רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

סקס, אלימות וגזענות: כל מה שבאמת קורה בבתי הספר ולא ידעתם

שלוש שנים יושב הסוציולוג ד"ר עידן ירון בבית ספר במרכז הארץ ומתבונן בתלמידים, במורים ובמנהלים ■ הוא מגלה נוער צמא לאוזן קשבת, מורים שנהפכו למכונות הכתבה, ומסביב אלימות, עדתיות וגזענות. המון גזענות ■ הצד הנסתר של בית הספר

217תגובות

"מי אתה?", דרשו לדעת תלמידי התיכון שישבו במחששה בפאתי בית הספר, כשאדם מבוגר, קרח המרכיב משקפיים ואוחז במחברת צהובה, התיישב לא רחוק מהם.

"אני עידן", השיב להם הגבר הזר. "אתה מורה חדש?", שאלו. "לא", ענה. "בלש? שוטר? איש משרד החינוך?", התעקשו. "לא, אני מנסה להבין מה קורה בבית הספר, ואולי אחר כך אכתוב על זה ספר". "ספר?" התרגשו התלמידים, "אז קוראים לי משה - תרשום, תרשום, כדי שאני אכנס לספר", התבדח אחד הנערים וחבריו בעקבותיו. נער נוסף שהגיע זה עתה, אוחז סיגריה בידו, נבהל למראה הגבר הזר במחששה ומיהר לזרוק אותה הצדה. "זה בסדר", הרגיעו אותו חבריו, "הוא בסדר. זה הסופר שלנו".

"הסופר שלנו" הוא ד"ר עידן ירון, סוציולוג שמבלה כבר שלוש שנים בתצפית אנתרופולוגית על שגרת חייו של בית ספר שש-שנתי במרכז הארץ. הכינוי שהעניקו לו תלמידי המחששה דבק בו גם בשאר חלקי בית הספר. התלמידים, שהיו מסויגים ממנו בתחילה, מתייחסים אליו כיום, עם תחילת שנתה הרביעית של התצפית, כאל הסופר, המתעד. הם מספרים לו על מורים, חברים, מבחנים, לחצים, ציונים, חיי מין, סמים, אלימות ויחסים, ומשוחחים אתו על דברים שלא בטוח שהם מספרים למבוגרים אחרים הקרובים אליהם.

כתבות נוספות באתר TheMarker

הסוד של האימפריה הרומית שווה 100 מיליון דולר בשנה

הכירו את הממונה על חוק שימור הטירוף

עמ' 6  הסוציולוג ד"ר עידן ירון
אמיל סלמן

איך בדיוק הצליח אנתרופולוג בן 59 להשתלב בין מאות תלמידים בגיל ההתבגרות בבית הספר? לדבריו, הכל קשור לאמון. הוא מבטיח להם לספר בדיוק מה שקורה, ולא מעבר לכך. במסגרת יחסי האמון אתם הוא גם מסרב בתוקף לחשוף את שם בית הספר שבו הוא עורך את תצפיתו, בהתאם להסכם בינו למנהל בית הספר ולמשרד החינוך. "אנחנו חושבים שקשה להיכנס לחיים של בני הנוער ולהגיע לדברים האינטימיים, אבל האמת היא שיש לתלמידים צימאון מדהים ובלתי רגיל לספר", הוא אומר. "אם אתה לא מלשין ואם אתה מתעניין בהם באמת - הם מספרים".

למעשה הצלחת להגשים פנטזיה של הורים רבים - להיות זבוב על הקיר בחיי הילדים שלהם.

"לא בדיוק, יש הרבה הורים שמעדיפים לא לדעת".

כלי העבודה היחיד של ירון היא מחברת צהובה. בפגישה אתנו הוא שלף מחברת כזאת, מלאה בהתרשמויות ובתיעודים, אחת מתוך עשר שמילא בשנים האחרונות בבית הספר. "אני כותב כל הזמן. מצדי שיגנבו לי את הארנק, אבל לא את המחברות", הוא אומר. לפחות יומיים מלאים בשבוע מבקר ירון בבית הספר. איש לא משלם לו על כך, ואת פרנסתו הוא מוצא בעיקר במשרת מרצה בכיר לסוציולוגיה במכללה האקדמית אשקלון.

