הגיע הזמן שגם אצלנו יהיו "צעירי מהפכה" משכילים שמחליטים לפעול, תוך הבנה של כוח המאבק החברתי במדינה דמוקרטית, ודאי בעידן החברות הגלובלית ברשתות החברתיות. הגיע הזמן גם שהממשל הישראלי יידרש לתת דין וחשבון ולהישמע לצרכים ולסדרי העדיפויות של הציבור, ולא רק בקלפי אחת לכמה שנים או כחלק מרשת האינטרסים הסבוכה בעולם השררה הפוליטי.

פתאום יש לנו גם "סתם" צעירים לא מאוגדים, שאמנם מבקשים להילחם על העתיד שלהם - היכולת לקיים משפחה נורמטיבית שיכולה לקנות קוטג' בסופר ואולי גם קוטג' באיזה רחוב הולנדי בפרוורים של תל אביב - אבל בעצם נלחמים גם על עתיד פניה וחוסנה של החברה הישראלית כולה.

אבל מה לגבי העניים? מי ייאבק בשבילם? להם אף אחד לא דואג. לראש הממשלה ולשר האוצר לא אכפת. לרוב השרים והח"כים גם לא, וחייבים להודות שהציבור באופן כללי, שהיה אדיש עד לא מזמן גם למצבו, אדיש גם לעניים. הרי הם באמת לא יכולים לקנות קוטג' בסופר ובקושי יכולים לחלום על דירת עמידר. אצלם מדובר במלחמת הישרדות אמיתית - איך להשיג את הארוחה המזינה הבאה, איך לממן את התרופות והטיפולים, איך לדאוג לחינוך בסיסי לילדים, איך לשלם את שכר הדירה, החשמל, המים והארנונה. עבורם המלחמה הזו היא בהווה, ואין לה עתיד. העניים נאלצו לוותר כבר מזמן על החלום של המעמד הבינוני של חיים טובים ואיכותיים. הם יסתפקו במשהו בסיסי, כזה שיאפשר להם לחיות.

ואולם זה חייב להשתנות. מעבר לכך שזוהי חובתנו המוסרית, הערכית והאזרחית, זה גם המעשה הנכון לעשות כדי לדאוג לעתיד של כולנו, במקום שבו אנחנו חיים, מגדלים ומחנכים את ילדינו. אם לא נפעל כיום במטרה לשנות את סדרי העדיפויות בחלוקת המשאבים הלאומית ונשפיע על עיצוב פניה של כלל החברה הישראלית, נהיה שותפים ליצירת דורות נוספים של עוני ולהתהוות חברה מעמדית ומנוכרת.

כשרבע מאוכלוסיית ישראל ויותר משליש מהילדים נמצאים מתחת לקו העוני, כשיש לנו איים של מצוקה במגזרים שלמים, כשאי אפשר להיחלץ ממעגל העוני גם באמצעות עבודה קשה וכשמאות אלפים חווים מדי יום חיי דלות ולא יכולים לאפשר לילדים שלהם ביטחון תזונתי או חינוך הולם, מי מאתנו שעדיין לא הפנים את עוצמת האסון החברתי שמולו אנו ניצבים, חייב להבין שבעיית העוני והפערים החברתיים היא האיום החמור והממשי ביותר על קיומנו, שחייבת להתחיל להיות מטופלת מערכתית באופן מיידי.

מה שמוזר בכל הסיפור הזה היא העובדה שאפשר לפתור את הבעיה באמצעות מדיניות מתאימה. קודם צריך פשוט לרצות. אחר כך להקים רשות לאומית שתאגד ותוביל את ההתמודדות עם הנושא, ואז לגבש תוכנית חירום ממשלתית בעלת יעדים מדידים לצמצום העוני.

אבל קודם צריך מאבק חברתי, כזה שילחיץ את הפוליטיקאים, ינער את שותפי האופוזיציה ומתמודדי הפריימריס ויחייב את ראש הממשלה ושר האוצר להפתיע אותנו. הפעם נסתפק אפילו בתוכנית פופוליסטית שתנבע מהדרמה הנוכחית של המחאה החברתית. וכן, נשמח מאוד להיות מופתעים.

הכותב הוא מנכ"ל ארגון לתת