כשנשמעות תביעות למדינת רווחה, ומכונת הגילוח מרחפת מעל הטייקונים והצבא, ששים להפנות אותה אל בעלי הזקנים.
אחת הבדותות הרווחות והמוסכמות שנשמעות שוב ושוב היא שהישיבות אינן יצרניות. החרדים, מצדם, אינם טורחים להפריך זאת, הן מכיוון שהם אינם מתלהבים מ"עבודה יצרנית", והן מכיוון שאינם בקיאים בתיאוריות כלכליות. אבל האמת היא שהישיבות דווקא תורמות להגדלת התוצר במשק.
בחורי הישיבות אינם מתקיימים מן האוויר. הם זוכים למימון ציבורי, למימון משפחתי ובעיקר לתרומות מפילנתרופים מיליונרים חרדים. קודם כל הם תורמים לתוצר בכך שהם מוכרים לקונים - מי שממנים אותם - את התועלת של הקונים ממימון לימוד התורה. הפילנתרופ החרדי קונה מהם למעשה "הנאה" שהוא מפיק מלימוד תורה. "יששכר" ו"זבולון" מגדילים את התוצר כאשר הם מחליפים מרצון חופשי זכות שמימית של לימוד תורה (או המוניטין הנוצר מהתרומה) בכסף. מכך ששני הצדדים הסכימו לעסקה, אנו יכולים להסיק כי שניהם מרוויחים ממנה, מה שאומר שהעסקה יצרה עודף.
נשמע לכם מופרך שההסכם על לימוד תורה תמורת כסף מגדיל את התוצר? בתיאוריה הכלכלית הטעם הוא אקסוגני. כלומר, במדידת התוצר אין לשאול אם אנו אוהבים את הטעם של הצרכנים, אלא מקבלים אותו כנתון. לייצר עבור מישהו מסמרים זה לא פחות יצרני מלייצר עבורו סרט, ספר, סיפוק דתי, תחושה טובה, זכות שמימית או כל דבר אחר שהוא בוחר לרכוש. יש להבחין בין יצרנות במובן הכלכלי לבין יצרנות במובן הפיסי. חברה חקלאית היא שיא היצרנות הפיסית, אך התוצר הכלכלי שלה נמוך.
גם כאשר המימון של לימוד התורה הוא ממשלתי, בחורי הישיבות תורמים לתוצר בכך שהם מייצרים "מוצר ציבורי" של לימוד תורה. בבחירת רמת האספקה של מוצרים ציבוריים יש בעיה, הנעוצה בכך שאנו לא יכולים לדעת מהם העדפות האזרחים. הפתרון לכך בדמוקרטיה הוא קיומן של בחירות, שבהן מתקבל קירוב של העדפות הציבור.
זאת ועוד, בחורי הישיבות תורמים לכלכלה בכך שהכסף עובר אליהם ממיליונרים, והם משתמשים בו לצריכה. ברגע שהכסף נמצא בכיסו של בחור הישיבה, הוא הולך כמעט כולו לצריכה, ולא לחיסכון. ככל שאדם עני יותר, הוא יצרוך יותר ויחסוך פחות. הישיבות עוזרות להעברת כסף ממיליונרים לעניים, מה שמגדיל את הצריכה במשק ועוזר לכלכלה.
איך בכל זאת ניתן לשפר את היחסים הכלכליים בין החברה החרדית ליתר חלקי החברה? התשובה פשוטה: להפוך את השוק לחופשי יותר. במקום להגביל את חופש העיסוק של החרדים, כמו, למשל, בהטלת עבודת כפייה צבאית עליהם, יש להסיר בפניהם חסמי אנטי-שוק: ראשית, יש לאפשר להם לעבוד וללמוד כרצונם, מבלי שחרב השירות הצבאי תרחף מעליהם; ושנית, יש להפסיק את האפליה התעסוקתית נגדם.
ביטול כפיית העבודה הצבאית וביטול האפליות יהפכו את השוק לחופשי יותר וישפרו את הכלכלה הישראלית.
הכותב הוא דוקטורנט ומרצה לניתוח משחקי של המשפט
-
תיק השקעות
-
קפה
-
פייסבוק
-
תגובות
-
רשימת קריאה
