ישראל 2021 / חושבים לטווח ארוך

פרופ' דן בן דוד, העומד בראש מרכז טאוב מודאג. בתום שנה של מחקר מפרסמים חוקרי מרכז טאוב בראשותו את דו"ח המצב השנתי. מהדו"ח עולה החשש, כי אם ישראל לא תשקיע בתשתיות האנושיות והפיסיות שלה - היא לא תוכל לשמור על מקומה כמדינת עולם ראשון.

בניגוד לרוב מדינות המערב, ירד בישראל היקף ההוצאות הציבוריות האזרחיות ביחס לתוצר בחמש השנים האחרונות. עם זאת, הוצאות הביטחון ביחס לתוצר נותרו כמעט ללא שינוי. במקביל, העמיקו הפערים בהכנסות, בהשכלה ובבריאות בין אזרחי המדינה - כך עולה מהדו"ח השנתי של מרכז טאוב.

בן דוד העביר אתמול את הדו"ח לראש הממשלה, בנימין נתניהו, שר האוצר, יובל שטייניץ, ולמשרדים הכלכליים-חברתיים. הדו"ח כולל הצעות מעשיות לשינוי המדיניות והוכן על ידי החוקרים האקדמיים המובילים בישראל. לפי הדו"ח, המסכם את נתוני 2010, הסיבה מרכזית להעמקת הפערים בחברה הישראלית בהכנסות, בהשכלה ובבריאות היא רמת החינוך בישראל.

"הצמיחה חילחלה במינונים נמוכים לחברה, ולכן הפערים גדלו, אומר בן דוד. "אם אתה מסתכל על העשירון התחתון, רמת החיים גבוהה מבעבר, אבל היא גדלה בהרבה יותר בעשירון העליון וזה מקור הבעיה: הכל יחסי ואנחנו משאירים מאחור קבוצה גדולה מאוד".

מרכז טאוב מדגיש כי אף שהתמונה המאקרו-כלכלית כיום נראית טוב ביחס למדינות המערב, התחזית לישראל בטווח הארוך בעייתית למדי. זאת, בשל רמת החינוך הניתנת לחלק ניכר וגדל בחברה הישראלית כיום. לטענתם, החינוך שילדי ישראל מקבלים כיום יקבע לא מעט את יכולתה של המדינה להחזיק משק של עולם ראשון בעתיד.

הדו"ח מצביע על כך כי רמת ההישגים של ילדי ישראל היא מהנמוכות בעולם, ואפילו התלמידים המצטיינים מגיעים למקום אחרון מבין 25 מדינות. "זה ממש חמור", אומר בן דוד. "יש קבוצה גדולה של אנשים שמראש לא מקבלת את התנאים שיאפשרו לה לעבוד במשק מודרני, והקבוצה הזו גדלה מהר יותר והיא תהיה פה הרוב. אנחנו חייבים להתעשת ולטפל בבעיות השורש, על זה אנחנו מנסים להצביע בדו"ח. אנחנו נמצאים על מסלול ארוך טווח שמהווה סיכון קיומי למדינה. מחצית מהילדים מקבלים חינוך ברמה של עולם שלישי ומטה. אנחנו נתקשה להישאר משק מודרני אם זה החינוך שאנחנו נותנים".

מלבד החינוך, מצביע הדו"ח גם על פיגור בתשתיות נוספות רבות. "הזנחנו את התשתיות האנושיות וגם את הפיסיות", אומר בן דוד. "אנחנו כמעט ללא תשתיות מהסוג המערבי המקובל. בעוד שאחוז המכוניות לנפש בישראל הוא חצי מזה שבאירופה, הצפיפות בכבישים בארץ היא פי שלוש. הסיבה היא שאין לנו חלופות של תחבורה מכל סוג. אם ישקיעו גם בחינוך וגם ברכבות יהפכו את בית שאן או אופקים מפריפריה לפרוורים".