אינפו חינוך

זה לא הפרויקט המאתגר הראשון של ירון. את עבודת הדוקטורט כתב על על נזירות קתוליות שביניהן השתלב לאורך עשר שנים ‏ולפני שנכנס לבית הספר בילה יותר משנה בגן החיות התנ"כי בירושלים ‏(ראו בהמשך‏).

למעשה, התצפית בגן החיות התנ"כי היתה הטריגר לפרויקט בית הספר. יורם הרפז, עורך הירחון "הד החינוך", נתקל במחקר, התלהב, והציע לירון לערוך מחקר בבית ספר. "הוא אמר לי 'לך תראה גן חיות אמיתי'", צוחק ירון. עם זאת, השניים התקשו למצוא מנהל בית ספר שיסכים להשתתף במחקר. "הרבה אנשים דחו אותנו בכל מיני תירוצים", הוא מספר, ומסרב לחשוף אפילו את מינו של המנהל עמו עבד בסוף, ומקפיד להשתמש בלשון זכר ונקבה יחד בכל פעם שהוא מזכיר אותו: "המנהל היה/היתה מספיק אמיץ/ה כדי להכניס אותנו לכותלי בית הספר".

לפני כחודש, לאחר תום שלוש שנות התצפית הראשונות, פירסם ירון דו"ח ראשוני ב"הד החינוך". הספר שהבטיח לתלמידים, שהוא כותב עם הרפז, כבר קורם עור וגידים - וייצא ככל הנראה בעוד כשנה.

אז מה קורה שם בבית הספר?

"בית הספר הוא מעין קונטיינר, מכל שהצפיפות בו עצומה. מכניסים אליו מאות רבות של בני אדם ומצפים קודם כל לשמור על רמה סבירה של שקט. מי שמפריע לשקט הזה יוצר בעיה. כיתה טובה נחשבת לכיתה שקטה וכיתה רועשת היא בעייתית".

אתה בעצם אומר ששקט הוא הדבר הכי חשוב. אפילו יותר מהלימודים.

"כן. לשקט יש חשיבות גבוהה יותר מהלימודים. כשהמטרה היא לעמוד בהצלחה בבחינות אז השקט חשוב יותר מהתוצרים של המערכת. אם בית ספר מסיים את היום בשקט, בלי אירועים חריגים, מבחינתו זה הישג", אומר ירון בלי שמץ של ציניות. "אנחנו לוקחים תלמידים בגיל ההתבגרות, שמים אותם יחד ומבקשים מהם לשמור על רמות סדר מאוד מלאכותיות ומלחיצות. זה חייב לבוא לידי ביטוי בהתפרקות, דברים חריגים יכולים לקרות כל הזמן".

ומה קורה כשהשקט מופר?

"הטיפול העיקרי במצב של הפרעה הוא סילוק או הרחקה. באופן כללי, המורים עסוקים בעיקר בתלמידים המפריעים או בתלמידים החזקים".

מה עם כל היתר?

עמ' 7 יש תלמידים שאינם נראים
אלון רון

"התלמידים מנסים למצוא דרך לבטא את עצמם ולהתבלט. יש תלמידים שנראים כל הזמן ויש תלמידים בלתי נראים, שיכולות לעבור שנה-שנתיים ואפילו שלוש שנים - ואף אחד לא רואה אותם. אלה חלק לא מבוטל מהתלמידים. הם כמעט שקופים".

בחזרה למחששה. כשיצא ירון מביקורו הראשון במחששה, פנו אליו תלמידים אחרים בבית הספר בדאגה ותהו אם קיבל שם מכות. "המקום הזה נתפש כפינה חשוכה ומאיימת, אף שזו אחת הפינות החמות בבית הספר", אומר ירון. "אני לא ראיתי שם אלימות, להפך, ראיתי רכות יוצאת מן הכלל. הסביבה של הכיתה הרבה יותר מעושה בעיני מאשר הסביבה של המחששה. האווירה שם חמה, מקבלת, מאפשרת, זורמת ושוויונית. ראיתי במחששה פתיחות שלא ראיתי במקומות אחרים בבית הספר".

נשמע מקסים. אז היית ממליץ להקים מחששות בבתי הספר?

"לא הייתי ממליץ להקים, אבל כשהמנהל ניגש לשאול אותי מה קורה שם, אמרתי לו שבמקומו לא הייתי סוגר את המחששה. אני יכול לומר בפירוש שיש יתרונות למחששה. היא משמשת וסת, מאפשרת פליטת קיטור. זה מוסד חשוב. שם יכולים לבוא לידי ביטוי ילדים שנעלמים בבית הספר".

