בסצינה זכורה במיוחד בסרט "הרשת החברתית", יושבים מארק צוקרברג, שון פארקר ואדוארדו סוורין ומתווכחים. סוורין, אז סמנכ"ל הכספים של פייסבוק ושותפו של צוקרברג, רוצה להכניס פרסום לאתר ולהתחיל לעשות כסף מהרשת החברתית הצעירה. צוקרברג, המייסד הגאון, מסרב בתוקף, ושון פארקר, בתפקיד המבוגר המנוסה, מסכים. "אף אחד מכם לא צודק, עדיין", הוא אומר להם, "אתם עדיין לא יודעים מה האתר הזה בדיוק, כמה הוא יכול לגדול, למה הוא מסוגל להפוך. פייסבוק עדיין מגניבה, זה הנכס הכי גדול שלכם. זה לא הזמן להמר על כל הקופה".

את אותו ויכוח בדיוק מנהלת בימים אלה, במידה מסוימת, תנועת המחאה בישראל. או יותר נכון, חלק מפעיליה, בינם לבין עצמם. לא מדובר ברוב, אמנם, אבל בזמן האחרון הלחשושים על הקמת "מפלגת צדק חברתי" הולכים ומתרבים. "זאת הדרך היחידה להשפיע", אומרים חלק מהמשוכנעים, "שם מתקבלות ההחלטות, חייבים לשנות מבפנים". קיץ שלם של הפגנות שהוציאו 8% מאוכלוסיית ישראל לרחובות ולא הניבו, לכאורה, שום הישג משמעותי שכנעו רבים שדרך הרחוב אי אפשר להשפיע. שהנתק בין האליטות לציבור כה גדול, שגם אם ייצאו מיליון איש לרחוב זה לא ישנה להן. שכדי לשנות את המערכת באמת צריך לחדור אליה, לשתף איתה פעולה – ואז לשנות מתוכה.

במידה מסוימת, קל להבין מהיכן נובעות הטענות האלה. קל מאוד להסתכל בשלב הנוכחי של המחאה, בהפגנות הקטנות, הסוערות אך מעוטות המשתתפים, ולהיכנס לפאניקה. להרגיש שמאבדים רלוונטיות. להרגיש קטנים, לחשוב שהשינוי דרך הרחוב מוצה, שהגיע הזמן ללבוש חליפה, להתבגר ולהיכנס לפרלמנט. קל מאוד גם להביט בסקרים שנערכו במהלך הקיץ והצביעו על תמיכה של 89% מהציבור במחאה, ולחשוב שהעם איתך. השילוב הזה, של פאניקה מחד ואופטימיות מאידך, הוא מסוכן. הוא יכול לגרום לכל אחד לחשוב שעם ישראל אולי כבר לא יוצא לרחובות בהמוניו, אבל יתייצב בהמוניו בקלפיות.

העניין הוא כזה: בשלב זה, אין טעות גדולה יותר שיכולה המחאה לעשות מאשר להצטרף למערכת הקיימת, שנמצאת בתהליך גסיסה מתקדם. ראשית, בדיוק כמו פייסבוק בשעתו, היא לא גדולה מספיק, ועדיין מתפתחת. שנית, בניגוד לאופטימיות של הקיץ, העם לא איתנו. לא באמת. הוא מעולם לא היה. הוא תמך בצדק חברתי כשגל האופוריה של הקיץ גרם לו להאמין שמספיק ללכת להפגנה פעם בשבוע ולשמוע כמה נאומים כדי לשנות את פני המדינה. אם החורף הקר הזה חשף משהו, הרי שזאת העובדה שהעם אולי רוצה צדק חברתי, אם יתנו לו, אבל הוא עדיין לא מוכן למחיר שצדק חברתי דורש. אבל לאט לאט, גם זה משתנה: מדי יום, גם אם זה לא נראה כך כרגע, אנחנו גדלים ומתחזקים, שעה שהמציאות מיישרת קו עם טענות המחאה. מדי שבוע יוקר המחיה בישראל מאמיר, מדי חודש עוד טייקון עושה מעשה שלא ייעשה ובכל זאת נעשה, בכל יום משפחה מפונה מביתה. בכל יום מישהו מת מקור, מרעב, או סתם משיברון לב. בכל יום מישהו נעצר ללא סיבה. כל אחת מהתופעות האלה היא חבית מלאה בחומר נפץ, שרק מחכה להתפוצץ.