פערי השכר מהגדולים בעולם המערבי

לפי הדו"ח, המפתח לצמיחה כלכלית טמון בשיפורים מתמידים בפיריון - מה שמגביר את הביקוש לעובדים משכילים ומיומנים. בישראל של תחילת שנות ה-70, שיעורי התעסוקה בקרב כל קבוצות ההשכלה היו גבוהים מ-90%. עם זאת, בישראל של העשור הנוכחי שיעורי התעסוקה צונחים והולכים ככל שרמת ההשכלה נמוכה יותר. אם לפני 40 שנה יותר מ-90% מבעלי אחד עד ארבע שנות לימוד היו מועסקים, שיעורם היום קרוב ל-50% בלבד. שיעורי העוני בקרב בעלי השכלה גבוהה נמוכים יותר, נגישותם לטיפול רפואי ולתרופות טובה יותר, והישגי ילדיהם בלימודים גבוהים יותר.

בנוגע לפערי השכר בישראל, הדו"ח מראה, כי מדובר בפערים מהגדולים בעולם המערבי. הפערים בשכר שמקבלים שכירים עם ניסיון עבודה של עשר שנים ומעלה לבין שכר השכירים עם פחות ניסיון עבודה נעים סביב ה-50% בעשור האחרון. עם זאת, פערי השכר בין גברים לנשים ירדו מכ-40% לכ-35% בעשור האחרון. פערי השכר בין שכירים בעלי יותר מ-12 שנות לימוד לבין בעלי עד 12 שנות לימוד גדלו מ-66% ב-1998 ל-80% ב-2009.

לדברי בן דוד, תשתית נוספת שחסרה היא אכיפת חוקי מדינת ישראל. "בהערכה גסה 23% מהשוק הוא שוק שחור. קשה מאוד לאמוד את היקפו, אבל מדובר במאות מיליארדי שקל שעוברים מתחת לשולחן", הוא אומר. "בנוסף, אותם אנשים שמקבלים תשלום מתחת לשולחן גם לא רשומים כעובדים אז הנטל מכביד פעמיים, וכתוצאה מכך הוא גדול הרבה יותר על מי שנושא בו. אני טוען שהאכיפה היא חשובה: אם מדברים על שירות לאומי, אז שהשירות יהיה במשטרה.

"כמו שאין גביית מסים כמו שצריך, אז מהצד השני גם אנשים שצריכים לקבל שכר מינימום על פי חוק לא מקבלים. יש כאן בעיה רצינית של אכיפת חוקי מדינת ישראל. הגיע הזמן לשים את זה על השולחן. אפשר להגביר בצורה משמעותית את יכולת האכיפה".

בנוגע למחאה הציבורית שמתרחשת בימים אלה ושדרישותיה נוגעים לנושאי הדו"ח, אמר בן דוד: "אני מרוצה המחאות שהתחילו כי זה הכול עניין של עדיפויות לאומיות. למי נותנים את הכסף שאוספים, איך משתמשים בו בצורה שמטיבה עם כלל המדינה בראייה כוללת ולא סקטוריאלית. אבל החשש הוא שהכסף ינותב למקומות שיפגעו בסופו של דבר במפגינים. אם לא נשנה את דרך השימוש בכסף, התוצאה תהיה שיעלו מסים. מאחר שבערך מחצית מהאוכלוסייה משלמת את המסים העיקריים, ואלה שצועקים עכשיו הם אלה שמשלמים, אז גם להם יעלו את המסים. אני חושב שצריך להיות לחץ לשינוי שיטת הממשל. מערכת התמר"צים דוחפת את הפוליטיקאים לשיקולים אישיים וסקטוריאליים".