יכול להיות שחלק מהקסם שמוצא ירון במחששה הוא האותנטיות, שעומדת בניגוד גמור לכיתת הלימוד. "הכיתה היא מקום סגור, אף אחד מבחוץ לא יודע מה קורה שם. ברגע שנכנס גורם זר מתחילה הצגה שהמורה והתלמידים שותפים לה. מכיוון שאני יושב שם כל כך הרבה זמן, אני פשוט נעלם". ההיעלמות הזאת של ירון מאפשרת לנו הצצה לשאר המרחבים הסגורים של תלמידי תיכון.

השיעור: "הכתבה היא רגע מקודש"

מורה להיסטוריה בכיתה י"א: "אנא ענו על השאלה כיצד תנועת ההשכלה הביאה לצמיחת התנועות הלאומיות? ואל תנסו להיות מתוחכמים, לכתוב מהראש או להמציא. אני רוצה שתכתבו את מה שכתבתי בתקציר".

לדברי ירון, "המורים בבית הספר עוסקים בהעתקה ושעתוק. הם מעתיקים מספרי הלימוד, ממערכי שיעור בתוכניות הלימודים ומהשיעורים שהעבירו בעצמם בעבר. בתחילת הדרך חשבתי שזאת בעיה גדולה, כי המורה מכתיב והתלמידים צריכים להקיא, אבל עם הזמן הבנתי שהכתבה היא כלי מצוין; היא מאפשרת למורה חופש פעולה וגמישות בתחילת השיעור. אחרי דיון מעניין, שהוא לא קשור בדיוק לחומר של הבחינה, המורה יכולה להגיד 'עכשיו אני מכתיבה את החומר לבחינה', וזה רגע מקודש. כל התנועה נעצרת, המחברות נשלפות והתלמידים כותבים".

לאינטרנט יש השפעה על שיטות ההוראה?

"האינטרנט שיבש את הסדר. זו בעיה גדולה, כי המערכת מבוססת על מורה שיודע יותר מהתלמידים. ברגע שהכלל מופר המורה נמצא בבעיה. אז עכשיו מצאו פתרון ויש כיתות בלי טלפונים ומחשבים. לדעתי צריך ללכת עם הטכנולוגיה ולשים את ויקיפדיה על השולחן. היום המורים מלמדים בסגנון ויקיפדיה, אבל אסור לדבר על זה".

אינפו חינוך 2

למרות שהייה אינטנסיבית בבית הספר, ירון התקשה לספר לנו על שיעור יצירתי במיוחד או מעניין שבו נכח. "המערכת כולה מכוונת לבחינות ואין זמן לעסוק ביצירתיות', הוא אומר. "בסופו של דבר המורים צריכים לתת לתלמידים את החומר למבחן. התוצאה יכולה להיות אבסורדית, וזה בולט בשיעורי אזרחות, שאפילו כשקורה משהו אקטואלי בעל ערך שאפשר לחבר לנושא השיעור, פשוט לא עוסקים בו כי אין זמן".

"למשל, הלינץ' שאירע בכיכר ציון בירושלים לפני שנה, זה היה אירוע בקנה מידה ארצי שהיו מעורבים בו בני נוער. התלמידים הגיעו טעונים ואף אחד לא דיבר איתם על זה. אפשר להגיד שהנושאים הכי רלוונטיים לחיים של בני הנוער ושהכי מעניינים אותם - בית הספר לא עוסק בהם, כי הוא חש שאין לו כלים להתמודד אתם".

אז מה כן מעניין את התלמידים?

"מיניות, אלימות, עדתיות וגזענות. בית הספר חש שאין לו כלים להתמודד עם הנושאים האלה. גם כשהוא מחליט לעסוק באחד מהם הוא מעביר אותם למיקור חוץ. כל מיני גורמים חיצוניים שמעבירים סדנאות לתלמידים. זאת בעיני בעיה קשה, כי זה גורם לכך שמסרסים את המחנך ואין לו מנדט להתעסק בנושאים המרכזיים ביותר עבור התלמידים שלו.