בשלב הזה, אין טעות גדולה יותר שיכולה המחאה לעשות, מאשר לשים את כל הז'יטונים שלה על מערכת כושלת, מסואבת ומושחתת, מערכת שמולידה שחיתות, שמגדלת עוולות, שמצמיחה תסכול ומטפחת אי-שוויון. מערכת שמלאה בחישוקים, מהמורות ומנגנונים שנועדו לשמר אותה בדיוק בצורתה הנוכחית, ושנועדו לבלום כל ניסיון של גורם חיצוני לשנות אותה "מבפנים". מערכת שבלעה אינספור אנשים מבריקים שניסו לשנות אותה בשלמותם, שמאלצת כל פוליטיקאי שרוצה לשנות אותה לשחק את המשחק המוכר, לאמץ את השיח, להתלכלך כדי להשפיע ובדרך גם להפוך למלוכלך בעצמו. מערכת שבה אליטות מצומצמות אך מבוצרות היטב של אוליגרכים ופוליטיקאים שולטים ב-99% מהציבור תחת כסות דמוקרטית. מערכת כלכלית, חברתית ופוליטית עולמית שבימים אלה בדיוק נמצאת בתהליך קריסה מתקדם, כפי שהזהיר השבוע המשקיע המיליארדר ג'ורג' סורוס, במונולוג מצמרר במיוחד.

מה גם שהקונספט של "להשפיע מבפנים" כבר נוסה פעמים רבות בעבר, ללא הצלחה. כל מפלגה שקמה וניסתה לשנות את השיח עמדה מיד בפני הדילמה העתיקה ביותר שהמערכת מציבה בפניה: להצטרף לממשלה, שוב "כדי להשפיע מבפנים", או להישאר באופוזיציה ולהסתכן בהיעלמות בבחירות הבאות. שיח חדש? אין שיח ישן יותר מזה. מפלגת מחאה, אם תקום בשלב זה, לא תקבל יותר מ-3 מנדטים במקרה הטוב. גם אם הוא תומך במחאה, עם ישראל עדיין לא חווה מספיק אכזבות ועדיין מעדיף שהעבודה או הליכוד או קדימה יעשו את העבודה, ולא חבורה של ילדים בני 26 עם עיניים בורקות. אם הציבור הישראלי היה מצביע מהכיס, היתה לנו מדינה אחרת היום. רף הכניסה למערכת הפוליטית כיום הוא כה גבוה, כה שוחק וכה מזוהם, שהגיע הזמן לאמץ דרך חדשה לשנות את חוקי המשחק. המטרה, הרי, היא לא להפיל את הממשלה, אלא לשנות את המערכת שלא מאפשרת לממשלות לנהוג אחרת, שמייצרת פוליטיקאים מושחתים ואטומים כמו פס ייצור. את זה אי אפשר להשיג אם תהפוך גם את עצמך למוצר.

תנועת המחאה העולמית, ביותר מובנים מאחד, הייתה ועודנה מחאת קוד פתוח. כלומר, תוכנה שקוד המקור שלה פתוח ונגיש לכל מי שרוצה לתרום לו, להוסיף לו, להפיץ אותו או לערוך בו שינויים. הוליד אותה דור שגדל על נאפסטר ואחריו על Pirate Bay וביטורנט, על ויקיפדיה וגוגל ועל סולם ערכים שמושתת על רשת פתוחה ונגישה לכולם, שבה המידע זמין, מרובה ומוענק בחינם. לכן התנועה היא חסרת מבנה היררכי, נטולת משמעת, נגישה לכל ומסתגלת לשינויים בתוך זמן קצר. הגיבור הגדול ביותר של הדור הזה, מארק צוקרברג, אינו סתם מנכ"ל שלמד באוניברסיטה יוקרתית והתקדם בסולם התאגידי, אלא האקר שנשר מהמסגרות המקובלות כשהבין שאלה מונעות ממנו לשנות את העולם.