העלייה בהוצאה הפרטית על שירותי רפואה דחקה 3,500 בתי אב לעוני

דו"ח טאוב: "ממשלות ישראל תרמו להגדלת עודפי הביקוש לטיפול רפואי פרטי בצורה שאין לה אח ורע באף מדינה אחרת"

שירותי הרפואה הציבורית בישראל לוקים בבעיות מבניות הנובעים ממחסור במשאבים הדרושים למערכת - כך קובע דו"ח מכון טאוב. התמיכה הממשלתית במערכת הבריאות בישראל ירדה מ-67% ל-59% מ-1998 עד 2010. מסך מימון המערכת, והוחלפה במימון באמצעות ביטוח רפואי משלים בעיקר, שבו מחזיקים כיום 80% מבתי האב.

הדו"ח מצביע בחומרה על כך שהביטוח המשלים הוסדר למימון הטיפול במתקנים רפואיים פרטיים, שאינם נהנים ממימון ציבורי. כלומר, ממשלות ישראל בעשור וחצי האחרון תרמו להגדלת עודפי הביקוש לטיפול רפואי במימון פרטי בצורה שאין לה אח ורע בשום מדינה אחרת, מפותחות ולא מפותחות.

התוצאה היתה גידול בלתי מבוקר בביקוש ובהיצע השירותים במגזר הפרטי המסופקים על ידי כוח אדם העובד רובו ככולו במגזר הציבורי באמצעות תשתיות המגזר הפרטי. "במקום לסייע למערכת הציבורית להתמודד עם מציאות זו", כותב דב צ'רניחובסקי, ראש תוכנית מדיניות הבריאות במרכז טאוב, "המדינה תרמה להחמרת המצב על ידי צמצום חלקו של המימון הציבורי, והפניית משאבי הביטוחים הפרטיים, שהמירו מימון זה, לביקושים במגזר הפרטי".

הדו"ח טוען כי תיקוני שכר או תוספות תקנים לבדם לא יפתרו את בעיות המערכת: "יש להתמודד עם שמירה על רמת כוח האדם הקיימת לנפש, תוך התאמת הטיפול הרפואי לשינויים הטכנולוגיים. עליה להביא ליצירת תנאים שיאפשרו למגזר הציבורי להתמודד עם שינויים בביקוש ובהיצע לטיפול רפואי".

בעיה נוספת עליה מצביע הדו"ח היא הגדלת הפערים בין המרכז לפריפריה באיכות השירות הרפואי מגמה הבאה לידי ביטוי במספר הרופאים, מספר המיטות, מרחק ממוצע ממרכז רפואי וזמינות ציוד מתוחכם. הדו"ח ממליץ להקים מנגנונים שיבטיחו פיצוי מובטח לפריפריה, שמטרתו להשוות את איכות השירות הרפואי.

העלאת שכר המינימום לא תפתור את הפערים בחברה - אלא הגברת אכיפתו

אי השוויון בישראל הוא מהגבוהים בעולם, ועל פי מרכז טאוב אי השיוויון בהכנסות בישראל הוא הגבוה ביותר מבין מדינות ה-OECD. לפי המרכז, השכר של עובדים בעלי הכנסה גבוהה מאוד במשק (90% יותר מהשכר הממוצע) היה גבוה פי חמישה משכרם של העובדים שמשתכרים 10% מעל השכר הממוצע. פערי השכר הגבוהים בישראל מתגלים גם בפילוחים אחרים של בעלי השכר הגבוה לעומת בעלי שכר נמוך יותר.

לטענת הדו"ח, העלאת שכר המינימום לא תפתור את הפערים בהכנסות, אלא אכיפת חוקי העבודה. "שכר המינימום בישראל הוא מהגבוהים בעולם המערבי. ישראל סובלת מאכיפה רשלנית למדי של חוקי העבודה, ובהם שכר המינימום. העלאת שכר המינימום אינה המדיניות המתבקשת למלחמה בפערי השכר, כל עוד שכר המינימום אינו נאכף".