"גם המורים מפחדים לעסוק בנושאים האלה. הם מעדיפים שלא לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת. בשל כך, הרבה מורים נלחצים ממש משיעורי חינוך. הם חוששים שלא יוכלו להתמודד עם מה שיתפתח בשיעור והם יאבדו שליטה".

מדברים עכשיו הרבה על צמצום הבחינות. מה לדעתך היה קורה בבית ספר בלי המבחנים?

"במתכונת הנוכחית, אילולא המבחנים המערכת היתה מתפרקת. איך אפשר ללמד דקדוק אם התלמידים חושבים שזה לא רלוונטי עבורם. אבל אם המורה אומרת שיש השנה בחינת בגרות וזה מה שצריך לדעת, התלמידים קשובים. מבחינת התלמידים זה החוזה ביניהם: 'אנחנו לא פה בשביל הכיף, את באה ללמד אותי מה שאני צריך לבחינה בדקדוק. אם זה לא לבחינה עזבי אותנו משטויות'".

"בודדים יכולים להיקרא מחנכים"

מ' 9 תלמידים בספריה
איציק בן מלכי

תלמידה בכיתה ט': "ככלל, המורים לא מתחברים לתלמידים וזה גורם לנתק. מורים מסוימים שואלים למשל 'למה איחרת?' ולפני שאתה עונה להם אומרים 'טוב, אז שב במקום!'. במקום לנסות ולהקשיב לתלמיד הם דורשים להביא 'מכתב מאמא"'.

אפשר לקרוא למורים מחנכים?

"זו שאלה גדולה שאני עוסק בה המון. במערכת עוסקים בסופו של דבר בהעברת חומר מקצועי, והרבה פחות בחינוך. יש מעט אנשים שאני יכול להגיד שהם מחנכים באופן מלא. מצאתי בודדים".

מיהם אותם בודדים? מה מאפיין אותם?

"בעיקר מורים צעירים ואידיאליסטיים. גם מורים שרואים את עצמם כאינדיווידואלים ומספיק בטוחים בעצמם. הם מנסים להיות דמויות חינוכיות. אלה אותם האנשים שיכולים להיות פתוחים לשאלות ולהיות קשובים לתלמיד. התלמידים מצפים שיתעניינו בהם ויקשיבו להם, ויש מורים שבאמת קשובים, אבל זה קשה כי כך אתה חשוף יותר וצריך הרבה יותר לתת מעצמך ומהפנימיות שלך ולשמש מודל לחיקוי.

"בפועל, רוב המורים יושבים בחדר המורים ועובדים עם ספרים ומחברות, ולא יושבים וחושבים על ערכים, או על שאלות עמוקות שהם הולכים להעביר, אלא מה החומר למבחן שאני צריך להספיק להעביר".

המורים אוהבים את התלמידים?

"אהבה היא מלה גדולה. כל תפישה שמנסה להשוות את בית הספר למשפחה מעושה בעיני. הכלל המוסכם בבית הספר הוא שאתה לא נכנס יותר מדי לחיים של התלמידים שלך. אגב, עד היום אני חושב שהאיסור שחל על מורים להיכנס לקבוצות תלמידים בפייסבוק הוא אבסורדי. זה לא מתקבל על הדעת לא להיות במקום שבו התלמידים מתקשרים ביניהם. אם אתה לא שם אז איפה אתה? אני כן שם, כי זה חשוב. אני מבקש חברות מתלמידים אבל לא מתערב".

למרות זאת, ירון שם לב שבינם לבין עצמם המורים מכנים את התלמידים 'הילדים שלי'. יש לו הסבר לכך: "זה נוח כי זה יוצר מבנה פטרוני, אתה יכול להתנשא עליהם. מגדירים אותם 'ילדים' ולא 'נערים', ומתנהגים בהתאם. המערכת לא בנויה לתת להם אחריות, אלא להטיל עליהם סמכות ומשמעת. היא בנויה להכניס אותם לתבנית, ומי שלא מתאים נכנס לבעיה".

אינפו חינוך 3

התלמידים מכבדים את המורים?

"כיום הכבוד לא מובן מאליו, את חוסר הכבוד מרוויחים בקלות. מצד אחד, הנערים צמאים למסגרות ואם אתה נחמד מדי ולא שומר על מסגרת הם לא בהכרח יעריכו את זה. מצד שני, הם גם לא סובלים מצב שבו מבוגר אומר להם איך להתנהג ומטיף להם. הם רגישים לזיוף. אם זה לא בא ממקום אותנטי ומדוגמה אישית הם הרבה פעמים הודפים את זה".

