, אין סיבה לחשוב שהמגמה תשתנה בקרוב.

המשבר של 2008 הקטין לזמן קצר את פערי השכר לאחר שהשווקים צנחו וכיווצו את תיק ניירות הערך של העשירים. עם זאת, ב-2010 - השנה הראשונה להתאוששות - 93% מהגידול בהכנסות נפל בחלקו של המאיון העליון. לאור הנתונים האלה, אין זה מפתיע שאמריקאים רבים איבדו את האמון ביכולת להתקדם.

אמריקאים רבים קיבלו בעבר את פערי השכר מתוך אמונה שמדובר בחלק בלתי נפרד מהקפיטליזם. אם היזמים משקיעים והעובדים משפרים את יכולותיהם כדי לשפר את מעמדם בחיים, אזי ממשלה שתטיל מסים על העשירים כדי להעביר כסף לעניים עלולה להרוס את התמריצים ולפגוע בצמיחה הכלכלית.

בנוסף, הספקנים בנוגע לחלוקת העושר טוענים כי אי השוויון לא נראה נוראי כל כך כשמתייחסים אליו לאורך תקופת חיים, לעומת נקודה אחת בזמן. אף שהעשירים גזלו את רוב הצמיחה, ההכנסות צמחו ב-30 השנים האחרונות עבור כל האוכלוסייה מלבד העניים ביותר בארה"ב, ובשנות ה-90 אפילו האחוזונים התחתונים ביותר רשמו עלייה בהכנסות.

טענה אחרת שמגיעה מחלק מהכלכלנים היא שאי השוויון בהכנסות אינו החולי החברתי שבו יש להתמקד. "מה שמשנה הוא מצב העניים ומעמד הביניים וכמה אפשרויות הם מקבלים", אמר סקוט ווינשיפ, כלכלן במכון ברוקלין. "עד שלא תהיה ראיה לכך שלאי השוויון יש השפעה שלילית על חיי האדם הממוצע, אני לא נוטה לקבל אותה".

ניתן להתבונן באלן קרוגר, היועץ הכלכלי הבכיר של אובמה, כאילוסטרציה לשינוי ביחס לאי השוויון במשק האמריקאי. בשנות ה-90 הוא הציע לכנות את הבעיה "פיזור ההכנסות במשק" - שם שמנתק את הנושא מההקשרים השליליים שלו. ב-2003, במאמר בשם "Inequality, Too Much of a Good Thing", טען קרוגר כי החברה חייבת לאזן בין התועלת התמריצית של אי השוויון לעומת הפגיעה ברווחה". בינואר האחרון התקדם קרוגר עוד יותר: "העלייה בפיזור ההכנסות נמצאת ברמה גבוהה כל כך, שנראה לי ש'אי שוויון' הוא תיאור נכון יותר".

יש להתייחס גם לקשר בין אי השוויון לסיכוי לניידות חברתית. גם במישור זה ארה"ב מדדה מאחורי מדינות מפותחות אחרות. הקשר הגיוני - פערי הכנסות גדולים פותחים פערים נוספים שמקשים על המעמדות הנמוכים להתקדם. העלייה החדה בעלויות ההשכלה הגבוהה מקשה עוד יותר על משפחות ממעמד הביניים והנמוך להתקדם, ומפרה את אי השוויון בהשכלה.

פער ההכנסות משפיע גם על הפערים הפוליטיים. מחקר אחד מצא כי ההוצאה הציבורית על השכלה היתה נמוכה יותר במדינות כמו בריטניה וארה"ב - שם העשירים מעורבים יותר בפוליטיקה לעומת העניים; וגבוהה יותר במדינות כמו שוודיה - שם הייצוג הפוליטי דומה יחסית בכל שכבות מקבלי השכר. לא צריך להאמין באי השוויון כדי לקבל את המגמות האלה. אי השוויון מזין את אי היציבות הפוליטית ופוגע בלגיטימיות של המוסדות הדמוקרטיים. אי השוויון מפלג את המערכות הפוליטיות והופך את פעילות הממשלה לתיקון חוסר האיזון לקשה יותר.