>> נניח שמחר היה קורא ח"כ כלשהו לחקיקת חוק האוסר על השימוש בטרקטורים בחקלאות. "אמנם הדבר יביא לעליית מחירי המזון", יצטדק אותו הח"כ, "אבל המהלך יביא ליצירת מקומות עבודה רבים בעיבוד הקרקע באמצעות מעדרים".

מיותר לציין שהצעה כזו תגרום לגיחוך. לא רק מכיוון שלא ברור שיצירת מקומות עבודה כאלה מצדיקה עליית מחירים, ולא רק בגלל שברור לנו ששיפורים טכנולוגיים הם תנאי הכרחי לשיפור ברמת החיים של כולנו, אלא משום שהטיעון שאיסור על שימוש בטרקטורים הוא דרך ליצירת מקומות עבודה נראה לנו מופרך. בצדק.

ראשית, והחשוב מכל, העובדות. ההיסטוריה מלמדת ששיפורים טכנולוגיים אדירים מאז ימי המהפכה התעשייתית לא הביאו לאבטלה כרונית. אמנם שיפור המיכון החקלאי גרם לירידה דרמטית במספר העובדים בחקלאות, אבל לא היתה ירידה במספר מקומות העבודה הכולל, ואפילו להפך. שוק העבודה המודרני קלט אליו אוכלוסייות חדשות, בעיקר נשים. בנוסף, המנגנונים שהביאו לתוצאה הזאת ברורים לנו.

ראשית, מישהו צריך לייצר את הטרקטורים, וכך נוצרים מקומות עבודה חדשים במפעל הטרקטורים. שנית, מישהו צריך לנהוג בטרקטור ולתקן אותו כשהוא מתקלקל, וכך שוב נוצרים מקומות עבודה. שלישית, בקרב כלל הצרכנים, הירידה הדרמטית בעלות המזון פינתה עבורם הכנסה שמאז מופנית לצריכת שלל מצרים ושירותים מחוגי העשרה לילדים ועד לחופשות באילת, והגידול בביקוש לכל אלה יוצר עוד מקומות עבודה.

ואולם אף שההיסטוריה והבנת המנגנונים הכלכליים מראה שהצעה לאסור שימוש בטרקטורים היא מגוחכת, מדיניות זהה מתקיימת בפועל בישראל: מכסי מגן ל"הגנה על מקומות עבודה".

משום מה, אלה מתקבלים בהבנה. אלא שאותם שיקולים ממש המבהירים את הגיחוך בחוק לאיסור הטרקטורים, מתאימים גם למכסי המגן. ראשית, ההיסטוריה מלמדת שחשיפה ליבוא אינה גורמת לגידול באבטלה, לא בהכרח בטווח הקצר, ובוודאי שלא בטווח הארוך: בישראל למשל, למרות החשיפה הנרחבת של המשק בשנות ה-90, האבטלה כיום נמוכה למדי ושיעור ההשתתפות בכוח העבודה עולה ברציפות כבר כעשור.

שנית, כפי שצריך לייצר טרקטורים, צריך "לייצר את היבוא". טורקיה הרי לא תשלח לישראל מוצרי חלב במתנה, אלא תמורת מוצרים ישראלים שיתקבלו בתמורה, וכך ייווצרו מקומות עבודה בענפי היצוא, השקולים למקומות העבודה בייצור הטרקטורים. שלישית, מוצרי היבוא תמיד עוברים דרך עובד ישראלי בדרך לצרכן. הדבר בוודאי נכון לגבי תשומות מיובאות כמו מלט, אבל גם טקסטיל או מוצרים חקלאיים מובלים מסודרים על מדפים, וכך ירידה במחירם תיצור מקומות עבודה השקולים למקומות העבודה של נהגי הטרקטור והמכונאים.

לבסוף, ההכנסה שתתפנה לצרכן הישראלי כתוצאה מהירידה במחירים תופנה לצריכת מוצרים אחרים, ותייצר בכך מקומות עבודה. נכון שכמו המצאת הטרקטור, כך גם הפתיחה ליבוא תגרום לדיסלוקציה של עובדים. אז, וכיום, חברה הגונה חייבת להושיט ידה לאלה שייפגעו מהמהלך ולהבטיח להם הכנסה סבירה, וסיוע ברכישת הכישורים הדרושים כדי להשתלב במקומות עבודה חדשים.

זאת ועוד, ייתכן שבתחילה יהיו מי שלא יצליחו להשתלב מחדש בשוק העבודה, וחובתנו לסייע להם. וכמובן, יש להבטיח שלדור העתיד יהיו כישורים מתאימים. אבל כשם שאין היגיון בעצירת ההתקדמות הטכנולוגית, אין היגיון בהגבלת היבוא. מי שמציג את הדילמה כהתלבטות בין "טובת הצרכן" לבין "טובת העובד", טועה ומטעה.

הכותב הוא דוקטורנט לכלכלה באוניברסיטת סטנפורד