לא סתם נפלו בשבוע שעבר בארה"ב SOPA ו-PIPA, החוקים שנועדו להגביל את האינטרנט ולשים קץ לפיראטיות ברשת. הן נפלו בעקבות תנועת מחאה מקוונת יעילה, מבריקה ולא-מאורגנת, שנולדה מתוך עיקרון פשוט: החוקים האלה היו מנוגדים למערכת הערכים של דור שלם. ודור כזה, שגדל על אידיאולוגיית קוד פתוח, ועל עולם שבו כל האמצעים זמינים, לא הולך ומצטרף למיקרוסופט, או לחברה מבוססת אחרת – הוא לא זקוק לה, ויכול באותה מידה להקים חברה שמבוססת על הערכים שבהם הוא מאמין. המערכת הפוליטית הנוכחית, כרגע, היא מיקרוסופט: אימפריה מזדקנת שאמנם ממשיכה לנוע על כוח האינרציה, אך כבר מזמן החלה להתפורר.

במקום להצטרף למערכת הקיימת, עלינו להישאר ברחוב. לא רק הרחוב הפיסי דווקא, אלא גם – ואולי בעיקר - הרחוב המנטלי. לעשות את עבודת השטח האפורה, הקשה, המתישה והמייגעת. ליישם את העקרונות במציאות. לייצר לחץ חוץ-פרלמנטרי על נבחרי הציבור. להקים מודלים של החברה שאנחנו רוצים לראות בעתיד, כמו תאים מקומיים שיפעלו בנפרד, אבל במקביל. להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם, אם לצטט את מהטמה גנדי. להקים את פייסבוק, לא להצטרף למייספייס. אחרי הכל, אם לא אנחנו נקים את המערכת שתחליף את המערכת החברתית הקיימת, מישהו אחר יעשה זאת - וזה לא יהיה בהכרח השינוי שאנחנו נרצה לראות.

גם אנחנו, כמו כל יזם צעיר בהיסטוריה, לא זקוקים לעזרתם או לאישורם של זקני השבט כדי לייסד את העולם שברצוננו לראות. בדיוק כמו המגניבות של פייסבוק בשעתו, כוחנו באנטי-ממסדיות שלנו. העולם שלהם קורס, והם עומדים בצד אובדי עצות, כי כל השיטות וכל האידיאולוגיות הקיימות של העולם הישן נוסו וכשלו כבר. רובן רק החריפו את המצב. הדור שלנו לא זקוק לנדבות מהמערכת, הוא לא צריך לאמץ את השיטות המאובנות שלה ואין לו עניין באקסיומות המוטעות שלה. מדי יום אנחנו מוסיפים עוד אנשים לשורותינו, בעוד שהמערכת מאבדת מדי יום עוד אדם שהאמין בה כל חייו – ונדפק. הדור הזה לא צריך לנסות להיכנס לכנסת, לא יכול להיכנס לקונגרס ואסור לו לתת לעצמו להיבלע על ידי המערכת. היא רק תנסה לנצל את הרעיונות שלו למען רווח מהיר ותירק אותו החוצה אחרי שיסיים את תפקידו. אם רק ימתין, ימחה ויפעל לניסוח וקידום של העולם שברצונו לייסד, הדור הנוכחי יוכל לכבוש את המערכת כשתהיה חלשה מספיק – ולעשות בה כרצונו.

גם הויכוח בין צוקרברג לסוורין, בסופו של דבר, הסתיים בניצחונו של צוקרברג. פייסבוק אכן עמדה בפני הפיתויים ולא זינקה על ההזדמנות לרווח קצר טווח, אך זעום. ההמתנה, בסופו של דבר, השתלמה לה: בשנה שעברה, לפי הערכות, היא רשמה הכנסות של 4 מיליארד דולר. גם המחאה, אם תתמיד, תוכל לרשום בשנים הקרובות רווח של 7 מיליארד בני אדם.