"מכות ודחיפות הם עניין של שגרה"

"אחד הבנים מזהה ילד שיש לו יום הולדת ומכריז בקול את מלות הקוד: 'יום הולדת'. הבנים מתקבצים סביב לילד, מושכים אותו אל מרכז המעגל, וכולם פוצחים יחד בשירה: 'יום הולדת, יום הולדת... בידיים הך־הך־הך' - הבנים מכים. 'וברגליים תך־תך־תך' - הבנים בועטים. אחרי דקות הנוהל עשוי לחזור על עצמו עם ההכרזה המחודשת של הקוד 'יום הולדת'.

נוהל יום ההולדת האלים שמתאר ירון שגרתי למדי, ובכל זאת, כשהציג את הדברים בפני מורות אף לא אחת הכירה את הנוהל. "אין לנו מושג על מה אתה מדבר", השיבו. סגנית המנהל יצאה למסדרון לברר "מה זה בידיים?". "זה מכות מתוך אהבה", היתה התשובה שקיבלה. לא היה ילד שלא ידע על מה היא מדברת.

"מצד אחד, יש ברמה המוצהרת אפס סבלנות לאלימות בבית הספר, ומצד שני אם מתייחסים להגדרה הגורפת של אלימות לפי לשון החוק - נגיעה באדם אחר בניגוד לרצונו - אז בבית ספר האלימות רווחת בכל מקום. היא מתמדת, בלתי פוסקת. כל הזמן נוגעים, וחלק גדול מהזמן הנגיעות מנוגדות לרצונו של האדם האחר.

"המנהל הסביר לי שמה שנספר זה רק 'אלימות חמורה': דברים כמו שליפות סכין וסחטנות, וכאלה באמת יש מעט מאוד. בית הספר שבו הייתי לא נחשב אלים. אני יודע שיש בתי ספר אחרים עם מקרים לא מעטים של אלימות חמורה".

יש הטרדות מיניות? אלימות מגדרית?

"יש הצקות של הבנים כלפי הבנות. אפשר לומר שיש חוסר ביטחון מגדרי בסיסי בבית הספר. אמנם יש גם בנים שמציקים להם כל הזמן, אבל זו בעיה מיוחדת לגבי בנות - וזה מעסיק אותן לא מעט. דווקא לנושא הזה סגל ההוראה מודע, וכל הזמן עוסק בזה ומדבר עם התלמידות על המרחב האישי".

היית מגדיר את בית הספר כמקום בטוח?

"פחות או יותר. זה מקום שיכול להטריד ולגרום לחרדות ולתחושה קשה בחלק מהמקרים. תלמידים מסוימים יכולים להיות מוקדים של הצקה ולבחור שלא לצאת לחצר בהפסקה בגלל זה, אבל אנחנו רחוקים מהבריונות שרואים בסרטים אמריקאיים. התחושה יכולה להיות לא נעימה, אבל בסך הכל היא נסבלת, וזה הישג נכבד שנרשם לזכות המנהלים והמורים שנמצאים שם".

מה לגבי אלכוהול וסמים?

"ברור שסמים ואלכוהול זו בעיה אקוטית ורלוונטית בקרב בני נוער, אבל כיום היא מתקיימת מחוץ לשעות בית הספר. שיח על סמים ואלכוהול הוא חיצוני לבית הספר. רואים את זה בעיקר כספיחים לבילויים. למשל, כשתלמידים חוזרים מבילוי ומגיעים לבית הספר שתויים ונרדמים בשיעור, אבל זאת לא תופעה מרכזית".

השד העדתי עולה כיתה

תלמידת כיתה ט': "אשכנזים הם בדרך כלל שמאלנים, חכמים וחזקים בלימודים. המזרחים ימנים, פחות חכמים ויותר חלשים. אם תסתכל מי במצוינות ומי בהקבצות הנמוכות תראה את זה מיד. יש לנו בכיתה קבוצה של מזרחיות וקבוצה של אשכנזיות, וזה לא מתערבב. קיים מתח מתמיד בין שתי הקבוצות. אצל המזרחיות יש כמעט רק מזרחיות, חוץ מכמה אשכנזיות שהידרדרו עם השנים. בקבוצה של האשכנזיות יש גם ממוצא אשכנזי וגם ממוצא מזרחי".