לפי המרכז, הפערים בהשכלה הם הגורם הראשון לפערים בשכר בישראל. הפערים בשכר מוסברים בעיקר על ידי רמת ההשכלה של העובדים, יותר מאשר שאר הגורמים. כך, הנתח בפערים בשכר שמוסבר על ידי מספר שנות לימוד עלה ביותר מ-50% בין 1998 ל-2009, והנתח שמסביר את הפערים על רקע מגדר ירד ביותר מ-50%. לפי הנתונים, פערי השכר בין שכירים בעלי השכלה של יותר מ-12 שנות לימוד התרחבו בעשור האחרון וגדלו מ-66% ב-1998 ל-80% ב-2009. פערי השכר בין גברים לנשים מגיעים לכ-35%.

מספר שנות הלימוד של המועסקים משפיע על כ-19.1% מהפערים בשכר כיום והמגדר מסביר 4.5% בלבד לעומת 8.6% ב-1998. כמו כן, לפי המרכז, בעשור האחרון חל גידול משמעותי בביקוש לעובדים משכילים במקצועות הצווארון הלבן.

"המורים בישראל מלמדים בכיתה פחות שעות מעמיתיהם ב-OECD"

תנאי העבודה והשכר של מורי ישראל טובים בהרבה ממה שנהוג היה לחשוב לעומת עמיתיהם בחו"ל, כך מכריזים חוקרי מרכז טאוב בפרק שעוסק בחינוך בדו"ח. המרכז הכניס תיקונים לדו"ח החינוך של ה-OECD, שהצביע על פערי שכר ועבודה משמעותיים בין המורים בישראל למורים בחו"ל. על פי הנתונים, עדיין קיים פער בשכר - אך הוא נמוך יותר.

"מהנתונים החדשים עולה בבירור כי המורים בישראל מלמדים בכיתה ושוהים בבית הספר פחות שעות מעמיתיהם ב-OECD", נכתב בדו"ח טאוב. "הפער בין שעות העבודה של המורים בישראל לשעות העבודה של המורים במדינות ה-OECD גדל והולך ככל שעולה גיל התלמידים, ומגיע לשיאו בתיכונים", קובעים במכון. על פי הנתונים, הפער בין מספר השעות שמורים בישראל נדרשים לשהות בבית הספר לעומת ה-OECD הוא 39% בתיכונים, 34% בחטיבות הביניים ו-%17% ביסודי.

לפי נתוני המרכז, שכר המורים בישראל גבוה בהשוואה בינלאומית מזה שקבע ארגון ה-OECD ב-2010, מכיוון שהוא כולל את תוספת השכר כתוצאה מהסכמי השכר האחרונים . לאור הסכמים אלה, עולה ששכר המורים בישראל הוא 87% מהתמ"ג לנפש, לעומת 117% מהתמ"ג לנפש במדינות ה-OECD. מדובר בתיקון לעומת נתוני ה-OECD, לפיהם מורה בישראל בעל ותק של 15 שנה משתכר 62% מהתמ"ג לנפש.

בעקבות שינוי הנתונים שכר מורה בעל ותק של 15 שנה בישראל הוא כ-23,711 דולר בשנה, לעומת 39,426 דולר בממוצע במדינות ה-OECD. זאת, לעומת שכר של 19,868 דולר שדווח בדו"ח המקורי של ה-OECD.

מקור מימון אפשרי לחינוך חינם לגיל הרך

אחת מהדרישות המרכזיות של המפגינים במחאת האוהלים בתחום החינוך היא יישום חוק חינוך חובה מגיל אפס. בשנות ה-80 נחקק בישראל חוק חינוך חובה גם לגילאי שלוש-ארבע, אך יישומו המלא נדחה שוב ושוב משיקולי תקציב.

