רויטרס

>> אם 2011 היתה שנת המפגין, 2012, לפחות מנקודת המבט של הפורום הכלכלי העולמי, תהיה שנת חשבון הנפש. עם אירועי האביב הערבי נוצר במדינות שונות במזרח התיכון ואקום גדול של כוח. משטרים נוספים, כמו בסוריה, צפויים ליפול. ואולם הגיעה העת להתחיל לחשוב על מה שצפוי למדינות כמו מצרים.

העניין הוא שזה מגיע בעיתוי לא ממש מוצלח מבחינתה של הדמוקרטיה המערבית. לאחר שנים שתפסו עצמן כמודלים העולמיים לממשל ולשיטה כלכלית, מדינות מערב אירופה וארה"ב חשפו בשנים האחרונות יבלות שלא נראו מעולם. הדבר איפשר למודלים קפיטליסטיים ממשלתיים - כמו סין - לתפוס את מרכז הבמה.

והעובדה שהמודלים החדשים למכניזם של מערכות שלטוניות וכלכליות מובאים בחשבון, היא מכה לעוצמה והיוקרה של העולם המערבי. כמובן, הרבה לפני שמערכת ה-G7 קרסה, סין כבר היתה בדרכה לקפיטליזם ממשלתי, במה שהתברר כמסלול מוצלח עבורה. וכאן הבעיה: בעוד השיטה הזאת הביאה לעושר ולעלייה ברמת החיים עבור הסינית, היא לא הובילה ליותר דמוקרטיה.

בדאבוס ובערי בירה ברחבי העולם, המסלול שמדינות בוחרות ללכת בו בעתיד הוא תמיד הנושא המרכזי, ומה שלמדנו בשנים האחרונות הוא שלא נוכל לפתור את הבעיות בכך שנסלק את אלה שמחוקקים ומנהיגים. ראו את המצב הרעוע במצרים. חשבו על השליטה רבת השנים של ולדימיר פוטין ברוסיה. ובאותו עניין, הביטו על המצב במדינות רבות בפריפריה של גוש היורו. אם נעבור על הרשימה, מדינות שפשוט החליפו מנהיג תאב שליטה אחד בשני שקועות בצרות (במקרה של רוסיה, המנהיג פשוט החליף את עצמו בעצמו). מדינות שחידשו את פני ההנהגה מבלי שערכו שינויים בחולשות המבניות שלהן, אינן צפויות לעתיד ורוד בטווח הארוך.

לכן כל כך חשוב לערוך שינויים לא רק בהנהגה, אלא גם בשיטת השלטון. ללא צעד כזה, לא ישתנה המסלול שיקבע את גורלה של המדינה. כשמדינות כמו סין ורוסיה נהפכות לחשובות מבחינה כלכלית, הן כמובן תומכות במודלים שהפכו אותן לבעלות עוצמה: אוטוריטריות חזקה וקפיטליזם ממשלתי. ככל שסין צוברת עוד ועוד כוח כלכלי, היא ממשיכה לשפר את עמדות המיקוח שלה עם המערב - כלומר, הצורך שלה במיקוח פוחת. היכולת של סין לחמוק מפשרה רק תגדל ככל שמצבה בעולם יתחזק - אז למה שהסינים בכלל ישאו ויתנו על משהו? כשהצמיחה שלהם תתחיל להאט ועלויות הפיתוח שלהם יתקרבו לאלה של המערב - שינוי שיימדד בעשורים, לא בשנים - הם יהיו מוכנים לשתף פעולה במידה רבה יותר. אבל זה לא יקרה לפני כן.

המערב, המאמין בערכי הדמוקרטיה - שוויון, צדק, הזדמנויות וחירות - חייב להתעלות ולהמשיך לאתגר את הקפיטליזם הממשלתי וללחוץ על מדינות האביב הערבי להילחם למען מנגנונים דמוקרטיים בסדר הלאומי החדש שהן טוות. אחרת, גורלו של המערב יהיה שהוא ייצג קבוצה חשובה אך מצטמצמת בכלכלה העולמית - שאין לה כמעט השפעה על קבוצה של מדינות שהעתיד הכלכלי שלהן מבטיח. ולא מדובר כאן רק ביוקרה - אלה הן המדינות עם ערכים חלשים יותר.

"ניו יורק טיימס", למשל, פירסם סדרת כתבות מזעזעת על מפעלי פוקסקון, המייצרת את מוצרי אפל, שבה תוארו מקרים של התעללות בעובדים, מקרי מוות ושיטות עבודה שבארה"ב אבד עליהן הכלח כבר לפני 100 שנה. העובדים האלה אולי מייצרים מוצרים השואפים לשלמות, אך הם עצמם חיים כאילו היו עובדי כפייה, ואף גרוע מכך. יהיה זה תמים לחשוב שפוקסקון היא מקרה בודד. בסין, פוקסקון היא סיפור הצלחה של קפיטליזם המוכוון על ידי השלטון. האם המערב יהיה מוכן להבליג על פוקסקון? ואם כן, כמה עוד מקרים מסוג זה הוא יהיה מוכן לספוג?

הדאגה מפני גניבת משרות אמריקאיות על ידי סין היא חסרת תוחלת: סין כבר לקחה הרבה יותר משרות ממקסיקו מאשר מארה"ב בענפים מסוימים. הדבר שהמערב צריך לדאוג לגביו הוא הצורה שבה העבודות האלה מבוצעות, ומה שמסמנת ההבלגה שלנו על כך למדינות בעולם שנמצאות כיום בצומת דרכים.