מאז ומעולם ידעו בתי הספר התיכוניים קיטלוג חברתי. בעבר החלוקה היתה בין מקובלים ללא-מקובלים, חנונים ופריקים, ערסים וצפונים. אלא שכל ההבחנות האלה, גילה ירון, מתקיימות כיום בעיקר בקצוות. בפועל, רק חלוקה אחת שלטת קיימת כיום: אשכנזים מול מזרחים.

זה הפתיע אותך?

"הפתיע מאוד. כסוציולוג, מדברים איתי שנים על כור ההיתוך. יש כאן נישואים מעורבים, הולכים לצבא יחד ובתי הספר אינטגרטיביים. אנחנו חיים במידה רבה בהכחשה וחושבים שהתופעה נעלמת, אבל זה לא כך. התופעה קיימת באופן מחודד.

"בניגוד למה שידעתי, החלוקה הזאת לא בהכרח נוצרת בעקבות מוצא ההורים. מה שיותר חשוב הוא איזה תרבות אתה מאמץ. זה עניין שבמידה מסוימת הוא הישגי. מעבר מהקבוצה של המזרחים לקבוצת האשכנזים נראה כהתקדמות. מעבר מאשכנזים למזרחים נראה כנסיגה. רואים בנות בקבוצת האשכנזיות שאומרות 'אנחנו ממוצא מרוקאי, אבל אנחנו באשכנזיות כי המזרחיות לא שוות כלום ואין להן תרבות'".

במידה רבה, אומר ירון, הנערים מתייחסים לאשכנזיות ולמזרחיות כנתונות לבחירה תרבותית. כפי שסיפרה לו נערה בכיתה ט': "הבנות המזרחיות מדברות כמו אהבליות, עושות את עצמן מטומטמות, סתומות, צועקות, הולכות מכות, מעשנות, עושות מייק-אפ ובונות ציפורניים. גם אנחנו יכולות לשחק מטומטמות, להיות פרחות, זה לא קשה, זה עניין של בחירה".

"מוות לשמאלנים"

דיון מסכם ב'סדנה נגד גזענות' בשכבה ט', אותה מעביר מנחה חיצוני. המנחה: "לפי דעתכם, איך אפשר למגר גזענות"? תשובה מיידית: "לדלל ערבים". תגובה נוספת: "להיות גזענים לגזענים". המנחה, בצר לו, דוחק לקראת סיום: "אני רוצה שתצאו עם הידיעה שהתופעה קיימת, שתהיו ביקורתיים כלפי עצמכם ואולי כך תמנעו אותה". תלמיד: "אפשר להגיד משהו? אם לא נהיה גזענים, אז נהיה שמאלנים". מנחה: "מה זה קשור לימין או שמאל"? תלמיד: "אני פשוט מביע את דעתי". תלמידה: "תשמע, צריך להעיף את הסודנים". מנחה, בנימה של ייאוש: "הייתי רוצה שתקחו לפחות משהו קטן מהסדנה הזאת". תלמידה: "שכל אחד צריך לחיות איך שהוא רוצה, שאם הוא חושב שהוא גזעני, שיחשוב איך שהוא רוצה וזהו". ברקע נשמע הצלצול. מנחה: "פשוט תחשבו על זה".

הגזענות שמתאר ירון נוכחת בבית הספר ומעסיקה את התלמידים רבות. היא מופנית כלפי ערבים, פליטים, עובדים זרים ושמאלנים - כמעט ללא הבדל והיררכיה. "להיות שמאלני בעיניהם זה כמעט יותר גרוע מלהיות ערבי", אומר ירון. "הם יוצרים זיהוי כמעט מוחלט ואומרים: 'מוות לערבים ולשמאלנים'. ברוב המקרים יש גם זיהוי בין אשכנזים לשמאלנים".

ירון מתאר כיצד טקס הזיכרון ליצחק רבין מעורר התנגדות בקרב התלמידים. אחד מהם ניגש אליו והודיע: "באנו למרות שאנחנו לא מסכימים לטקס".

זה לא מפתיע? אלה התבטאויות שמיוחסות לימין הקיצוני.