לפי נתונים שמגלה נחום בלס, חוקר מרכז טאוב, היה ניתן לממן את החוק על ידי שינוי המדיניות בנוגע לילדים בני שש שהוריהם בוחרים שלא להעלות אותם לכיתה א'. לפי בדיקת מרכז טאוב, מאז 2001 חל גידול במספר הילדים שהוריהם בוחרים להשאיר אותם שנה נוספת בגן, במקום להעלות אותם לכיתה א'. החלטה הכרוכה באישור השירות הפסיכולוגי ותוצאות מבחני מוכנות שעורכים לילדים.

"קשה להשתכנע שהגידול המואץ בשיעור ההשארות בגנים של בני שש נובע מגידול במספר ילדים שלא בשלים וסביר להניח שהכללים להישארות של ילדים בגנים נאכפים פחות בהקפדה, ושהורים לא להוטים לקראת המעבר של ילדיהם לבית הספר. אחת הסיבות יכולה להיות דאגה לרווחת הילד", כותבים במרכז.

לפי המרכז, מחקרים בארה"ב הצביעו על כך שלהשארת ילדים בגנים יש משמעות כלכלית ובהם הפחתת שנה של השתכרות עתידית של הילדים כאשר יתבגרו, כאשר הרווח החינוכי עומד בסימן שאלה. "גם אם חלק מהילדים היו צריכים להישאר בגן מסיבות חינוכיות טהורות, עדיין מדובר בסכומים גדולים מאוד שניתן היה להקצותם להשלמת יישום חוק לימוד חובה לגילאי שלוש-ארבע".

תוצאות המבחנים הבינלאומיים מצביעים על הישגים נמוכים של התלמידים בישראל לעומת התלמידים במדינות המפותחות. ניתן להסביר חלק גדול מהפער בשל שיעורי הילודה הגבוהים בישראל לעומת הממוצע הבינלאומי - כך על פי חוקרי מרכז טאוב. עם זאת, לפי המרכז, בשני העשורים האחרונים יש ירידה בקצב הגידול במספר התלמידים.

בנוסף, חוקרי המרכז טוענים כי על פי מבחני TIMSS הבינלאומיים מ-2003 רמת המשמעת בכיתות בישראל נמוכה מזו של מדינות המערב, ואם היו מעלים אותה, הפערים בהישגים של התלמידים הישראלים לבין העולם היו מצטמצמים באופן ניכר.

27% מהתלמידים בישראל ב-2010 בישראל למדו במערכת החינוך הערבית, 16% למדו בחינוך החרדי ו-57% בחינוך הממלכתי והממלכתי דתי. מדובר על עלייה של 58% בעשור האחרון בקרב התלמידים החרדים, עלייה של 46% בקרב התלמידים במגזר הערבי, לעומת ירידה של כ-1% בבתי הספר הממלכתיים והממלכתיים דתיים. כיום כ-25% מהתלמידים בכיתה א' לומדים בבתי הספר של הזרם החרדי, וכך גם 28.4% מתלמידי היסודי.

למרות המחאה, הביטחון החברתי בעלייה

העלייה בתחושת הביטחון החברתי של הציבור משותפת לכל הקבוצות באוכלוסייה. אמנם הסקר מצביע על שיעורים גבוהים של מי שרמת הכנסתם איננה מאפשרת להם לעמוד בצורכי הקיום הבסיסיים, בעיקר בקרב השכבות החלשות באוכלוסייה, אך גם אצלן חל שינוי לטובה בהשוואה לעבר ובציפיות לגבי השנים הקרובות.

במקביל למגמת השיפור הכללית ברמת החיים, נחשפה דאגה רבה בקרב הציבור באשר לביטחון הכלכלי הצפוי לעת הפרישה מעבודה: כמחצית מהציבור השיבו שהסדרי הפנסיה של האוכלוסייה אינם מספקים כלל או שהם מספקים במידה קטנה.

רוב הציבור בישראל סבור, בדומה לשנים קודמות, שהפערים בחברה ממשיכים להעמיק והוא מצביע על כך שיש ניגוד בין מדיניות המכוונת לצמצום פערים חברתיים לבין מדיניות המכוונת לעידוד הצמיחה.