"אני סבור שהשינויים הפוליטיים בישראל יצרו לגיטימציה להגיד את הדברים האלה בצורה ישירה ובוטה. התחושה היא שאם ראשי המדינה יכולים לבטא את זה, אז גם אנחנו יכולים. יש היום מגמה הפוכה: אם מורה מעיר לתלמיד על אמירה גזענית, הוא מתמרמר נגד הדיכוי - על שלא נותנים לו לבטא את דעותיו".

המורים מתקשים פעמים רבות לנווט בין הדרישה של התלמידים לחופש ביטוי לבין האיסור על השמעת דעות גזעניות. בהקשר זה מתאר ירון שיחה עם אחד התלמידים, שפנה אליו בטרוניה. לטענת אותו תלמיד, תלמיד אחר, שהביע סלידה מחרדים ‏("דוסים", כלשונו‏), קיבל חיזוק חיובי מהמחנך, שאמר לו 'כל הכבוד ששיתפת אותנו במחשבותיך, צריך אומץ לעשות את זה, אתה לא גזען, כי חרדים זה לא גזע'. זאת בעוד שהוא עצמו הביע את שנאתו לשמאלנים ואמר "אני לא גזען, כי גם שמאלנים זה לא גזע", אך ננזף על ידי המחנך, שקרא לו 'חשוך'.

"בית ספר נסבל זה טוב"

אז מה הופך בתי ספר לטובים?

"ככלל, בתי הספר הם מוסדות כפייתיים. אם התלמידים לא היו מוכרחים הם לא היו באים לשם. לכן, בית ספר שמצליח להיות נסבל הוא ראוי לציון". אנחנו מגחכים לשמע ההגדרה. "מבחינתי 'נסבל' זה קנה מידה חשוב", הוא מבהיר, "איך לוקחים מערכת קשה, וכסגל הוראה הופכים אותה לנסבלת. יש לא מעט תלמידים שיוצאים בתחושה שזה לא מעכיר להם את כל היום. זה הישג".

אתה מדבר על משהו שהוא הרע במעוטו, אבל עדיין רע.

"לא. 'נסבל' זה מעבר לרע. יש הרבה בתי ספר, אבל יש רק מעט נסבלים. ועוד פחות מכך כאלה שאין בהם גישה של כיבוש, אלא גישה המאפשרת חופש וחירות במידה מסוימת".

היית שולח את הילדים שלך לבית הספר שבו אתה מתצפת?

"בהחלט כן. הוא נסבל, אם לא למעלה מזה, והייתי שמח לשלוח את הילדים שלי לשם".

אז זה מה שיש? אין דרך לתקן את המערכת?

"אין תשובה פשוטה לשאלה הזאת. בתי הספר במתכונת הקיימת בעייתיים. זו מערכת שמכתיבה, מצווה ונותנת נוסחאות ותשובות. החינוך צריך להיות הרבה יותר משחרר, צריך לחתור לחופש, ולא לכבוש התלמידים. צריך לעשות שינוי, אבל אחת הבעיות הגדולות היא שכל שנתיים עושים רפורמה והולכים הלוך וחזור - זה מטלטל את המערכת. צריך לתת מרחב ואמון גדולים בהרבה למנהלים ולמורים. אנחנו מטילים על מורים את תפקיד המחנך, אבל לא נותנים להם אפשרות ממשית לחנך כי לא סומכים עליהם. כל המערכת בנויה על חוסר אמון. גם המחנך לא מאמין בעצמו, כי המערכת לא מאמינה בו ולא סומכת עליו ברמה הערכית".

אחרי כל מה שראית ולמדת, היית מסכים להיות מחנך?

"זה אתגר אדיר", מפתיע ירון בתשובה נלהבת, וזיק נדלק בעיניו: "אם היו נותנים לי, יכול להיות שהייתי עושה את זה כבר השנה. לדעתי, זה יותר חשוב מלהיות מרצה באוניברסיטה".

ייתכן שתנטוש את כובע החוקר כדי להיות שותף לעשייה?

"לא, במקרה הזה אני מתכוון להמשיך בתיעוד ובתצפית שלי, מתוך התפקיד".

 

יחסי קרבה עם הנצפים: עידן ירון שובר את הכללים הנהוגים במחקר אנתרופולוגי

המחקר שד"ר עידן ירון מקיים בבית ספר נמשך כבר שלוש שנים. לדבריו, זאת התקופה הנדרשת כדי "להתחיל להבין" את השטח. "בדרך כלל כל מחקר שדה שאני עושה מחייב לפחות שלוש שנים כדי להתחיל להבין את הסביבה החברתית. הכניסה למחקרים כאלה מאוד ארוכה בעיקר כדי לעבור את האתגר הראשון - להכיר את הנחקרים וליצור יחסי אמון. אם הייתי נכנס לשלושה חודשים, גם בתצפית אינטנסיבית, הייתי מקבל תמונה חלקית".

ירון מורגל בתצפיות ארוכות שנים. במשך עשור תצפת על נזירות בירושלים ("עד היום אין לנו ליל סדר בלי נזירות"‏). בנוסף, הוא משמש מנהל ידע הצליפה של צה"ל בשירות המילואים בבית הספר לצלפים, תפקיד שבו הוא גם מתחקר את הפעילות המבצעית של הצלפים בשטח וכותב את התורה הצה"לית בתחום ‏("עניין ההריגה הסלקטיבית מעורר המון שאלות על ההשפעה על הצלף. נשארתי שם בין השאר מתוך דאגה ואחריות לכך שהצליפה תהיה גם הומאנית"‏).

ירון כתב גם ספר על תפקיד בית השימוש בתרבות ‏("בתחקיר ביקרתי בהמון מועדונים בתל אביב, שם בית השימוש הוא אחד האתרים המעניינים"‏) וחקר במשך שנה את תגובות המבקרים בגן החיות.

בבית הספר מבקר ירון לפחות יומיים מלאים בשבוע "וכל פעם שיש לי זמן פנוי נוסף". הוא עורך תצפיות בשיעורים, בהפסקות ובמגרש הספורט, מתרשם מהנעשה במסדרונות, בכניסה לבית הספר ובפינת העישון הלא-רשמית של התלמידים ‏(המחששה‏).

איך אתה יוצר יחסי אמון?

"במשך חודשים ארוכים אני לא שואל שאלות קשות. אני מציג את עצמי, נמצא איתם. הם לומדים להכיר אותי ואני אותם. לאט-לאט אני מתחיל לשאול את השאלות הכי בסיסיות. כיום אני מאוד קרוב לתלמידים ולתלמידות, בעיקר לתלמידי החינוך המיוחד, וגם ביחסים קרובים עם התלמידים במחששה. הם משתפים אותי באופן מלא במה שעובר עליהם. המפתח הוא כנות, נינוחות וסבלנות.

עמוד 21 תלמידים, בית ספר, לימודים, כיתה
אילייה מלניקוב

עולמם של המורים לא הופקר. ירון מספק התרשמויות מפורטות מחדר המורים ומפינת העישון הרשמית שלהם ‏(המעשנה‏). לדבריו, "קבוצת המעשנים בקרב המורים היא מיוחדת. יש בה קווי דמיון למחששה. הפתיחות הזאת, היכולת לדבר על כל דבר ולשבור היררכיות משותפת גם למורים המעשנים. המורים שמגיעים לשם פחות קונפרמיסטים, ויכול להיות שפחות נוח להם בחדר המורים הכללי.

בהתחלה גם המורים, כמו התלמידים, גילו חשדנות וגם אותם שיתפתי בתוכניות שלי וערכתי תצפיות גם בחדר המורים. כיום מאפשרים לי להיות נוכח בחלק גדול מחיי בית הספר. גם בדברים שבהם לא אשתף אחרים".

נהוג להתקרב כל כך למושאי המחקר?

"אני שובר את המחיצות של מה שנהוג במחקר אנתרופולוגי. אני יוצר יחסים קרובים ומידיים עם כל מי שאני מדבר איתו, כי אני לא בא מפוזה של מחקר וגם לא כותב מחקרים. אני לא בא מתוך שליחות אובייקטיבית, ויוצא מראש מהנחה שהכתיבה שלי סובייקטיבית. אני משקף מה שאני רואה ומרגיש. אני חייב להתקרב כדי לשקף את ההתנהגות של הנצפים. יש ביקורת של קולגות שאומרים שהעבודה 'לא מדעית', אבל אני לא מוטרד ממנה".

עד כמה התצפית משקפת את כל בתי הספר?

"משקף מאוד. מדובר בבית ספר רגיל וממוצע, ולכן משקף חלק גדול מהמציאות של בתי הספר בארץ".

100 המשפיעים
הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל
נא להזין כתובת מייל חוקית
ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם